שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זה נראה כמו חיזור, אבל זה בעצם משחק
    תורת המשחקים של המבוגרים נוסדה על סדקי עולם האגדות. ניסיון לשבור נורמות של שנים ולהטות את כף המאזניים לטובתך
    בזמן האחרון יצא לי לראות מספר סרטים בז'אנר המכונה בפי העם "סרטי בנות", או לפי האסכולה היותר מקצועית - "דרמות/קומדיות רומנטיות". הסרטים האלה נוטים להוציא ממני שלל תגובות ותחושות: לפעמים דמעות ואפילו בכי קל של שמחה וגם כאב, לפעמים צחוק מתגלגל או מאופק, לפעמים צמרמורת של ריגוש אמיתי, לפעמים הזדהות עמוקה, לפעמים עצבים וכעס המגיעים לכדי קללות וכו'. בדרך כלל זה מגיע מעורבב, קצת מכל דבר ונוגע בהכל, כמעט.

     

    בואו לדבר על זה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים

     

    המשותף לכל התחושות והתגובות האלה הוא התוצאה הסופית שלהן: בין אם זה בחיוך, בדמעה, בכעס או באדישות, כשהסרט מסתיים, מסתיימת גם החוויה. אין תהליך של הפנמה ועיכול של המסרים העמוקים והנסתרים, אין דיונים סוערים בעקבות הצפייה, אין השוואת גרסאות בפרשנות האישית ושיתוף התובנות. הסרט מסתיים, אפשר לחזור לשגרת החיים. הרווחתי שעתיים של שקט, ברוב המקרים. במקרה הטוב זה אף נתן דחיפה רצינית במחלקת הרומנטיקה הדביקה.

     

    אבל מצאתי עצמי חושבת על הנושא הזה מעט יותר, הפעם. 

     

    כל חייך את חולמת חלומות על נסיכים ופיות, אגדות וסיפורי אהבה נצחיים. המשפט של הילדות הוא ללא ספק "והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה", ולא משנה באיזה עצם אתה נוגע, הם עדיין חיים באושר ועושר. באגדות הכל יפה, במציאות הכל אחרת. מהר מאוד אתה מקבל הצצה חטופה לעולם האמיתי, היכן שאין נסיכים ונסיכות. במקרה הטוב יש צפרדעים, והם לא באמת ישתנו אם ננשק אותם.

     

    אף אחד לא באמת מוכן למות למענך, אפילו לא להילחם למענך ולהציל אותך ממגדל בוער. במקרה הטוב הוא יעשה טובה ויתקשר. החיים זו לא אגדה, אני לא בטוחה שהייתי רוצה אותם כאלו בכל מקרה. הייתי רוצה סוף טוב, אבל הדרך לשם לא חייבת לעבור את התלאות של כל הצפרדעים שהיו פעם נסיכים.  

     

    הספרים היחידים כמעט שקראתי בילדותי היו הרומן הרומנטי בעברית ובאנגלית. חייתי את הספרים האלו. לא משנה שכולם אותו הדבר, זכרתי כל אחד ואחד. סבתי ז"ל היתה ספרנית, ובביתה היה אוסף ענק של ספרים. הרומן הרומנטי היה הז'אנר שאהבה ביותר. הייתי שוכבת בלילות ערה ומדמיינת איך הבחור שאני הכי אוהבת בכיתה, אוהב אותי בחזרה, אבל עד שאהבתנו מתממשת הדרך ארוכה.

      

    עולם הפנטזיות הרומנטיות שלי התעצב בילדותי. בעולם שבו הילד מהכיתה, זה שאני כה מאוהבת בו, לא מביט אליי, יצרתי לעצמי פנטזיה בה יש אהבה אדירה, שטרם התאפשר לה לצאת (אינני תסריטאית מוכשרת, העתקתי ממה שידעתי). 

     

    הרי מה שמעתי/ קראתי/ ראיתי כל חיי בספרים ובסרטים? שני אנשים שהם ההפכים המוחלטים והמושלמים, השניים שהכי לא מסתדרים ביחד, שהכי לא מסמפתים זה את זה, הם השניים שבסוף מתאהבים ונמסים זו בזרועות זה. תמיד היתה שם אהבה, אבל הם לא העזו להודות בכך, או לא היו מודעים לה. אז אם הוא לא מביט בי היום, זה רק סימן חזק יותר לכך שהוא אוהב אותי. אני רק צריכה לחכות ולהיות סבלנית.

     

    עיצוב התפישה וראיית העולם הזו, של רומנטיקה ואהבה, בראי הסיפורים/הסרטים, נעשה בצורה לא מודעת או מורגשת. אלו דברים שמחלחלים פנימה לאט לאט, ויום אחד את מתעוררת בבוקר ומגלה שאת למעשה מחפשת נסיך או אויב ולא גבר ובן זוג.  

     

    גם אם את מחפשת בן זוג באמת, כל העולם שלך מעוות קמעה, ללא ידיעתך. יש לך תפישות משונות בנוגע לדרך בה גבר צריך להתנהג איתך, מה נחשב למחווה רומנטית והבעת חיבה, איך הדברים צריכים להתנהל ביניכם ומה הקצב שלהם.  

     

    אחת הסוגיות הבוערות ביותר בעולם ההכרויות - מי משלם - יושבת בדיוק על הסיפור הזה. זה לא באמת שכולנו חושבים שכל הגברים עשירים וכל הנשים עניות, או שכל הגברים נדיבים והנשים קמצניות. יכולנו לחשוב את הדברים האלו, לא? אבל אנחנו חושבים דבר אחד, חד כתער: הצהרת כוונות ומחווה רומנטית. הנשים נחשפו לכך כל חייהן, אם לא מהסרטים והספרים אז מהחברות, השכנות, וכמובן - האמהות. הגברים נחשפו לשטיפת מוח דומה.  

     

    לפי עולם האגדות הרומנטיות, הוא גם צריך להתחיל לחזר

    אחרי הפגישה הראשונה, בה הגבר מצופה לשלם, לפי עולם האגדות הרומנטיות, הוא גם צריך להתחיל לחזר אחרייך. הוא זה שצריך להתקשר, הוא זה שצריך לרצות להיפגש שוב, הוא זה שצריך לקחת את היוזמה לאן ומתי, ורצוי מאוד שזה יהיה כמה שיותר מהר, ובכמויות ראויות. את לא יכולה להראות רגשות, כי זה שם המשחק. זה התפקיד שלו, להוציא ממך הכל, לאט ובקסם רב.  

     

    הרי בעולם האגדות, הגברים מתמודדים עם כל הקריזות, הקפריזות והשגעונות של הנשים, ובכל זאת מתאהבים בהן עד כלות נשימתם, אז למה שזה לא יעבוד בעולם האמיתי? נשים לא באמת רוצות לגרום לגבר סבל או אי נוחות, אבל איכשהו הן מתוכנתות ככה. הגברים, כתוצאה מחשיפת יתר לעולם הזה, הפכו גם הם להיות מתוכנתים כך. 


     הבעיה היא המפגש עם המציאות (ציור: Shutterstock)

     

    האם זה סוג של תקווה? לא יודעת. זה סוג של אשליה, שאנחנו נשאבים אליה. היכן הבעיה? המפגש עם המציאות. ברגע שלמעשה מתחילים להבין שכל מה שנחשפנו אליו זו אשליה. לא כך באמת נוצרת ומתפתחת אהבה.

      

    מתישהו בתהליך של שטיפת המוח החלו להתגלות סדקים. הסדקים מעמיקים ככל שאנחנו מתבגרים והשפעות הילדות מתרחקות ומפנות מקום לחוויות חדשות. נשים וגברים שוברים מוסכמות של שנים. הנשים רוצות ליזום, הגבר רוצה להיות מחוזר. הגבר רוצה כנות ופשטות, האשה רוצה שוויון ועוצמה.  

     

    בתקופות מסוימות, עושים שימוש ציני בעולם האגדות, לוקחים מרכיבים מוכרים, שהכל מכירים את משמעותם, ונותנים להם משמעות חדשה. זה נראה כמו חיזור, אבל זה בעצם משחק. תורת המשחקים של עולם המבוגרים נוסדה על הסדקים של עולם האגדות. ניסיון לשבור נורמות של שנים ולהטות את כף המאזניים לטובתך.

      

    ומה השורה התחתונה? אחרי שהתעוררנו, התפכחנו והחכמנו, גילינו שלא משנה מה נעשה, אהבה תמיד תנצח. לא בגלל שהיא תגבר על מכשולי החיים ותפתיע אותנו בסוף, אחרי מרתון של מתח מורט עצבים. אלא בגלל שהיא פשוט קיימת, וזכיתי לראותה. היא שם, רק לא לבושה בבגדים מטעים ומבלבלים. פשוטה, טהורה ואמיתית, כמו שהיא צריכה להיות.

     

    פשוט אהבה.

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים