אחרי מותו לא האמנתי שעוד יהיו קרני אור בחיי

>>> בואו לדבר על הכתבה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים

במהלך שנתיים אלה קראתי עשרות מאמרים וספרים על נושא האבל והשכול, עיבדתי בתוכי תכנים שנכתבו במהלך כשנה וחצי על ידי עשרות נשים בפורום תמיכה של אלמנות צה"ל, וכתבתי ... כתבתי ... וכתבתי ... עד שלא היתה לי ברירה אלא למסור את התיזה, כדי לקבל את התואר. בתקופה ההיא כבר העזתי להתמודד עם מקטעים בחיי שהושמו בצד לאחר ההתאלמנות. בתקופה ההיא התחלתי להתבונן קצת אחרת על תהליכי ההשתנות הייחודיים של כל אדם תוך התמודדותו עם אובדן.

הפעם כבר ידעתי שיהיה שיפור כלשהו עם הזמן

ניר כץ ז"ל על קבר אביו (צילום: חן כץ)

במהלך השבעה על בני, ניר, 19 שנה אחרי מותו של אביו, החלו לעלות בתוכי תובנות אישיות לגבי תהליך האבל, כמו גם לגבי התופעות השונות והמשונות אשר מתרחשות ומשתנות עם הזמן. הפעם כבר ידעתי קצת יותר. הפעם כבר ידעתי שמתחיל תהליך. הפעם כבר ידעתי שהחיים חזקים, שהתופעות האלה הן חלק מהתהליך. הפעם כבר ידעתי שיום אחד תעז קרן אור אחת להיכנס לחיי, ואחריה עוד כמה. הפעם כבר ידעתי שיהיה שיפור כלשהו עם הזמן. אולי הזיכרון לא יחזור להיות מה שהיה, אבל יהיה שיפור.

אני לא לוקחת כדורים שינתקו אותי מעצמי

בזמן השבעה הציעו לי רבים, באהבה ומתוך רצון לסייע, כדורי שינה בכמות שיכלה למלא בית מרקחת שלם. אני לא לוקחת כדורים שינתקו אותי מעצמי. אולי זו סתם התעקשות, אבל אני רוצה להישאר עם מה שאני חשה, עם מה שאני מרגישה. אני מבינה שפעם, אחרי שרמי נפל, פחדתי לקחת כדור כדי לא לאבד שליטה. עכשיו אני רוצה להרגיש. לא מפחדת להרגיש הכל, לחוש הכל. יש בי ביטחון שאוכל להתמודד עם כל מה שיעלה, כואב ככל שיהיה. בלילה הראשון ישנתי בין שתיים לארבע שעות. מספיק, לא? בלילה השני ישנתי שלוש שעות, ובשלישי ישבתי בחוץ ודיברתי עם כל מי שמוכן היה להישאר איתי, עד ארבע לפנות בוקר. ביום הרביעי לשבעה פתאום "נפל אסימון". זכרונות מלפני 19 שנים מתערבבים שוב עם המציאות. אני נזכרת בחודשים ארוכים של לילות כמעט בלי שינה.

>>> למרות הזמן שעבר, המוות כאילו קרה אתמול

• אילה כץ היא אלמנתו של רמי כץ ז"ל, נפל בעת שירות מילואים באסון צאלים א', ואמא של ניר כץ ז"ל, נרצח בהיותו מדריך בפיגוע הירי בבר-נוער בתל אביב, אוגוסט 2009. האימייל של אילה