שנים אני מצטער, איך נתתי לאהבה הזאת ללכת
הייתי אז בן 32, נשוי עם שלושה ילדים קטנים, והיא בת 26, עולה חדשה מארה"ב, רווקה, לבד בארץ. שלוש שנים נפלאות היו לנו יחד, עד שהחלטתי לשחרר אותה, כדי שתבנה לה משפחה משלה. היא בכתה והלכה, ומאז אני בוכה עליה
ראיתי אותה בראשונה בחדר האוכל של מפעל בו עבדתי כאיש מחשבים. ישבתי עם חבר לעבודה ואכלתי צהריים, הרמתי את ראשי ולפתע ראיתי אותה, ישבה בשולחן ממול, שיער שטני יורד בגלים על כתפיה, עיניים כחולות כמו השמיים, פני מלאך יפהפיים. לא יכולתי להמשיך לאכול, ישבתי מביט בה עד שסיימה את ארוחתה והלכה.
החלטתי שלעזאזל עם הביישנות שלי, אני הולך לדבר איתה. הגעתי למשרד בו עבדה ושאלתי את האחראי עליה. "אה זאת, עובדת חדשה, אמריקאית, בקושי יודעת עברית", ענה.
"תגיד לה שבגללה לא אכלתי היום".
הוא אמר לה באנגלית. היא הסתובבה אלי, מביטה בי בתימהון.
"למה?" שאלה.
"כי את יפה", עניתי, מסמיק כולי.
"טוב", הביטה בי מחייכת, "כדי שתוכל לאכול, אני מזמינה אותך לאכול איתי מחר".
אני הייתי אז בן 32, נשוי עם שלושה ילדים קטנים, והיא בת 26, עולה חדשה מארה"ב, רווקה, לבד בארץ.
למחרת אכלנו יחד ודיברנו כל הזמן, וכך גם ביום שאחריו וביום שאחרי. במשך ארבעה חודשים נפגשנו, בעבודה ולאחר שעות העבודה, בעיקר בחדר הקטן שקיבלה מהסוכנות, אכלנו פיצה על הרצפה (מלבד מיטה לא היה שם ריהוט) ודיברנו על כל נושא שבעולם.
הייתי מאושר באותם רגעים, כמו נער בן 16
במשך כל אותו הזמן רציתי לחבקה ולנשקה, אבל פחדתי לקלקל. אלוהים, כמה שהייתי מאושר באותם רגעים, כמו נער בן 16.
ערב אחד בחדרה, לאחר שיחות וצחוקים, עמדה מולי, אוחזת בכתפיי, מביטה לתוך עיניי בעיניה המהממות, פניה רציניות, ואמרה: "אני רוצה להגיד לך משהו, אני מבקשת שלא תענה לי, אפילו לא במילה, על מה שאומר. תבטיח לי".
"מבטיח", אמרתי, מרגיש צמרמורת ממה שאני עומד לשמוע.
אחזה חזק בכתפיי, הביטה לתוך עיניי ואמרה בלחש: "אני אוהבת אותך, אהבתי אותך מהרגע הראשון שראיתיך. לך עכשיו ותחשוב על זה, אם תפחד מזה ולא תבוא יותר - אני אבין".
רציתי לענות לה ולצעוק שאני אוהב אותה. אוהב אותה כל כך. אבל היא שמה אצבע על פי. "הבטחת, זוכר?".
הנהנתי בראשי.
היא הפנתה אותי לכיוון הדלת. "אתה לא צריך לתת לי תשובה, אם לא תבוא, אני אבין".
חזרתי. וחזרתי. וחזרתי.
עשינו הכל בכל מקום, בחדר, בגינה, בים, בסוכת המציל
המין איתה היה משגע. עשינו הכל בכל מקום, בחדר, בגינה, בים, בסוכת המציל. דברים שלא חלמתי לעשות עם מישהי אחרת, עשיתי איתה וללא בושה. אפילו לימדתי אותה לצנוח וצנחנו ביחד (אני חבר במועדון הישראלי לצניחה חופשית).
כשנה וחצי לאחר היכרותנו היא עברה לגור ולעבוד בצפון, בעוד שאני גר בדרום. את החדר בדרום השאירה, "כדי שתוכל לבוא לכאן לנוח". ומידי יום ביומו היתה כותבת לי מכתבים באורך של כחמישה דפי פוליו המכתב ושולחת אלי לכתובתה בדרום.
לאחר שעברה לצפון, היינו נפגשים רק אחת לשבועיים, אבל מדברים בטלפון לפחות עשר פעמים ביום.
הרגשתי שאינני הוגן כלפיה, שאני לא אעזוב את משפחתי ואת ילדיי הקטנים. אמרתי לה זאת. "מצאי לך מישהו לצאת איתו ולבנות לך עתיד, אני אעזור לך להכיר מישהו, למרות שאני אוהב אותך וקשה לי. אבל בגלל שאני אוהב אותך אני רוצה שיהיה לך טוב".
"אני אוהבת אותך ולא רוצה מישהו אחר", בכתה, ודמעותיה שברו את לבי.
היא היתה מצלצלת אלי, בוכה, ואני הייתי עוזב עבודתי ונוסע אליה, כשלוש שעות נסיעה לכל כיוון, כדי להיות איתה כרבע שעה ולהרגיעה.
התחלתי לדבר איתה על פרידה, כדי שתתנתק, תכיר מישהו אחר ותבנה לה עתיד. אלוהים עדי שעשיתי זאת מעומק אהבתי אליה. לקח לנו חודשים לעכל את הצורך בפרידה, וביום החלטנו, התחבקנו ובכינו. כן, אני, שלא בכיתי גם כשנהרגו חבריי הטובים ביותר, בכיתי כמו ילד קטן.
היה לי קשה, לשונאים שלי אני לא מאחל את מה שעבר ועובר עלי.
עקבתי אחריה מרחוק וידעתי שנישאה לקבלן בניין ונולדו לה שני ילדים. לאחר שבע שנים צלצלתי לביתה, כביכול בטעות. היא מיד זיהתה אותי וסיפרה לי שבתחילה מאוד כעסה, אבל לאחר מכן זכרה את הדברים הטובים והעריכה את הקרבתי ואת מה שעשיתי למענה. "אני מחזיקה עכשיו ביד ילד שיכול היה להיות שלך", אמרה.
שלוש שנים נפלאות היינו יחד. אני עדיין זוכר, אוהב וכואב אותה. למרות מרחק השנים, אני עדיין חושב עליה הרבה, עדיין מאוהב בה עד כדי כאב. אני לא מתקשר יותר, כדי לא להטריד אותה. אולי אתקשר, רק כדי לשמוע שוב את קולה.
אני מציע למי שיקרא זאת: אם יש לך אהבה אמיתית, כדאי לאחוז בה בשתי הידיים ולא להרפות, כי זה קורה רק פעם בחיים. כמו בשיר של יהורם גאון, מאת תלמה אליגון רוז -
"היא את העולם הופכת לאחר.
היא לא יודעת גבול ומה זאת לוותר
אך אם בה תשטה
בן רגע תישחק
ולא תהיה לך עוד..."
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
