שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דני בויל מפריח את השממה
    הסרט "127 שעות" מתמקד ברגעים הגורליים בחיי הרפתקן לכוד במדבר, אך "הסיפור אינו על סופר הירו, אלא על אדם שהצליח להשתנות", מסביר הבמאי הבריטי, שיצר את "טריינספוטינג" ו"נער החידות ממומביי" ומקווה לרגש באולימפיאדת לונדון. ראיון

    דני בויל מבין דבר אחד או שניים במקצב ובסטייל, ערכים סגנוניים שהוטמעו בעשייתו הקולנועית העשירה בלהיטים קולנועיים כ"טריינספוטינג" ו"נער החידות ממומביי" עטור האוסקרים. על כן, אין פלא שמארגני אולימפיאדת לונדון, בחרה להטיל על הבמאי את הפקת טקס הפתיחה בקיץ 2012.

     

    הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק

     

    "רק עכשיו התחלתי לעבוד על זה", הודה בויל, כשנפגשנו לאחרונה בפסטיבל הקולנוע של לונדון. "אי אפשר לעשות משהו יותר גרנדיוזי מבבייג'ינג. מדובר בזמנים אחרים ואין לנו את הכסף שהיו לסינים או לאמריקאים, וגם האיצטדיון שלנו הרבה יותר אינטימי וקטן, אבל דבר אחד בטוח שיהיה בטקס - גיטרות חשמליות. זה חלק מאינסטינקט הפופ שלנו".

     

    צפו בטריילר של "127 שעות"

     

    בימים אלה עסוק בויל בהכנות לטקס אחר - סרטו החדש "127 שעות" מועמד לשישה פרסי אוסקר (ביניהם לסרט הטוב). בויל אמנם נחל אכזבה שלא נכלל ברשימת הבמאים הטובים ביותר, אבל יתנחם במועמדות לשני פסלונים: הפקה ותסריט מעובד.

     

    ההיעדרות מרשימת הבמאים המועמדים היא לא האכזבה היחידה הכרוכה ב"127 שעות": הסרט לא שיחזר את הצלחת קודמו "נער החידות ממומביי" (שגם זכה בשמונה אוסקרים לפני שנתיים): הביצועים בקופות לא הלהיבו, והאולפנים בהוליווד אף החליטו לא להפיץ אותו במדינות אחדות, כולל ישראל. לפחות הסינמטקים נקטו ביוזמה, ומאפשרים לנו לחזות ב"127 שעות" במהלך השבועות הקרובים (הערב הוא יוצג בסינמטק תל אביב).

     

    127 שעות של שכרון חושים

    "127 שעות" מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של ארון ראלסטון, מהנדס ומטפס הרים, שב-2003, במהלך טיול בקניון ביוטה, נפל עליו סלע ולכד את זרועו הימנית. אחרי חמישה ימים,

    הוא נותר בלי אוכל ושתייה. בלית ברירה החליט לכרות את זרועו הלכודה בעזרת אולר, וכך השתחרר והציל את חייו. אחרי שנמצא על ידי מטיילים מהולנד והתאושש בבית החולים, ראלסטון החל לקדם את סיפורו המצמרר.

     

    "כשקראתי את ספרו של ארון, לא נמשכתי לסיפור בדרך שכל האנשים נמשכים אליו ולא הגבתי באותה צורה", מדווח בויל. "באמריקה הסיפור של ארון מוגדר כסיפור של גבורה על אנושית. בכלל ארון חשב כמו סופר-הירו לפני הפרשה - הוא רץ מרתון, בקיץ בילה במדבריות, בחורף טיפס לבדו על הרים בקולורדו. האמריקאי האולטימטיבי - יעיל, כל יכול. ארון הוא כמו הנוף, תבנית נוף מולדתו. סומך רק עצמו, ויחד עם זאת, הסלע שהוא לא כל כך גדול, דווקא הוא עוצר אותו.

     


    "127 שעות" כרזת הסרט

     

    "אני לעומת זאת חשבתי שהסיפור הוא לא אדם העליון, שנתקע שישה ימים ובסוף הצליח להיחלץ, אלא על איך הוא נהייה אדם, שמסוגל להיחלץ בצורה הזאת".

     

    ב"טריינספוטינג" עסקת במכורים לסמים, אתה רואה את ארון בתור ג'אנקי?

     

    "ככה ארון רואה את החיים שלו - ממסע למסע, מטיפוס לטיפוס. הוא מכור קלאסי. הוא מכור לתענוג האינסופי שלו. בהתחלה הוא לגמרי עצמאי ולא צריך אף אחד, מאוד מקסים ונחמד, רוצה את כל הבאזז והכיופים".

     

    חלק מעבודת ההכנה לסרט כללה גם נבירה בחומרים שראלסטון עצמו צילם במהלך הימים הקשים במדבר. "כשצפיתי בקלטות האמיתיות של ארון, אותן צילם בזמן שהיה לכוד, ראיתי שהוא מבלה חלקים משמעותיים מהזמן בלעבור על רשימה של מאה אנשים, אותם הוא סופר אחד אחד, ומודה להם", מספר בויל, "ברור שהוא התגעגע אליהם מאוד והם חשובים לו, והוא מבין שהוא לא נתן להם מספיק תשומת לב, ולא הודה להם על החלק שהם לקחו בחיים.


    ג'יימס פרנקו כראלסטון ב"127 שעות"

     

    "ארון לא העריך מספיק את העולם שהוא עזב כשיצא לטיול בקניון, ובמהלך המסע הוא לומד להעריך אותו. בעצם הוא לומד ענווה, חסד וחמלה ומחזיר אותו למקור שלו. זה המסע האמיתי שהוא עורך, המסע אל האנשים האלה. זהו מסע פנימה. לגאולה. סיפור של מיתולוגיה אמריקאית מאוד מוצהר.

     

    "הסיפור של ארון כל כך יוצא דופן וחד פעמי, שאתה חושב שמשהו כמעט גורלי קרה שם. ארון יוצא אדם גדול בסופו של דבר, כי למרות שהוא השאיר שם חלק ממנו פיזית, הוא יכול להשתנות. כשהוא נכנס לקניון הזה, הוא אולי היה אדם מושלם, אבל לא שלם".

     

    איבד את הזרוע, לא את הזכרונות

    האמת, שראלסטון לא שש תחילה להפקיד את זיכרונותיו בידי בויל. "ב-2006, ארון לא היה יכול להסכים עם המקומות הביקורתיים כלפיו. רק שהוא התחתן ב-2009 עם ג'סיקה והשלים את הסיפור שלו, הוא היה במקום ממש בטוח בעצמו ושלם. אני חושב שג'סיקה משלימה אותו. הוא פשוט השתנה והרשה לנו להיות ביקורתיים, אבל ידענו כל הזמן שצריך לכבד אותו. מאחר וזה סיפור על גיבור חי, חשוב שהוא יאהב את התוצאה הסופית".

     

    למה זה כל כך חשוב מבחינת הסרט?

     

    "בגלל שאם הוא לא אוהב אותו, ולא מאשר את התוצאה, אתה מת באופן מסחרי ויהיו לך כמה רגעים מאתגרים בדרכך למכור את הסרט. זה אפילו לא הסרט על פייסבוק, שזה סיפור על כסף, זה על בן אדם שאיבד את הזרוע שלו. זה לא עניין של כסף ואתה צריך לכבד את האיש. אני מצידי, רציתי שארון יתן לי את החופש המוחלט לשנות דברים. הבטחתי לו שלמרות שניקח סיכונים עם הסיפור, ונעשה שינויים, נחזיר לו את הסיפור שלו בתור סרט".


    פרנקו וראלסטון. מצאו את ההבדלים (צילום: gettyimages imagebank)

     

    למרות החופש היצירתי ששמר לעצמו, בויל הציג בפניו מספר הבטחות. "אמרתי לארון: 'זה יהיה נאמן רגשית לסיפור שלך. אנחנו לא נזלזל או נמעיט בו'. הבטחתי לו גם שלא יהיה סוף הוליוודי, שפתאום יגיע צוות רפואי ויציל את היד שלו. זה נשמע אבסורדי, אבל מהפרספקטיבה שלו זה יכול להיות אפשרי לאור היכרותו עם סרטים הוליוודיים. הוא שמע סיפורים נוראים על אנשים שמתו ובסרט על חייהם הקימו אותם לתחייה".

     

    למרות כל זאת, הצוות של "127 שעות" ביקשו מראלסטון לא לפקוד את אתר הצילומים על בסיס יומיומי. "ידעתי שאם אני מחליט לעשות את הסרט עם שחקן, אז זה יהיה הסרט של ג'יימס פרנקו ולא של ארון. מצידי כולם יכולים לדבר אחר כך על הסיפור של ארון, על הסרט שלו, אבל הייתי מוכרח לתת לג'יימס את המרחב הזה".

     

    למה באמת בחרת בג'יימס פרנקו?

     

    "ראינו הרבה שחקנים, וג'יימס לא היה הבחירה המתבקשת, בגלל שהוא לא נראה כמו ארון. והוא גם לא איש של טבע ומערב פרוע.


    בויל ופרנקו. לא מתחברים לטבע (צילום: gettyimages imagebank)

     

    "ג'יימס מאוד עירוני. הוא לא טיפוס של באדי בילדינג ולא שורץ במכון כושר ומרים משקולות. הוא מעדיף לקרוא ספרים ולהתנסות בהרפתקאות אמנותיות. אבל אני אוהב אותו מאוד כשחקן. הוא מעולה. שחקן בכל רמ"ח אבריו, בכל האפשרויות ההבעות שלו. יש לו את כל הקשת".

     

    מים, חיים

    במהלך הסרט, המצולם במדבר, שב וחוזר בויל דווקא למוטיב של המים הזורמים בסרט ולטענתו הם מבטאים הרבה יותר מהנוכחות הפיזית שלהם. "רצינו להדגיש כמה המים היו חשובים לארון, כשהיה תקוע בנקיק. זה תחליף לאל. ניסינו לצלם מתוך נקודת המבט של המים - ארון מסתכל על המים, והם מסתכלים עליו בחזרה. רצינו שהם יבהו אחד בשני ושהמים יהפכו לאחד הגיבורים.

     

    "המים הפכו להיות המאהבת שלו, או כל מה שהוא רצה אי פעם בחיים. ויחד עם זאת, הוא לא יכול לקחת יותר מדי מהם. הוא חייב להחזיק את עצמו ולהתאפק. כי ברגע שזה יעלם, זה הסוף שלו. ואז כשהמים נגמרים, זה פשוט אכזרי, בצורה בלתי נתפסת.


    פרנקו כראלסטון ב"127 שעות". בין שמיים למים

     

    "ואז השתן מחליף את המים. וכשהוא שותה את השתן של עצמו, המילון הוויזואלי משתנה. וזה הופך לדיבור בגוף ראשון אישי. כשהוא שותה את השתן, הצופה כמעט יכול להרגיש את הטעם".

     

    לדבר בגוף ראשון, זה משהו שבויל מעדיף לא לעשות כשמדובר בקריירה שלו כמכלול. "עודף מודעות עצמית היא האויב של היוצר. ברור שאי אפשר לברוח מזה, אבל כשאתה מתחיל לעשות סרט, אתה צולל לתוכו ושוכח את כל השיחות והניתוחים שעשית. יש לך סוג של אמנזיה, כי אחרת תהייה מודע לכל דבר, לדימוים ויזואליים.

     

    "אתה גם לא רוצה לחזור על עצמך, אבל כשאתה עושה סרט, אתה חושב שהוא מאוד שונה מקודמו. כשאתה מבין פתאום שהוא דומה לסרט הקודם שעשית, אלה הם רגעים נוראים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים