כן, צריך לנשק צפרדעים כדי למצוא נסיך
חברה יקרה שלי, אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל פעם היה לך שמח. היית צינית, אבל במידה. כאבת, בהיגיון. צחקת, יצאת, הכרת אנשים, היה לך טוב. לא נפלא, אבל טוב, חייכת לפעמים. לא היתה לך מיגרנה כל יום, המנהלים בעבודה היו דפוקים והתייחסת לזה בהומור, הבחור לא התאים אבל הסכמת להרגיש משהו. עכשיו את נותנת לעצמך ליפול. מכתב גלוי
חברה שלי, אני מאוד אוהבת אותך, גם אם כרגע אני לא ממש מסוגלת להרגיש את זה. סחטת אותי רגשית. ביגון שלך, במרירות שלך, בצורך האובססיבי שלך להיות עצובה כל זמן.
יהיה טוב. אז אענה כבר עכשיו: הלוואי שזה היה כל כך פשוט. הלוואי שזה יומיים רעים והצעות לא מתאימות. לפעמים האנשים האלה בחוץ רואים צלול יותר מאלו הקבורים עמוק בייאוש. וכשאלה מציעים פעם אחר פעם עזרה - בין אם זה אוזן קשבת ובין אם עזרה ממשית, ופעם אחר פעם נדחים, זה סוחט נפשית, זה בלתי אפשרי.
רע לך.
אני יודעת.
אבל רע לך בגללך.
זה לא קרמה, זה לא מזל נאחס, זה לא העולם שנגדך. זו את. את שנגדך.
אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל פעם היה לך שמח. היית צינית, אבל במידה. כאבת, בהיגיון. צחקת, יצאת, הכרת אנשים, היה לך טוב. לא נפלא, לא נהדר, לא משהו אסקפיסטי, אבל טוב. חייכת לפעמים. לא היתה לך מיגרנה כל יום, המנהלים בעבודה היו דפוקים אבל לקחת את זה בהומור, הבחור לא התאים לך אבל הסכמת להרגיש משהו.
"וואלה, כדי שמשהו ישתנה אני צריכה לשנות את זה" (ויז'ואל/פוטוס)
עכשיו את נותנת לעצמך ליפול, החבטה המוכרת הזאת של האכזבה עדיפה לך על פני הסיכוי לאושר בסיסי. כי בשביל אושר בסיסי צריך לעשות משהו, צריך קצת להתאמץ. צריך להחליט לרדת במשקל ולעשות את זה, לעזוב את העבודה אם את תקועה שם, לחפש משהו אחר שאת אוהבת יותר בשביל הכסף שחסר, לשפר את הציונים כדי להתקבל ללימודי תואר שני, לצאת מהבית ולנשק כמה צפרדעים כדי לפגוש את הנסיך.
יותר קל להאשים אחרים מאשר להסתכל במראה
הרבה יותר קל להאשים אחרים, מאשר להסתכל במראה ולהודות "וואלה, כדי שמשהו ישתנה אני צריכה לשנות את זה".
צריך לצאת מהבית של ההורים בגילך כדי לחוות חוויות אישיות, עצמאיות.
צריך ללמוד כדי להגשים את חלומך להיות פסיכולוגית.
צריך לצאת לפעמים מהבית, להתלבש יפה ולקחת סיכון, להיפתח.
את אומרת שאת לא מוכנה להכיר אנשים דרך האינטרנט, כי זה נחות, זה לא לרמתך. סיפרתי לך שאת הבחור ההוא, שהיום הוא אחד החברים הכי טובים שלי, הכרתי דרך האינטרנט? אף אחד לא מבטיח לך שזה בטוח יצליח, אבל למי כן מבטיחים את זה? ולמה לך מגיע יותר ממה שמגיע לשאר העולם? למה את חושבת שלך מגיעים הבטחות ואישורים שאחרים לא מקבלים בחיים?
פעם אמרת לי, "לך דברים באים בקלות". זה דבר נוראי להגיד למישהו שאת אוהבת. קשה לראות שקשה לי, כי אני לא מתבכיינת כל הזמן. לא על השעות האבסורדיות של העבודה שלי, לא על הלימודים הרחוקים שלי, לא על תסריטים שנכשלו, לא על הבחורים הדפוקים שיצאתי איתם. כי אין טעם.
אני מעדיפה לראות את העבודה שלי כמשהו מעניין, מאתגר, בשעות שאני הכי אוהבת, בזמן הפנוי שזה מאפשר לי לכתוב, ללמוד. אני מעדיפה לראות את הלימודים שלי כמשהו חווייתי, את המגורים לבד כנסיון חיים שלעולם לא יחזור, את האזור שבחיים לא הייתי מכירה לולא הבחירה שלי במוסד הספציפי הזה. אני מעדיפה להיזכר בתסריטים שהיו הברקה, שמורים העבירו זה לזה בישיבות והתפעלו, ששיבחו בכיתה. אני מעדיפה לחשוב על הבחור המדהים שהכרתי במסיבה שבכלל לא היה לי חשק ללכת אליה והיום אנחנו שמונה חודשים יחד.
עברתי בשבילך את הכל - מהבירוקרטיה המסורבלת, ועד לסינון המאסיבי
וזה הורג אותי כל פעם שאת בוכה לי במשך שעה בטלפון, בטון הפולני הזה של "אף אחד לא יכול להבין אותי" על כל דבר בחיים. כל פעם שהתקשרתי ושאלתי מה המצב ענית "חרא, כרגיל". כל פעם, כל יום שיחה, במשך חודשים, שנים.
עשיתי בשבילך צעד שאת לא היית עושה בחיים, כי אני אוהבת אותך ואת חשובה לי. אמרתי לעצמי, לפעמים בן אדם צריך את הדחיפה הראשונית. עברתי בשבילך את הכל - מהבירוקרטיה המסורבלת, ועד לסינון המאסיבי. כך שנשאר לך רק לקטוף את הפירות. לא ציפיתי שתקבלי את זה בזיקוקים ובחיוך מאוזן לאוזן, אבל גם לא ציפיתי שתחרבי את מסיבת יום ההולדת שלי, זו שדחיתי פעמיים רק כדי שאת תהיי שם.
הפכת את זה למסיבת האבל הפרטית שלך. מסיבה באולם רפאים ענק וריק, קורי עכביש במקום וילונות מפוארים, מנורה מהבהבת שעוד רגע תכבה לחלוטין במקום שנדליר נוצץ, שותה יגון בכוס יין חלודה, מתפלשת ברחמים עצמיים באמבט מתפורר. עשית פרצופים, ישבת בפינה, הדלקת סיגריה אחרי סיגריה. כולם שאלו מה קרה לך? למה את ככה? אבל אפילו להם, שלא חווים את מגלשת ההרס העצמי שלך על בסיס יומיומי, נמאס. אז הם הפסיקו לשאול וחזרו לשולחן, לאלכוהול שלהם, לסיפורים המצחיקים, לחיוכים, לחגיגה שלשמה התכנסו.
ואז קמת והלכת. באמצע. כשהתקשרת היום לא הצלחת להבין על מה אני כועסת, להפך. הטחת בי את האשמה.
אני מנסה להבין בכל הכוח ולא מצליחה: איך את מצליחה לשקוע בשלולית, לבכות שאת לא מצליחה לצאת ממנה, ואז שמישהו מושיט לך יד, מנסה לעזור לך לצאת משם - את מסרבת לקחת את היד המושטת, ועוד יושבת לך שם במרה השחורה ומתלוננת שהתעלמו ממך?
איך את מצליחה להיות כל כך נמוך, וכשיש מולך מדרגה וכל שעליך לעשות הוא פשוט לעלות עליה, את מדרדרת את עצמך אחורה?
יהיו כאלה שיאמרו, רע לה, לפעמים אנשים מבחוץ לא מבינים והם מציעים עזרה שלא מתאימה, והם מצפים שלה מיד
טוקבק כדורבנות:
מבקש סליחה בשמה של החברה שלך
אני כבר ממזמן נמאסתי על החברים שלי, והם אפילו לא השתדלו חצי ממה שאת השתדלת כפי הנראה... ובכל זאת, בתור אחד שנמצא שם למטה וניסו לעזור לו והוא יודע ומודע שהכל תלוי בו והוא רק צריך להתאמץ, יש באמת משהו שלא נותן לטפס למעלה.
העניין הוא שזה לא משנה, וזה לא תירוץ להתייחס ככה לחברים, הכעס, התסכול והיאוש שמוציאים בנוחות רבה על הידיים שבאות לחבק ולעזור... בגדול, אי אפשר לעזור לנו, אז פשוט תניחו לזה ותנו לנו לפול, תפסיקו להיפגע. איתי כבר ממזמן ניתקו קשר, ואני יותר ממבין, אין ברירה. אבל בכל מקרה אני מבקש ממך סליחה בשמה, כי אני יודע שהיא לא תבקש, כמו שאני לא אבקש סליחה מהמרלה שלי.
כי ברור לי שבן אדם צריך לרצות קודם כל לעזור לעצמו, ורק אז אפשר לעזור לו.
אבל גם לעמוד מנגד ולתת לאדם שאתה אוהב לטבוע זה בלתי אפשרי.
קל וחומר כשהוא שואב אותך איתו.
הבלוג של מרלה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
