מדע המוח של חוסן רגשי אמיתי
כשמכה בנו טרגדיה, מרביתנו מתאוששים בסופו של דבר בהצלחה מפתיעה. מאין צומחת יכולת ההתאוששות הזאת? חוקרי מוח מנסים לשפוך אור על הביולוגיה של תהליך האבל
בסתיו 2009 נהגה ג'נין בראון מילר במכוניתה בדרך הביתה עם בעלה לאחר ביקור אצל אִמה בעיירה ניאגרה פולס שבמדינת ניו יורק. היא נתקלה במחסום משטרה בקרבת הכניסה לקמפוס של אוניברסיטת ניאגרה. אורות של אמבולנס הבהבו לפניה.
מילר ידעה שבנה בן ה-17 ג'ונתן יצא לנסיעה במכוניתו. אף שלא יכלה להבחין בבירור מה מתרחש, משהו אמר לה שהיא צריכה לעצור. היא ביקשה מאחד מאנשי צוות החירום שהיה במקום שיבדוק למענה אם למכונית שנפגעה יש לוחית רישוי עם הכיתוב "J. Mill". דקות מעטות לאחר מכן ניגשו אליה שוטר וכומר, והיא ידעה, לפני שהם הגיעו אליה, מה הם עומדים לומר.
אובדן בנה, כתוצאה מבעיה רפואית שלא אובחנה וגרמה למותו הפתאומי עוד לפני שהתנגש בעץ, היה הרסני. הזמן האט את מהלכו לזחילה בימים שלאחר מותו של ג'ונתן. "השבוע הראשון נמשך כמו נצח", היא אומרת. "חייתי מדקה לדקה, אפילו לא משעה לשעה. הייתי מתעוררת ולא יכולתי לחשוב אלא רק על מה שהיה לפני באותו רגע".
תמיכה הגיעה ממקומות רבים, לרבות ההחלטות האישיות שהיא עצמה קיבלה. חמש מאות חברים ללימודים מבית הספר של ג'ונתן, תיכון לואיסטון-פורטר, השתתפו בטקס האשכבה ובהלוויה. זו הייתה הפגנת רגשות שעזרה להקל על הכאב. היא גם מצאה נחמה באמונתה הקתולית האדוקה. כעבור שבועיים חזרה לעבודתה כיועצת למשאבי אנוש.
כחודשיים לאחר התאונה כבר הייתה מסוגלת ללכת למסעדה שבה אכלו היא ובנה ארוחת בוקר ביום מותו. התמיכה מן הקהילה לא התרופפה לרגע. טקס לזכרו של ג'ונתן שולב בחגיגת גמר הלימודים בתיכון לבני מחזורו, בעמוד הפייסבוק שלו יש עדכונים שוטפים, ובית קפה מקומי מגיש קפה "76" לזכר המספר שלו בנבחרת הפוטבול, שנותר פנוי. שנה מאז האסון, ג'נין עדיין בוכה כל יום, אבל היא מצאה דרכים רבות להתמודדות.
ממשיכים הלאה
כשקורה הרע ביותר - מוות במשפחה, התקפת טרור, מגפה של מחלה קטלנית, פחד משתק בעיצומו של קרב - אנו חווים תחושה של הלם מוחלט ובלבול.
ועם זאת, חוקרי מוח ופסיכולוגים המתבוננים במבט לאחור על תוצאות המאורעות המזעזעים האלה למדו עם הזמן דבר מפתיע: רוב הקורבנות של טרגדיה מתחילים להתאושש בתוך זמן קצר ובסופו של דבר נחלצים ממנה כמעט ללא נזק רגשי. מרביתנו מגלים יכולת טבעית מופלאה להתאושש מן הדברים הגרועים ביותר שהחיים מטיחים בנו.
חקר יכולת ההתאוששות הרגשית מתחיל לחשוף סדרה של מנגנונים המצויים ביסודה. הדמיות של המוח ומאגרי נתונים של גנים נוספו לשאלונים ממדעי החברה, הכלים המסורתיים של הפסיכולוגים העוסקים בתחום.
לאחר שאסון מכה, גורמים ביוכימיים, גנטיים והתנהגותיים פועלים יחד להחזרת שיווי המשקל הרגשי שלנו. המחקר מחפש תובנות על יסודותיו של החוסן הרגשי, ידע שאולי ילמד אותנו ביום מן הימים מה לעשות כשתהליכי הריפוי הטבעי כושלים.
ובינתיים, בתי ספר, הצבא האמריקני ועולם התאגידים אינם מחכים לתמונה המלאה של גנים, שליחים עצביים וכל שאר הפרטים, אלא משיקים כבר כעת תכניות שנועדו לחסן נגד הלחצים הגדולים ביותר של החיים.
זיכרון
האם אפשר ללמוד כיצד לשכוח?
ynet
מחקר שבדי טוען כי ביכולתנו לאמן את עצמנו לשכוח דברים מסוימים ולרסן זיכרונות לא רצויים או אירועים טראומתיים ממש כפי שאנו שולטים על שאר האיברים בגוף
בהיעדר ספר הדרכה מקיף ומלא על חוסן רגשי, התפתח ויכוח סוער סביב השאלה אם כל ניסיון לעסוק במה שעשוי להיות תכונה מוּלדת של האדם עלול רק להרע את מצבנו.
כיום יש דחיפות מיוחדת להכרעה בוויכוח, שכן צבא ארצות הברית פותח בתכנית אימונים אדירה בהיקפה שנועדה להחדיר יכולת התאוששות ביותר ממיליון חיילים ומשפחותיהם, תכנית שהיא אולי אחת ההתערבויות הפסיכולוגיות הגדולות ביותר שנעשו מעולם על ידי מוסד יחיד.
מנגנוני ההתאוששות הרגשית
זיגמונד פרויד כתב ב-1917 על הצורך ב"עבודת יגון", תהליך נפשי שבמהלכו אנו מחזירים לעצמנו את האנרגיה הרגשית, הליבידו בלשונו, שהייתה מושקעת באובייקט שעתה חדל להתקיים, כלומר באדם המת.
ההשקפה הזאת בת המאה, הרואה את הנפש כמערכת צינורות לתיעול כוחות חיים תת-תודעתיים, שלטה בתחום בהיעדר ראיות השוללות אותה עד העשורים האחרונים, אז החלו פסיכולוגים ונוירוביולוגים לחפש הסברים חלופיים.
זיגמונד פרויד: יש צורך בעבודת יגון (צילום: GettyImages)
אחד הדברים שהחלו לבחון הוא טיבה של יכולת ההתאוששות. המונח האנגלי שמשתמשים בו - resilience (הלקוח מלטינית, re=בחזרה; salire=לקפוץ) הגיע אל הלקסיקון הפסיכולוגי מעולמה של הפיזיקה.
במובן הפסיכולוגי, אומר חוקר ההתאוששות כריסטופר מ' ליין מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, "משמעותו היא שהאדם חוזר לתפקוד רגיל בתוך פרק זמן קצר", כמו קורת פלדה המתכופפת תחת לחץ המופעל עליה ואחר כך חוזרת למצבה המקורי.
בראש שלנו אין כמובן רצועת מתכת קטנה הפועלת כמו תרמוסטט: מתכופפת כשהרגשות שלנו מתלהטים וגורמת לסדרת פעולות כימיות במוח המחזירות אותנו לנקודה קבועה של שיווי משקל רגשי. המדענים מצאו שהביולוגיה שלנו מסובכת יותר מן האנלוגיה הלקוחה מתחום המתכות.
ההתאוששות הרגשית מתחילה ברמה בסיסית ביותר. אם מישהו מניף יד כדי להכות אותנו, ההיפותלמוס - אזור תשדורת במוח המקשר בין מערכת העצבים למערכת האנדוקרינית (בלוטות המפרישות הורמונים) - מייצר במהירות אות מצוקה בצורת הורמון משחרר קוֹרטיקוֹטְרוֹפּין, וזה בתורו מעורר שטף כימי המורה לנו להתחיל להתגונן או לברוח מיד.
המוח "מהבהב" כמו נורת אזהרה "הילחם או ברח", "הילחם או ברח". לאחר זמן קצר, הסערה הביולוגית שוככת. אם האדם מגויס להתגונן בלי הרף, קבוצה של הורמונים הקשורים למצבי דחק מציפה אותו בהתמדה.
איך יוצאים מזה?
האם חשיבה חיובית יכולה לשמש תחליף לפרוזק?
פרופ' אלומית ישי
מודל חדש מנבא כי חשיבה אסוציאטיבית נרחבת היא תגמול חיובי שעשוי לשפר את הקישוריות בין אזורי הבקרה ואזורי הרגש במוחם של חולי דיכאון ולהביא לשיפור במצבם
אחד מהם, קוֹרטיזוֹל, המופרש מבלוטות יותרת הכליה (אדרנל) המצויות על יד הכליות, מסוגל לגרום נזק של ממש לתאי עצב, בהיפוקמפוס ובאמיגדלה, אזורים הקשורים בזיכרון וברגשות. כך מגיעים להתמוטטות רגשית וגופנית.
למרבית המזל, הרוב המכריע של בני האדם מצוידים ביכולת התאוששות. הורמונים של מצבי דחק, בעזרת חומרי הגנה ביוכימיים מסוימים, מפסיקים ככל הנראה לפעול במהירות גדולה יותר אצל אנשים שניחנו ביכולת התאוששות טובה.
גילויים חדשים
בשנים האחרונות גילו החוקרים כמה סמנים ביולוגים המעידים על יכולת התמודדות טובה של אדם במצבי מצוקה. רשימת הסמנים ארוכה והיא כוללת חומרים כגון DHEA (דֶהידרוֹ-אֶפּיַנְדרוֹסְטֶרון), המקטין את השפעת הקורטיזול, ונוירופפטיד Y שבין השאר, מפחית כנראה חרדה על ידי נטרול ההשפעות של ההורמון המשחרר קורטיקוטרופין המופרש מן ההיפותלמוס.
דניס ס' צ'רני וחוקרים אחרים בבית החולים ליוצאי צבא בווסט-הייבן שבקונטיקט, המסונף לאוניברסיטת ייל, בדקו בשנת 2000 חיילים בצבא האמריקני בתנאים של דחק קשה שנגרם בכוונה בעת חקירות דמה.
הם מצאו שחיילים בעלי רמה גבוהה של נוירופפטיד Y בדם תפקדו טוב יותר במהלך התרגיל. אחר כך, ב- 2006, גילו רייצ'ל יהודה ואחרים, שעבדו במרכז הרפואי לענייני חיילים משוחררים בברונקס, שרמות גבוהות יותר של החומר אצל משוחררים ששירתו שירות קרבי, היו קשורות לסיכון נמוך יותר להפרעת דחק פוסט-טראומטי.
מסלולים ביולוגים רבים, הכוללים רצף של אינטראקציות בין חלבונים, תורמים לתופעה הרב-גונית הזאת המכונה יכולת התאוששות. ואולם, עד כה ליקטו המדענים אוסף קטן אך מבטיח של רמזים על הפרופיל הביולוגי של הנפש החסונה.
במאי 2010, דיווחו אריק ג' נֶסטלֶר ועמיתיו מן המרכז הרפואי מאונט סיני, למשל, על חלבון ושמו DeltaFosB, שכנראה מגן על עכברים, ואפשר שגם על בני אדם, מפני דחק הנוצר כשהם מבודדים מאחרים, או מאוימים על ידי עכברים תוקפנים יותר.
החלבון הזה פועל כמתג מולקולרי המפעיל קבוצה שלמה של גנים (המשרים ייצור של חלבונים אחרים שהם מקודדים אותם). החלבון נמדד ברמות גבוהות במכרסמים בעלי יכולת התאוששות, ונמצא בחסר ברקמת מוח מניתוחים לאחר המוות של חולי דיכאון. תרופה שתעודד ייצור DeltaFosB עשויה להגן מפני דיכאון ובאופן כללי להגביר את יכולת ההתאוששות.
ובכל זאת, עוד יעבור זמן עד שמשקאות אנרגיה "ישודרגו" באבקת התאוששות רגשית. גלולה המגבירה ייצור של DeltaFosB במוח אולי תופיע במציאות ביום מן הימים.
לפי שעה, המחקר מוגבל רק למכרסמים, ומדענים חוקרים את נבכי המורכבות של חומר שלא זו בלבד שהוא מאפשר לעכברים לעמוד בכבוד במאמצי החוקרים להפחידם עד מוות, הוא אף עשוי למלא תפקיד, וזה הדבר המדאיג יותר, בתחושות המתגמלות הנעימות הנלוות להתמכרות לסמים.
היזהרו מגנים
שורה שלמה של גנים וחלבונים אחרים עשויים לתרום להתאוששות, אבל כשם שהם נוהגים ב-DeltaFosB, כך גם כלפיהם החוקרים חייבים לנקוט יתר זהירות.
הגן 5-HTT, שבעבר סברו שהוא גן מפתח ליכולת ההתאוששות הרגשית, מספק לקח בדבר הזהירות הנדרשת מפני המלכודות שטומנת הגישה הגנטית הטהורה.
לפני כמעט עשר שנים, רמזו כמה מחקרים שאנשים בעלי גרסה ארוכה יותר של הגן הזה חסיני דיכאון יותר מבעלי הגרסה הקצרה יותר - ובמילים אחרות, בעלי יכולת התאוששות גבוהה יותר.
הגן זכה לפרסום רב ב-2006, כשמאמר במגזין של ניו יורק טיימס ציין את הגעתה הקרובה של בדיקה מסחרית ל-5-HTT, כאמצעי להערכת יכולת ההתאוששות. האופטימיזם המוקדם הזה נגוז והותיר אחריו מבוכה (דפוס נפוץ במחקרים המתיימרים לקשר התנהגות מורכבת לגן יחיד).
שני ניתוחי-על (מטא-אנליזות), של מחקרים קודמים מצאו שהראיות לא אישרו את קיומו של קשר בין גרסה של הגן 5-HTT לבין דיכאון שנגרם בעקבות מאורעות "מלחיצים".
אבל ניתוח נתונים אחר מצא קשר כזה. אם הגן קשור ליכולת התאוששות, הקשר כנראה חלש. בסופו של דבר, הפסיכו-ביולוגיה של יכולת ההתאוששות הרגשית עשויה להוליך לפיתוח תרופות חדשות ושיטות מדויקות יותר של הערכת ההסתגלות שלנו ללחצי החיים.
בינתיים, הבנה מידית של העצמי המסוגל להתאושש היטב לא תגיע ממחקר של גן או של קולטן תאי, אלא מעריכת ראיונות פנים-אל-פנים בסגנון הישן עם אנשים השרויים במשבר אישי.
הכתבה המלאה התפרסמה בגיליון יוני-יולי של המגזין "סיינטיפיק אמריקן - ישראל" בהוצאת אורט.
לפנייה לכתב/ת 
איך מתמודדים עם דיכאון?
צילום: shutterstock
