"אהבתי אותה מאוד, אבל לא יכולתי לומר לה"
פגישה מקרית עם קשיש בסופר בערב החג הובילה אותי לשמוע סיפור אהבה יפה ועצוב. נתקלתי באדם שעד עכשיו משלם את המחיר על המילים שלא העז לומר
ערב חג. אני אוספת את הקניות שלי לשקיות ניילון גדולות אותן אני שמה בארגז פלסטיק, שיגיע אליי מאוחר יותר במשלוח. אני משלמת לקופאית ועומדת לצאת מהסופר, כשלפתע אני מבחינה בקשיש שעומד בקופה לידי. הוא בקושי מצליח לארוז את הקניות שלו. רגש של חמלה מציף אותי.
למרות שחזותו זקנה, עיניו כחולות וצעירות, והן מביטות בי. אני מחייכת אליו חיוך מנומס ומציעה לו עזרה באריזה. "פאניה..." הוא ממלמל, מביט בי כאילו נזכר במשהו, או במישהו.
"אדוני, אתה מוכן להזדרז?! אין לנו פה את כל היום בשבילך!" צועק ערס שעומד בתור אחרי הזקן.
בלי לחשוב פעמיים אני עוזרת לו למלא את השקיות בקניות שלו, קושרת אותן כדי שחלילה לא ייפול מתוכן איזה תפוז או קופסת גבינה. רחמיי נכמרים על האיש הזה שצריך להסתדר לבדו. מי יודע אם הוא בכלל יכול להרשות לעצמו את המוצרים שקנה. כשהכל ארוז ומוכן אני שואלת אותו אם הוא גר רחוק ואיך הוא לוקח את הקניות הביתה.
"אני גר ברחוב המקביל", הוא עונה לי ומוסיף "את כל כך דומה לה, לפאניצ'קה שלי", הוא נשמע כאילו הוא הוזה.
הסקרנות שלי מתעוררת. "מי זו פאניה, אשתך?" אני שואלת בזמן שאנחנו צועדים זה לצד זו במעלה הרחוב.
"לא. פאניה לא היתה אשתי לצערי. אהבתי אותה בכל ליבי, אבל היא מעולם לא היתה שלי".
כשאנחנו מגיעים לפתח הבניין שבו הוא גר הוא פונה אליי ואומר: "תודה שעזרת לי חביבתי. אני יכול להזמין אותך לשתות קצת לימונדה? עזרת לי מאוד, מגיע לך משקה קר ומרענן".
הרעיון לשתות משהו קר דווקא מתאים לי, מה גם שאני חשה שלאדם הזה יש סיפור לספר לי. ואני אוהבת סיפורים.
מכל הבחורים, היא פנתה דווקא אליי
הוא מתיישב מולי על כסא מפלסטיק ירוק. מפת שעווה מונחת על שולחן קטן במטבח מיושן אך מתוחזק היטב. "הבן שלי, שיחיה, עוזר לי בדרך כלל עם הקניות. אבל הוא בחו"ל עכשיו, עם המשפחה שלו. אז אני נאלץ להסתדר לבד", אומר הזקן ולוגם ברעשנות מהלימונדה שלו.
אני רגועה יותר עכשיו, כשאני מבינה שהוא לא לבד בעולם ויש מי שדואג לו. "אני מבינה שפאניה היא לא אמא שלו", אני ספק שואלת ספק אומרת.
הוא נשען אחורה על כסאו, ובוהה בתקרה. "פאניה", הוא הומה, ומבטו מפליג אחורה בזכרונות על ארץ שהיתה פעם, על זמנים שלא ישובו.
"ואז, פתאום, היא צצה לה. היא לבשה שמלה ירוקה והשיער שלה היה זהוב וכרוך בצמה ארוכה. היא היתה עדינה כמו בלרינה, אבל פיקדה על הסבלים כאילו היתה מפקד פלוגה לפחות. שמרה על הפסנתר שלה בשבע עיניים, דאגה שלא יישרט. ברגע שראיתי אותה הרגשתי כאילו מישהו חבט בי. הבטן שלי התהפכה, הפה התייבש. הלב שלי השתולל בתוכי כאילו הוא עומד לבקוע מתוך החזה.
"התאהבתי בה בשנייה שראיתי אותה. וכשהיא הביטה בי, הרגשתי שהעיניים שלה יורות חצים ישר לתוך הלב שלי. הייתי שבוי שלה, הייתי מחוסל. מה שהכי הפתיע אותי, זה שמכל הבחורים הצעירים שעמדו והסתכלו בה, היא ניגשה דווקא אליי. חייכנו ולחצנו ידיים, ואני חשבתי שאני עומד למות. כל כך התרגשתי".
הקשיש עצר לכמה רגעים ללגום ממעט הלימונדה שנשארה לו בכוס. אני נאנחתי. סיפורים כאלה תמיד מוציאים ממני את אותה נפש רומנטית שנקברת תחת עמל היום, תחת העידן המודרני והטכנולוגי, תחת שוק הבשר של אתרי ההיכרויות.
"היא שאלה אותי, ולא הייתי מסוגל לומר לה שאני אוהב"
"אני לא יודע מאיפה היה לי האומץ, אבל הזמנתי את פאניה לשתות לימונדה בקיוסק של שמואל, יום למחרת. והיא, למרבה הפתעתי, הגיעה. ככה נפגשנו יום אחרי יום. טיילנו בעיר וירדנו לחוף. אחזנו ידיים, וסיפרנו סודות כמוסים, חלקנו חלומות. ככה העברנו את השנה האחרונה בתיכון. הפגישות התמעטו כשהתגייסנו שנינו לצבא, אבל שמרנו על קשר והגעגועים רק הגבירו את האהבה שלי אליה.
"היא השתחררה מהצבא וחיכתה לי. בחופשות נסענו וטיילנו בכל מיני מקומות בארץ. האהבה רק הלכה וגדלה. רק דבר אחד הפריע לי, לא יכולתי לומר לה עד כמה אני אוהב אותה. כמה שהשתדלתי וכמה שרציתי – פשוט לא יכולתי".
"אבל למה?" אני מתפרצת פתאום בתרעומת לדבריו, "הרי ברור ששניכם אהבתם זו את זה".
"חמדתי, הדברים לא היו פשוטים כל כך. פאניה היתה בת למשפחה אמידה, אירופית, שהשתקעה בארץ עוד לפני המלחמה. אביה עשה חיל והעביר את כל הונו לארץ ברגע שהצורר הנאצי עלה לשלטון. אני נולדתי להורים פליטי שואה וחסרי כל רכוש. חיינו בצריף רעוע. פאניה היתה נערה משכילה, ידעה שפות, ידעה לנגן על פסנתר. אני, מה ידעתי? בקושי סיימתי בגרות. לא היינו מאותו מעמד ובאנו מעולמות שונים. מה היה לי לתת לה? שום דבר. וגם פחדתי. פחדתי שהיא לא אהבה אותי כמו שאני אהבתי איתה. וחשבתי לעצמי – מה יקרה אם היא כן אוהבת אותי? בוודאי הוריה לא יתנו לה להתחתן עם גבר כמוני, חסר כל וכמעט נבער. ואולי הגיע לה יותר ממה שאני יכולתי לתת", ענה הזקן בעיניים דומעות.
"אז מה קרה? מה היה בסוף עם פאניה?" אני דוחקת בו להמשיך את סיפורו.
"יום אחד, בזמן שפסענו על החוף פאניה הסתובבה והביטה בי. 'יעקב, אתה אוהב אותי?' היא שאלה. נאלמתי דום. לא יכולתי לענות לה. הלב צעק בתוכי כן, כן, אני אוהב אותך! בכל נפשי, בכל ליבי! אבל פשוט, לא יכולתי לומר לה את המילים האלה. והפנים של פאניה, שחיכתה לתשובה ממני, העיניים שלה שהביטו בי בציפייה דרוכה, לפתע נמלאו דמעות של אכזבה. 'אני נוסעת, יעקב', אמרה לי. 'אני נוסעת לאמריקה ללמוד מוזיקה. חיכיתי שתאמר לי שאתה אוהב אותי ורוצה בי כל כך הרבה זמן, אבל אתה כנראה לא מרגיש כמוני. אז אני נוסעת'. היא הסתובבה ורצה. ואני, כמו דחליל נטוע באדמה, לא יכולתי לזוז. דמותה התרחקה ממני והייתי משותק. לא יכולתי לומר מילה או לעשות דבר".
מה היה קורה אם היה לו יותר אומץ
אני מביטה ביעקב ונאנחת. "אז מה קרה בסוף, היא באמת נסעה?"
הוא מהנהן בראשו בעצב. "שמעתי שהיא עשתה חיל בלימודיה, הכירה רופא יהודי אמריקני, התחתנה איתו והביאה לו שני ילדים, ואני נשארתי כאן. הכרתי את יהודית, אשתי זכרונה לברכה. גם את יהודית אהבתי, אבל לא כמו את פאניה. האהבה שהיתה לי לפאניה – זה משהו שמרגישים רק פעם אחת בחיים".
הקשיש סיים את סיפורו. בלי שהרגשתי עברו להן שעתיים. פתאום הנייד שלי מצלצל, זה השליח של הסופר, הוא הביא לי את הקניות ואני בכלל לא בבית. אני מסכמת איתו שיגיע שוב עוד חצי שעה. "יעקב, הסיפור שלך היה מדהים, ויפה ועצוב. הכל ביחד. תודה לך שסיפרת לי אותו". אני נפרדת מהזקן החביב הזה ומבטיחה לבקר אותו שוב.
בדרך הביתה אני חושבת הרבה על יעקב ופאניה, וסיפור האהבה שלהם שהסתיים בגלל פחד ודעות קדומות. אני מנסה לדמיין מה היה קורה אילו ליעקב היתה יותר תעוזה, אילו היה אומר לפאניה מה הוא מרגיש כלפיה, אילו היתה לו האומץ להלחם יחד איתה בכל אותן דעות קדומות, בכל אותם פחדים. אני נזכרת בשיר של יהודית רביץ, הבלדה על אדון כמעט וגברת כבר.
ובעודי מזמזמת, אני מבטיחה לעצמי תמיד לומר מה אני מרגישה וחושבת לאדם שאותו אני אוהבת. כי בחיים, אולי עדיף להצטער על דברים שעושים ואומרים, מאשר להצטער על מה שלא עושים ועל מה שלא אומרים.
המייל של אלינור
לפנייה לכתב/ת 
