אפשר לדעת מראש אם הוא גבר בוגד או לא?

זה אולי לא כתוב לו על המצח, אבל זה נמצא בגנים. בעולם החי וגם בבני אדם נמצא קשר בין גן מסוים לבין נאמנות ומונוגמיה. מה עושים עם הגנטיקה הזאת, זו כבר שאלה של בחירה אישית

יש גברים שפשוט כתוב להם על המצח שהם לא נאמנים. רוב הזמן הם בעלי מראה המאצ'ו הבטוח בעצמו, או מתנהגים כאילו הם נראים כך. ניתן לראות עליהם שהם מעוניינים במערכות יחסים קצרות ולא מחייבות, וגם כשהם מתחייבים לקשר נישואין - במוקדם או במאוחר הם יפרו את שבועת האמונים שנשבעו תחת החופה. אבל יש גברים שלא ניתן לנחש מראש לפי מראם שהם נוטים לאי נאמנות, ובכל זאת הם מתבררים ככאלו.

האם יש דרך לדעת מראש האם הגבר שבחרת יישאר נאמן? האם זה אכן כתוב להם על המצח?

בואו לדבר על זה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים

ובכן, זה כתוב. אולי לא ממש על הפנים, אבל זה נמצא בגנים. בעולם החי וגם בבני אדם נמצא קשר בין גן מסוים לבין נאמנות ומונוגמיה.

בעולם החי רק חמישה אחוזים מהיונקים מראים בחירות זוגיות מונוגמיות. נברני הערבה, למשל, מצטיינים בזוגיות לכל החיים, בעוד נברני ההרים לא. מדענים גילו שלנברני ערבה יש "גן למונוגמיה" שלא נמצא אצל הנברנים ההרריים.

גן המונוגמיה, AVPR1A, הוא זה שמחליט כמה קולטנים יהיו במוח, שיזהו ויתקשרו עם הורמון שנקרא ואזופרסין. הורמון זה מעורב בהתנהגויות אגרסיביות ובטיפול אבהי אצל זכרים. כמו כן, הורמון זה מקושר עם רמת הסיפוק שזכר מקבל מבת זוגו, כיוון שהוא מופרש בן השאר גם במהלך הזדווגות. הת'ר קולדוול, במאמרה מ-2006 שמופיע בספרו של ד"ר אבל לאג'תה, כותבת שמסתבר שככל שהגן הזה ארוך יותר בדנ"א של הזכר, הוא יהיה נאמן יותר, יראה נטייה להישאר בחברת בת זוגו ויטפח וילקק את גוריו. גם כשיציגו לו נקבה צעירה ומפתה, הוא יעדיף את בת זוגו.

זכרים בעלי הגן הארוך ביותר הם האבות ובני הזוג האמינים והנאמנים

עוד מבט:

פוליאמורי - כל המרבה הרי זה מסובך

מאיר הורביץ

פירוש המונח פוליאמורי הוא "לאהוב יותר מאדם אחד". אהבה זאת יכולה להיות מינית, רגשית, רוחנית, או כל שילוב שלהם, בהתאם לרצון ולהסכם בין יחידים. יש כל מיני קומבינציות ודרגות של יחסים, ובהתאם לטבע האנושי, גם מקומה של הקנאה לא נפקד. ואם קשה לחיות בשניים לאורך זמן, קל וחומר בריבוי פרטנרים. מילת המפתח, כמו בזוגיות, היא הידברות

פוליאמורי: כל המרבה הרי זה מסובך

אז בבעלי חיים הרעיון הוא פשוט: הזכרים בעלי הגן הארוך ביותר הם האבות ובני הזוג האמינים והנאמנים ביותר. אכן, כשהזריקו את הגן הזה לנברני ההרים שחסרים אותו, התברר שזכרים שנטו עד אז להחליף בנות זוג ללא אבחנה, הפכו מונוגמים הנשארים עם בת זוג אחת!

בבני אדם העסק קצת יותר מסובך - הגן הזה מופיע ב-17 אורכים שונים. אכן, הזכרים באנושות מציגים התנהגויות זוגיות המשתרעות על פני הסקאלה כולה, ממונוגמיה מוחלטת לפוליגמיה מוחלטת, מה שמעלה את השאלה אם גברים נאמנים נולדים כאלו ונקבעים לפי התורשה, או נעשים כאלו כתוצאה מחינוך. מחקרים קודמים הראו קשר בין הרכב גן זה לבין אוטיזם, הגיל בו מתחילים בני נוער ביחסי מין, ותכונת אלטרואיזם. ממצאים אלו מצביעים על כך שהגן הזה קשור להתנהגויות חברתיות בבני אדם.

ההורמון שרואים אותו בבירור על תווי פניו של גבר הוא טסטוסטרון, "ההורמון הגברי". ככל שתווי פנים של גבר נראים גבריים יותר, זה מצביע על רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון. טסטוסטרון מעורר יצירת ואזופרסין, ויחסי מין מגרים את שחרורו הטסטוסטרון.

כאן מגיעה נקודת ההשקה בין ההורמונים לבין הגנים שלנו. השאלה באיזו עוצמה משפיע הווזופרסין על המוח - האם יש מספיק קולטנים שיגיבו אליו או לא. כאשר יש הרבה קולטנים לווזופרסין במוח, הזכר נוטה יותר להישאר נאמן לבת זוגו. במקרה שיש פחות קולטנים, הוא נוטה לאי נאמנות. זאת מפני שכאמור, הווזופרסין מעלה את רמת הסיפוק מבת הזוג, וכן מגביר התנהגויות חיברות - הקשר עם בת הזוג - גורם לשאיפה לנישואין ולהגברת איכות מערכת היחסים הזוגית.

כל זה מוביל אותנו לשאלה הגדולה: כמה עותקים של הגן הזה שיוצר קולטנים לווזופרסין יש לאותו זכר שמלא בטסטוסטרון במוח, וכמה הגן הזה ארוך?

מבט פילוסופי:

לאהוב יותר מאדם אחד בו-זמנית

אבינועם בן זאב

מחקרים שניסו לאתר את מאפייניה של הבגידה העלו ממצאים מפתיעים לכאורה - נמצאו בוגדים גם בקרב מי שאוהבים את בני או בנות הזוג שלהם ושמחים בהם. הממצאים האלה אינם צריכים להפתיע, אם מבינים שאין אהבה אחת בעולם, ושלא תמיד אהבת אמת היא אהבה בוערת. יש גם אהבה שבשגרה, שאינה דוחה על הסף אהבה מקבילה המתקיימת לצידה

לאהוב יותר מאדם אחד בו-זמנית

במחקר של האסה ואלום שפורסם בכתב העת Neuroscience במרץ 2008 מטעם המחלקה לאפידמיולוגיה וביוסטטיסטיקה במכון קרולינסקה בשבדיה נבדק הרכב הגן הזה אצל 552 זוגות תאומים בני אותו מין, וכן נבדקו מערכות היחסים שלהם, הנטייה שלהם להישאר עם בת הזוג ואיכות הנישואין שלהם. במסגרת המחקר גם ביקשו דיווחים מבנות הזוג שלהם. אחד המבדקים המרכזיים במחקר נקרא Partner-Bonding-Scale, או PBS, שבוחן גם התנהגויות זוגיות בקופים, ולכן אינו תלוי בדיווחים אישיים של הנבדקים.

ואלום מצא שיש אזור בעייתי מסוים בגן הזה, ושככל שיש ממנו יותר, זה דווקא פחות טוב לבנות הזוג. מי שיש לו עותק של האזור הזה (שקרוי 334) מראה נטייה לחוסר נאמנות ולבעיות זוגיות והוא מקבל ציון נמוך במבחן ה-PBS. מי שיש לו שני עותקים של האזור הזה קיבל ציון נמוך אף יותר. בבדיקת איכות מערכות היחסים נמצא ששני עותקים של אזור 334 מכפילים את הסיכוי למשבר במערכות יחסים. 34% מנשאי שני העותקים דיווחו על משברים בזוגיות, לעומת 15% בלבד אצל אלו שאין להם כלל עותק של אזור 334. מדיווחי בנות הזוג של הנבדקים במחקר עולה שבעלי עותק אחד או שניים של אזור 334 אינם מפגינים מספיק חיבה לבנות זוגן, לעומת אלו שאינם נושאים את האזור הזה בדנ"א.

הממצא המעניין הוא בעניין הנאמנות. נמצא שמי שיש לו שני עותקים של אזור 334 יש לו נטייה גבוהה יותר להיות מעורב במערכות יחסים זמניות מבלי להתחתן (32% מהנבדקים, לעומת 17% בלבד אצל אלו שאין להם שום עותק של האזור הזה).

יש אזורים שדווקא עדיף אותם קצרים

מסתבר שלא מספיק רק גן מונוגמיה ארוך. זה תלוי איזה אזור בגן הזה צריך להיות ארוך. יש אזורים שדווקא עדיף אותם קצרים.

ומה לגבי נשים?

אף אחד מהממצאים האלה לא נמצא לגבי נשים. נאמנוּת אצל נשים מקושרת עם הורמון אחר לחלוטין, וזה כבר סיפור בפני עצמו. ההשפעה של הגן הזה על גברים עובדת כנראה דרך פעולת המוח שלהם, כיוון שמחקרים קודמים מראים קשר בן הגן הזה לבין פעילות האמיגדלה במוח, אזור חשוב בהתנהגות חיברות זוגית.

אז לסיכום, כבר ראינו במאמר אשה מבייצת תימשך יותר לטיפוס המסוקס שהמוח שלנו מתוכנת אבולוציונית להסיק ממראה פנים שסביר יותר להניח שגבר מלא טסטוסטרון הוא פחות נאמן, בעוד גבר עם תווי פנים נשיים יותר יראה נכונות להשקיע במשפחה ולהישאר עם בת זוגו. ייתכן שזהו רמז על הקשר בין טסטוסטרון למונוגמיה, אבל המוח שלנו לא יכול לנחש את מציאותו או את אורכו של "גן המונוגמיה".

אולי יום אחד ימציאו ערכה לבדיקת אורך הגן לנאמנות, משהו כמו ערכה לבדיקת הריון. אבל בסופו של דבר חשוב להדגיש: נאמנות לא נשארת רק בידי הגנים וההורמונים שלנו. הביולוגיה היא לא הגורל שלנו ולא התירוץ שלנו, אלא רק הפוטנציאל שאיתו אנחנו מגיעים לעולם. השאלה איך אנחנו מיישמים את הפוטנציאל הזה בחיינו הזוגיים ובכלל נתונה לבחירה ולעבודה אישית, ולהשפעה של הסביבה, החינוך והתרבות.