מותק, המפלצות התכווצו

קצת מוזר להעמיד את קינג קונג, גודזילה או המפלצת הענקית מ"קלוברפילד", למשל, מול הארנבון החביב הופ או גמדי הגינה מ"נומיאו ויוליה", אבל בקולנוע העכשווי הגודל כנראה פחות משנה. בשני המקרים מדובר ביצורים שמאיימים על הסדר הציבורי בגדול ובקטן. בעוד שהמפלצות העצומות אמורות להפחיד, אלו הקטנות והשובבות אולי חותרות תחתנו, אבל לשם השעשוע. זה שאין לנו בני האנוש שליטה עליהן, ניחא. גם מג'וקים אף אחד לא מת.

ואם יש משהו מטריד ביצורים כמו גמדי גינה, הדרדסים או הגרמלינס לצורך העניין, הוא שהם תמימים למראה ולכאורה קלים להכרעה, אבל השובבות הילדותית שלהם מערערת את שגרתנו והיא מכניסה אלמנט של אי יציבות בחיינו - לרע, ובסופו של דבר גם לטוב. זאת בניגוד לסרטי המפלצות, שחזרו לאחרונה בגדול, כדי להפחיד ולהעביר מדי פעם מסרים אפוקליפטיים למיניהם - כאלו למבוגרים בלבד. 

יאללה בלגן. מתוך "גרמלינס 2"

כך למשל ב"קלוברפילד" או ב-"Monsters" של גארת' אדוארדס, שעתיד לביים גם גרסה מחודשת לגודזילה - שם ממד ההרס וההפחדה ברור. המפלצות שלהם גדולות, פראיות, ומחרבות ערים שלמות במחי דריכת כף רגל קרושה. אבל כשהנזק מגיע ממפלצות קטנות, כמו הגרמלינס, רבדי האימה עלולים להגיח אל הצופים המבוגרים ממעמקי התודעה. אלו הזאטוטים חפצי הכאוס דווקא מזדהים.

מזיקים מצוירים

בסרטי המפלצות ענקיות הממדים, הסגנון ריאליסטי בדרך כלל (דוקומנטרי סטייל), ודמותן של חיות הטרף המעוותות נראות בחטף במהלך הסרט, בין רעד מצלמה זה או אחר - לפעמים רק מבליחות כחתיכת זנב או לסת אימתנית פה ושם. אנחנו לא מצפים לפגוש את גודזילה ברחוב ביום יום, ולכן עדיף שגילום קולנועי שלו ייראה מציאותי ככל האפשר, כדי לעורר בנו אימה ותחושה ש"זה באמת קורה".  

רגע, זה אמיתי? "Monsters" של אדוארדס

מצד שני, מזיקים קטנים כמו גמדי גינה שמתעוררים לחיים, ארנבי פסחא ודרדסים, מזכירים לנו מזיקים אחרים לגמרי, כאלו שחיים לנו בתוך הבית, במגרש הפרטי שלנו, ומתגנבים מאחורי גבנו כשאנו לא רואים. להתמודד עם הפחדים שלנו מחרקים, עכברים או אפילו חיידקים - בקיצור, כל מה שקטן מדי מכדי להשתלט עליו ולמנוע ממנו לפלוש לנו לטריטוריה, הרבה יותר קשה, דווקא כי מדובר בפחד יומיומי ומציאותי.

וכדי לעמעמם אותו, המפלצות הזערוריות מוגשות למבוגרים בז'אנר היפר-ריאליסטי ומרוחק מהמציאות עד כמה שניתן. פריקת אגרסיות בריאה במסווה של סרט לילדים. לא רק הפעוטות נהנים לראות דמויות שחוטפות מכות ולא קורה להן כלום. גם הגדולים שמחים לראות יצורים, שבדומה למזיקים שהיינו רוצים למעוך, כושר השרידות שלהם בל יתואר.  

התכונה שמזוהה שנים עם דמויות מונפשות עובדת אפילו יותר טוב בגלגולן החדש בתלת ממד, בו המכות נראות מוחשיות יותר: נומיאו ויוליה רחוקים מלגמור באופן הטרגי בו מצאו את מותם הנאהבים מהמחזה של שייקספיר. לא משנה כמה פעמים ידרסו אותם או כמה מתנות מתפוצצות של קונדסון הם יפתחו, הגיבורים האלה תמיד חוזרים מחייכים.

להרוויח בענק

והגימיק הקטן הזה עושה כסף גדול. ממש כמו מינימי ואלעד הגמד בקמפיינים הפרסומיים של ארצנו, גם בסרטי הילדים של השנה אימצו את הטריק. "הופ ארנב" ו"נומיאו ויוליה", שניהם עיבודים עדכניים לסיפורים ותיקים, שגיבוריהם מתרכזים בלהיות חמודים, קטנים ובלגניסטים. כמו "הדרדסים", הם משחקים על אותו קלף חמידות והרסנות.  

והקלף הזה עובד מצוין. "הופ" פרץ בסוף השבוע האחרון הישר לראש טבלת שוברי הקופות כשיצא לאקרנים בארצות הברית (39 מיליון דולר). "נומיאו ויוליה", שהיה באותה פוזיציה לפני חודשיים, הרוויח עד כה 97 מיליון דולר. הציפיות מ"הדרדסים" גבוהות גם הן.

כך למשל ב"מעבר ליער" של דרימוורקס מ-2007 על הרקון הערמומי, שעושה שמות בשכונת מגורים בורגנית, קולותיהם של ברוס וויליס, סטיב קארל, ניק נולטה, וויליאם שאטנר ואבריל לווין, עשו את העבודה. ב"חיים בזרם" על חבורת אוגרים שמנכסים את בית בעליהם, נתנו מקולם יו ג'קמן, קייט ווינסלט ואיאן מקלן.

וויליס וחבריו מתים לחיות...הבר

אל תנסו את זה בבית

אמרה הורית ידועה קובעת ש"אין גמדים שינקו אחריכם", אולם סרטים כמו "נומיאו ויוליה" מוכיחים ההפך: יש גמדים, והם עושים בלגן בכל מקום. כך הם מערערים את הסדר והרוגע שאמור לספק לנו ביתנו החם והשלו. משם, אם תרצו, נובע ממד האימה שלהם. מצד שני, האם זה לא מה שהילדים שלנו באמת רוצים לעשות? להתפרע, להשתולל ולא פעם לשבור איזה ואזה. זה לא חייב להיות פיל בחנות חרסינה, זה יכול להיות גם ארנב כמו "הופ", או סתם גרמלין.

ואם בחרסינה עסקינן?

היצורים החמודים למראה, אבל ההיפראקטיביים וחסרי נימוס האלה, מזכירים לילדים את עצמם. ידוע שדמויות עם עיניים גדולות שנראות כמו גורים נועדו לפעול על נימי הרגש שלנו,

בדיוק כי הן נראות קטנות ומתוקות. וכך, בדיוק כמו שהילדים מזדהים איתן, כהורים, הצופים המבוגרים יכולים להזדהות עם הדמויות האנושיות.

בני האדם הבוגרים בסרטים הללו - גדולים ככל שיהיו - הם פתיים שוטים ותמימים. הם מתפתים לחמידות, ואז מוצאים את עצמם קשורים בחבלים בסלון, או עומדים מול ערימה של כלים שבורים, כי הדבר המתוק והקטן רצה לבנות מגדל קלפים מצלחות הפורצלן של סבתא.

הם חלילה לא רוצים לחבוט בהם, אבל זוכים לנחמה קטנה כשהם יכולים לצחוק עם ועל אחרים, שנפלו למלכודת הדבש של הנזקים הקטנים, שאין שום קשר ביניהם לבין ילדיהם שלהם, כמובן. הרי על המסך הגדול מדובר בחיות, שחלקן אפילו לא מהעולם הזה, ואצלנו בבית חיים אך ורק מלאכים מתוקים. בהחלט לא מפלצות.