שתף קטע נבחר

"למה אף אחד לא רוצה לשחק עם בני?"

הוא חוזר מבית הספר אחרי עוד יום שבו נידו אותו מהמשחק במגרש. אמא שלו כואבת את כאבו, אבל יותר מכך - מזדהה ומשליכה על הבדידות שחוותה היא בילדותה. ד"ר רותי בן-זאב מסבירה מה ההבדל בין אמפתיה להזדהות ולמה הילדים שלנו באמת זקוקים מאתנו

"איך היה היום בבית הספר?" שואלת אירית את ניב, בנה בן ה-8.

"בסדר", עונה ניב.

"איך הכול בסדר? מישהו הציק לך היום?"

"אורי עיצבן אותי".

"מה הוא עשה?"

"בהפסקה הוא ארגן משחק במגרש עם הכדור שהביא מהבית".

"ו..."

"את יודעת, כמו שקורה תמיד איתו! באמצע המשחק הוא החליט שאני ועוד כמה ילדים לא נשתתף".

 

"אמרת אותו למחנכת?"

"לא..."

"אבל אמרתי לך שאתה חייב!"

"לא משנה..."

"מה פתאום לא משנה? גם אתמול הציקו לך ורציתי לדבר על כך עם המחנכת וסירבת. אני לא מוכנה לשתוק על זה. אני הולכת לדבר על זה עם המחנכת, עם המנהלת ועם היועצת!"

 

אירית הגיעה אלי נסערת. היא גוללה בפני את דאגתה לכך שבנה מופלה לרעה על ידי חברת הילדים. במהלך השיחה פרצה בבכי. "אני לא ישנה בלילות. הבן שלי חסר אונים מול המפלצות האלה ואין בידי לעזור לו..."

 

החלטתי לברר איתה יותר פרטים ושאלתי אותה - "זאת התחושה שלו, הוא מרגיש שהוא כל הזמן נדחה על ידי הילדים?"

"זה משתנה. בכל פעם זה ילד אחר, אבל יש גם ימים טובים שאף אחד לא מציק לו".

"ובימים טובים אלו הוא משחק עם הילדים?"

"אני משערת שאז הוא משתתף במשחקים".

 

"מה זאת אומרת - 'משערת', את לא בטוחה בכך?"

"אני לא בטוחה עד כמה הם משתפים אותו כי הם רוצים בקרבתו... אני מכירה את התחושה הזו. גם אני הייתי ילדה שלא שיתפו אותה. אני יודעת מה הוא עובר. אני לא רוצה שהוא יעבור את מסלול הייסורים שאני עברתי..."

 

אמא חופרת לי במוח

ניכר שאירית הזדהתה מאוד עם מצבו של בנה. כדי לדעת יותר על מצבו החברתי של ניב ולהבין את נקודת מבטו, ביקשתי את רשותה לשוחח עימו. בשיחה עם ניב, הוא הפגין פתיחות ותפיסה בוגרת לגילו. לדבריו, "אמא מאוד לחוצה. בכל פעם שקורה משהו בבית הספר והיא חושבת שאני נפגע ממנו - היא מיד רצה לדבר עם המורה".

"אבל זה טבעי שאמא דואגת ורוצה לעזור לך".

"היא מנפחת כל דבר! בכל יום יש לנו את שיחת הצהריים ואמא כל הזמן חופרת לי במוח שאספר לה מה קורה בבית הספר. אחר כך היא מנדנדת לי שהיא תדבר עם המורה או עם האמהות של הילדים שפגעו בי. אני שונא שהיא מתערבת לי. בסוף כולם ישנאו אותי".

 

ניסיתי להבין את המצב שניב ואירית נקלעו אליו. ייתכן וההזדהות של אירית מנעה ממנה את היכולת להבין את מצבו של ניב? שהרי כדי להבין את מצבו של בנה וכדי לעזור לו - אירית צריכה להתנתק מההזדהות שפיתחה אל בנה ולפתח לחילופין תחושת אמפתיה.

 

מה ההבדל בין הזדהות לאמפתיה ואיך אפשר לזהות את המצב הנכון לסיטואציה שאיתה אנחנו מתמודדים? מקור המילה אמפתיה הוא במילה היוונית empatheia שפירושו 'קרבה גופנית'. זוהי יכולת של אדם לשים את עצמו בנעליו של אדם אחר.

 

חיים עמית (פסיכולוג חינוכי), מסביר במאמרו "אמפתיה בהורות, על אמפתיה של הורים וילדים" את מונח ההזדהות: "פירושה המילולי של הזדהות הוא 'השתוות, הידמות גמורה' (אבן שושן, המילון העברי המרכז, תש"מ). זהו תהליך פסיכולוגי מורכב שבו מתמזג עולמו של האחד עם עולמו של האחר. הורים המזדהים עם ילדיהם חווים זהות גמורה בין המתרחש בנפשם של ילדיהם לבין המתרחש בנפשם שלהם".

 

במאמרו מצטט חיים עמית את רוזנהיים ("אמפתיה בספרות חז"ל"), שמתאר את ההבדל בין הזדהות לבין אמפתיה: "על דרך המטאפורה ניתן לומר כי בעמדה האמפתית קיימת 'כניסה לנעלי הזולת', אולם גם יציאה מהן, בעוד שבעמדת ההזדהות נשאר המזדהה תקוע ואינו מבדיל עוד נכונה בין נעלי עצמו לבין נעלי זולתו".

 

כדי להבהיר זאת אתן דוגמא ציורית: אדם נפל לבור והוא סובל כאבים עזים. אנחנו מגיעים למקום ויכולים לבחור ב-2 צורות של תגובה: במקרה של הזדהות - אנו נזכרים במצב דומה שקרה לנו ובו הרגשנו חוסר אונים. בהתאם לכך, אנו יורדים אליו לתוך הבור, מורטים את שערותינו, בוכים על מר גורלו ועל כך שמצבו נורא ואיום. במקרה של אמפתיה - אנו מוטרדים ממצבו של האדם שנפל לבור. אנו מנסים להבין את מצוקתו ולהכיל אותה, אבל בד בבד עם כך, נשאל אותו שאלות שיכוונו אותנו לעזור לו.

 

חיה דרך ילדיי

ומה לגבי אירית ובנה? מתי המעורבות שלנו ההורים בחיי ילדנו, מעצימה אותו ומחזקת את הקשר שלנו איתו ומתי היא מחבלת בקשר הנפלא הזה?

 

אין ספק שהיעדר מוחלט של מעורבות רגשית מצד ההורים בחיי ילדיהם, שמתבטאת בניכור, חוסר תשומת לב אישית והתמקדות רק בצדדים הפונקציונאליים והחומרניים של הילדים - יוצרת קשיים רגשיים אצלם, אך גם מעורבות יתר ברמה קיצונית וסימביוטית (של הזדהות), כמו: "אני חיה דרך הילדים שלי", גורמת לילדים נזק בכך שהיא לא מאפשרת להם כלים לפתרון בעיות, כי הפתרונות שלנו הם הרבה פעמים לא הפתרונות שמתאימים לילדנו. רק הם יודעים מה מתאים לאישיות שלהם ואיזה פתרון ישרת אותם בסיטואציה שאליה הם נקלעו.

 

מה אני בעצם מציעה לכם ההורים? לדעתי, הקשר האידיאלי בינינו לבין ילדינו - מתבטא במעורבות אמפתית, המגלה מצד אחד התעניינות אמיתית ברגשות ובצרכים של ילדינו, אך מצד שני מכוונת אותם ברגישות לדרך יצירתית משלהם לפתרון הבעיות בהן הם נתקלים. ובמילים אחרות:

 

  1. למדו את ילדיכם לזהות מצבים חברתיים שאליהם הם עלולים להיקלע והבעייתיות שיכולה לנבוע מהם. לדוגמא, מצבים של רכילות, קנאה, שמחה לאיד, שנאה, מניפולציות חברתיות, עורמה, צביעות וכד'.
  2. למדו אותם לחשוב בצורה יצירתית כשמדובר על פתרון בעיות. כלומר, שלכל פתרון בעיה יש הרבה חלופות.
  3. למדו אותם להעריך מראש תוצאות צפויות לפתרונות שהם מציעים, כמו: "מה את/ה חושב/ת שיכול לקרות אם..."
  4. למדו אותם שמותר לטעות ושאתם תמיד נמצאים "בשטח" כדי לתמוך ולעודד, שכל התנסות לא נעימה היא קרש קפיצה ללמידה להתמודדות במצבים עתידיים.

 

רק אם תשדרו להם שאתם קשובים אליהם וסומכים עליהם, הם יסמכו על עצמם.

 

  • ד"ר רותי בן-זאב , יועצת חינוכית, מרצה ומעבירה סדנאות, נשואה ואמא לשני ילדים, עוסקת בייעוץ והדרכת הורים ובעלת נסיון עשיר בתחום. לכל הכתבות בסדרה . כל השמות בכתבה בדויים. 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים