שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    שליחנו ליפן בעיירה שנחרבה: אוקיינוס של מוות
    המילים עיי חורבות לא חזקות מספיק כדי לתאר את המחזה הנורא בעיירה ריקוזן-טקאטה. שליחנו ביפן שמע מאחד הניצולים על הגל ששטף איתו כמחצית מתושבי העיירה: "גדול, שחור, מפלצתי, כאילו גודזילה בעצמה עלתה מהים". בקו החוף הצפון-מזרחי של יפן ממתינות למחלצים עוד הרבה עיירות כאלה. הכתבה המלאה מופיעה במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות"

    טסויושי קינו בן ה־73 מחפש את הבית שלו כבר שעות, ולא מוצא. הוא עומד בשלולית בוץ גדולה, ערדליים כתומים על רגליו, ומביט סביב. "אני חושב שזה היה כאן", הוא אומר, "אבל אני לא לגמרי בטוח". מלפניו, מאחוריו ומצדדיו, עד היכן שהעין יכולה לראות, משתרע אוקיינוס רחב ידיים של הרס ומוות, חורבן ושממה.

     

    שליח ynet ו"ידיעות אחרונות" מדווח מיפן:

     

    במקום שבו עמדה עד יום שישי בשבוע שעבר עיירת החוף הציורית ריקוזן־טקאטה לא עומד עכשיו כלום. הצונאמי ריסק אותה. מעך אותה. גרס אותה למיליוני רסיסים. המילים עיי חורבות לא חזקות מספיק כדי לתאר את המחזה הנורא. הנחשול שהיכה כאן עלה מהים במהירות מסחררת, נדחק במלוא עוצמתו אל תוך המפרץ הצר והתרומם בתוכו לגובה של 12 מטרים. לבתי העיירה הקטנטנים לא היה סיכוי.

     


    פעולות חילוץ ביפן. "הנחשול עלה מהים במהירות מסחררת" (צילום: AP)

     

    מערכת התרעה מוקדמת, עם צופרים גדולים, הותקנה בלב העיירה, אחרי רעש האדמה בצ'ילה ב-1960, שגרם לגלי צונאמי בעייירה. ביום שישי, מיד לאחר רעידת האדמה, נכנסה המערכת לפעולה. אזעקה הידהדה בין הבתים והתושבים הממושמעים מיהרו לעשות את מה שהתכוננו אליו כל חייהם. הם עזבו הכל ורצו אל מקלטי הצונאמי שנקבעו מראש - בניין העירייה והמרכז הקהילתי הסמוך, שניהם מבני בטון גדולים ויציבים שאמורים היו לשרוד הכל.

     

    משבר הגרעין ביפן - הכותרות האחרונות ב-ynet:

     

    "איזו טיפשות", ממלמל קינו ומנענע את ראשו בייאוש, "איזו טיפשות". כשהאדמה רעדה, היה קינו מחוץ לעיירה בביקור אבלים אצל חברים בכפר סמוך. הוא היה כאן, בריקוזן־טקאטה, לפני 51 שנה, כשהצונאמי מצ'ילה התרסק לתוכה, וידע טוב מאוד מה הולך לקרות. הוא נכנס למכונית, דהר במהירות לעיירה ועצר בחריקת בלמים ליד המרכז הקהילתי. מתנשף ונסער פרץ פנימה ודחק בנוכחים, שהתגודדו בקומת הכניסה, לצאת מיד מהבניין ולרוץ אל המקום הכי גבוה שהם יכולים למצוא. רק 60 נשמעו להפצרותיו. הוא הוביל אותם החוצה, לרחוב, ואז הגיע הגל. "גדול, שחור, מפלצתי, כאילו גודזילה בעצמה עלתה מהים", הוא נזכר, וקולו נחנק.

     

    יחד פתחו כולם בריצה מטורפת אל עבר בניין העירייה הגבוה יותר. לא כולם הצליחו להגיע. 45 בני אדם, רובם קשישים, לקח איתו הגל. ארבעה מהם היו כבר באמצע הדרך לקומה השלישית, כשנחשול אדיר זינק במעלה המדרגות ובלע אותם חיים. קינו ו-14 נוספים הצליחו להגיע בשלום לגג הבניין, מעל הקומה הרביעית. המים נעצרו כמה סנטימטרים מתחת לרגליהם.

     

    ממקום המבטחים שלהם צפו, מבועתים, בזוועה. עמודי חשמל ועצים נתלשו באלימות ממקומם. משאיות התרסקו אל תוך בתים וקרעו אותם לגזרים. בלוני גז התפוצצו והציתו אש תופת על פני המים. המרכז הקהילתי נעלם לחלוטין, ונהמת המים בלעה את צרחות הנמלטים. במשך דקות ארוכות כתש הצונאמי את ריקוזן־טקאטה, ועשה זאת בעוצמה כה גדולה, שהוא נעצר רק שלושה קילומטרים מקו החוף, בתוך ההרים, מאחורי עיקול בכביש המוביל אל העיירה, בכפר קטן של כמה עשרות בתים. 

     

    גופות ועוד גופות

    24 אלף תושבים התגוררו עד יום שישי האחרון בריקוזן־טקאטה. חצי מהם, ככל הנראה, לקח הים. איש לא יודע עדיין מה מספרם המדויק של המתים. כוחות החילוץ שפועלים בתוך שאריות העיירה ומחפשים אחר ניצולים לא־קיימים נעים בתוך ההריסות באיטיות, מצוידים במקלות במבוק ארוכים שבאמצעותם הם מחטטים בתוך ים ההריסות – וכל מה שהם מוצאים זה רק גופות ועוד גופות. תלויות על עצים. קבורות בבוץ. לכודות בתוך מכוניות מחוצות. שרועות מתחת לבתים מקופלים. במקומות מסוימים שכבת ההריסות כה עמוקה, שבולדוזרים מוזעקים לפרק אותה.


    משפחות שלמות נמחקו, אין מי שידווח על היעדרן (צילום: בועז ארד)

     

    לאורך קו החוף הצפון-מזרחי הארוך של האי היפני המרכזי הונשו ממתינות למחלצים עוד הרבה ריקוזן־טקאטות. ואלה שמות: מיאקו, קמאישי, אופונאקו, קסאנומה, אוטסוצ'יצ'ו, מינאמיסנריקוצ'ו, מינאמיסנריקו, אוטאטסו. כולן נמחקו מהמפה. מניין ההרוגים הרשמי עמד אתמול על 5,457 בני אדם ומניין הנעדרים על 9,508. המספר הראשון מבוסס על מספר הגופות שנרשמות בחדרי המתים המאולתרים, המספר השני מבוסס על דיווחים של קרובי משפחה. שניהם רחוקים מאוד מלהיות מספרים סופיים. משפחות שלמות נמחקו, ועל היעדרן אין מי שידווח.

     

    "זה גיהנום, פשוט גיהנום" 

    המספרים שמגיעים מראשי הקהילות שחרבו, על סמך שיחות עם ניצולים, מרמזים יותר על גודלו האמיתי של האסון. במינאמיסנריקו, ששימשה בית ל־17 אלף תושבים, חסרים 10,000 אנשים. בקסאנומה מספר דומה. וכך גם באוטסוצ'יצ'ו. ובמינאמיסנריקוצ'ו. הימים חולפים, ואף שם לא יורד מהרשימות האלה.

     

    באולם הכניסה של בית הספר של ריקוזן־טקאטה הציב מישהו לוח גדול, שעליו תלו בני משפחותיהם

    של הנעדרים מאות פתקים קטנים. "מיקאקו מאטסודה, אני יורד דרומה ליוקוטה", כתוב על אחד מהם, "אנא ממך, הביאי איתך את הילדים והצטרפי אליי". פתק אחר מיועד לפוסאקו טאקאשיטה: "בעלך הגיע היום לחפש אותך אך חזר בידיים ריקות. הוא ישוב לכאן מחר".

     

    בחור ממושקף מסתובב במסדרונות, מציץ לתוך הכיתות שבהן שוכבים עשרות בני־אדם בערבוביה, ואחר עובר בעיניו פתק־פתק על הלוח. הוא מחפש את הוריו, וגם את סבו וסבתו. "הם גרו שני קילומטרים מהחוף", הוא אומר. "ראיתי את הבית שלהם בטלוויזיה, הרוס, ומיד באתי". "זה גיהינום", אומרת צעירה אחרת, מלצרית מטוקיו, שבאה גם היא לחפש אחר הוריה. "פשוט גיהינום".

     

    הכתבה המלאה מופיעה הבוקר במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הרס ומוות, חורבן ושממה
    צילום: AP Photo/Kyodo News
    שליחנו ביפן, בועז ארד
    צילום: בועז ארד
    מומלצים