אדם מנוול במיטה אינו בהכרח מנוול בחברה

הוא מנוול? לפי מה שופטים? לפי ההתנהגות במרחב הפרטי, לפי ההתנהגות במרחב הציבורי, או לפי הסתירה שבין זו לזו? האם מנוול בחיי הפרט, הוא מנוול פוטנציאלי בחיי הכלל?

אני מציע כאן הבחנה, לא חדשה, בין ערכים בחיי הפרט לבין ערכים בחיי הכלל, הבחנה שמאפיינת את הגישה של זכויות אדם. יש לאדם חופש לבחור את ערכיו במרחב הפרטי שלו, להבדיל מהערכים המחייבים במרחב הציבורי. החופש הפרטי מבוסס על עיקרון האומר שאנשים מבוגרים ובריאים רשאים להסכים ביניהם כיצד ועל פי מה לחיות בתחום הפרט שלהם. בתוך כך, הם חופשיים לחיות גם על פי ערכים שאינם מתיישבים עם הערכים במישור הציבורי.

לא תנאף הוא ערך ציבורי ראוי וחשוב, וטוב עושה החקיקה שאוסרת ביגמיה, אבל לא תנאף אינו ערך מחייב בתחום הפרט. המרחב הפרטי מתיר לבחור ערך אחר, אפילו סותר, כל עוד הושגה הסכמה בין השותפים לניאוף.

החברה אוסרת, איסור חמור ביותר, לפגוע פגיעה גופנית בזולת, אבל אנשים בוגרים ובריאים רשאים בחיי הפרט להסכים ביניהם על יחסים סאדו-מזוכיסטים. העיתונות הבריטית חשפה לפני שנים קבוצה של בני המעמד העליון, בהם גם חברי פרלמנט, המקיימים ביניהם בהסכמה יחסי מין אלימים במיוחד. הציבור דרש בשם ערכיו להעמיד אותם לדין, בעוד שרשויות האכיפה באנגליה החליטו, בשם חופש הפרט, שלא להתערב.

הערכים החברתיים מחייבים את כולם במרחב הציבורי. הערכים הפרטיים מחייבים רק את מי שבוחרים בהם וכל עוד הם נמצאים במרחב הפרטי. מנוול על פי חיי הכלל אינו בהכרח מנוול על פי חיי הפרט, כי הערכים יכולים להיות שונים, והסתירה הזאת אינה מלמדת בהכרח על צביעות והתחסדות. לכל מערכת ערכים עצמאות תפקודית משלה.

האם אפשר להבין מזה שמבוגרים בריאים רשאים להסכים ביניהם על כל דבר בתחום חיי הפרט שלהם? האם מותר, בשם ההסכמה ההדדית, לחיות על פי ערכים קניבליים בהם האחד אוכל את איבר המין של השני (מקרה שהיה בגרמניה)? האם מותר להרוג אדם שמבקש שיהרגו אותו?

קניבליזם והריגה מונעים את ההסכמה בעתיד

יש להוסיף עיקרון. ההסכמה הנדרשת היא לא רק לגבי הרגע, אלא גם לגבי העתיד. אדם שמסכים עכשיו למעשה מסוים, אינו בהכרח מי שיסכים לאותו מעשה בעתיד. קניבליזם והריגה מונעים את ההסכמה בעתיד. כל פגיעה חד-סיטרית שלא נרפאים ממנה היא כזו. היא פסולה משום שהיא מערערת את העיקרון המוביל, עקרון ההסכמה, של ערכי המרחב הפרטי.

אלא שגם העיקרון של הסכמה עתידית לא פותר את כל הבעיות. הנה, אני מוסיף מקרה נוסף שמתחיל באחרונה לצבור תאוצה: האם מותר לאב ובתו, שניהם מבוגרים ועובדים ומתפרנסים יפה בכוחות עצמם, לקיים ביניהם יחסי מין בהסכמה?

הבית העליון של הפרלמנט בשוויץ הכין טיוטה להצעת חוק המתירה יחסי בין הורים לילדיהם הבוגרים המסכימים לכך. דובר משרד המשפטים מבחין, לצורך זה, בין החברה לרשות הפרט. גילוי עריות ממשיך לדבריו להיות טאבו מוסרי בחברה, אבל אי אפשר למנוע אותו משני מבוגרים המסכימים לכך מרצונם החופשי.

גם במקרה הזה יש לדעתי הפרה של עקרון ההסכמה. ניתן להסביר זאת בשני היבטים. ההיבט הראשון מתייחס לקשר הבלתי פוסק בין הורים לילדיהם. יש לכך השלכות נפשיות וכלכליות שבחלק מהמקרים יוצרים תלות. במצב כזה שהוא דווקא מצב רצוי ומלכד, לא תמיד ניתן לדעת מתי מדובר בהסכמה אמיתית. ההיבט השני משמעותי יותר. ילדים נתונים בקטינותם להשפעה מעצבת של הוריהם. הורים שרוצים בכך, יכולים לחנך את הילדים להיות בעתיד בני ובנות זוג שלהם. אין כאן מפגש חופשי בין בני אדם בוגרים אלא, בפועל, מפגש מתמשך ומשפיע של 18 שנה בין בוגרים לקטינים.

מוכנה לצפות בבעלה שוכב עם אחרת. זו הסכמה אמיתית?

אבל, מה זאת הסכמה אמיתית? באחד החלומות המסויטים של תרזה, האשה של טומאש, הוא מאלץ אותה לצפות בו מקיים יחסי מין עם אשה אחרת, והיא מתעוררת אחוזת חלחלה. החלום הזה כמעט מגשים עצמו, ככל שטומאש ממשיך לבגוד. תרזה מחכה לו באחד הלילות שיחזור מאיזו בגידה תורנית, פורצת בבכי ומבקשת שלהבא ייקח אותה אל הנשים שלו. היא רוצה לעמוד בצד ולצפות בסקס שלו איתן. היא מסבירה לו שבכך היא רוצה להבטיח את הנישואים שלהם.

הסכמה אמיתית? אין לנו מספיק כלים כדי לדעת. ברירת המחדל, במקרה כזה, היא שאכן היא מסכימה למרות כל ההסתייגויות, כל עוד היא בוגרת ובריאה בנפשה. ברירת המחדל, במקרה של גילויי עריות, היא הפוכה - אנחנו לא מאמינים לילדים בוגרים שמסכימים לסקס עם הוריהם. כך גם לגבי פגיעות חסרות ריפוי: אנחנו לא מאמינים למי שרוצים למות, או אפילו למי שרוצים שיאכלו להם את איבר המין.