סמכות הורית: הילד עקשן? זה בגללכם

"לא, את לא מבינה, הבן שלנו הוא ממש, אבל ממש, עקשן!". כך מנסים ההורים המשוחחים איתי להסביר לי מדוע הם מתקשים ליישם הורות סמכותית. ברגעים האלו אני שואלת את עצמי עד כמה הילד הנדון הוא כזה במהותו וכמה מעקשנותו היא למעשה התנהגות נרכשת של לאור הוותרנות שהוריו מגלים בזמן שהם אמורים להציב גבולות.

הכתבות הקודמות בסדרה על סמכות הורית :

• פרק 1: די לזרום עם הילד: בונים סמכות הורית ב-10 צעדים
• פרק 2: איך יודעים שלא דרשנו יותר מדי?
• פרק 3: לא מציגים אחדות מול הילדים? הם ינצלו אתכם
• פרק 4: תפסיקו להסביר ותתחילו לעשות
  

אם יש משהו שכמעט כל הורה יודע זה שהמרכיב ההכרחי בהצבת גבולות היא עקביות. זוהי מילת הקסם בהורות סמכותית. הקושי הוא לרוב בביצוע. האם צריך להסביר מה זו עקביות? דומה שכל אחד יודע שעקביות פירושה שההורה צריך להתמיד ולעמוד על דרישתו החינוכית בכל פעם שהנסיבות חוזרות על עצמן ומצדיקות זאת.

"תאסוף את הצעצועים"; "תיכנס להתקלח"; "הלילה אני לא מרשה לך לבוא לישון במיטה שלנו"; "אני לא קונה לך את זה" ועוד ועוד. מי מאיתנו, ההורים, לא מכיר את הדרישות והאיסורים הללו? השאלה המתבקשת היא האם כשהילד יתעקש מספיק, לא יתייחס לבקשה, או ינדנד יבכה וישתולל מספיק - האם אז ההורה יתקפל ויוותר על החלטתו החינוכית? במידה וניסיונו של הילד לימד אותו שההורה אינו עקבי ואינו אמין, הרי שאנו עוסקים בילד שכבר חושל דיו להתנגד לדרישות הוריו והוא יודע מה לעשות על מנת "לשבור" אותם. לבטח ההורה לא התכוון לחשל באופן כזה את הילד, אולם בכל פעם שההורה ויתר או חזר בו מדרישתו בשל אי שיתוף פעולה או התנגדות מצד הילד - באותו רגע הוא תרם שלא במתכוון לחישולו של הילד.

מה חשיבותה של העקביות בחיי ילדים?

חשיבותה רבה ביותר משום שמשמעותה עבור הפעוט היא תחושה של ביטחון ושליטה בתוך עולם לא ברור, מרובה באי וודאויות. עבור הפעוט העולם הוא עניין מורכב במקרה הטוב וכאוטי במקרה הפחות טוב: הכול חדש ולא מוכר וחוקי המשחק אינם נהירים לו. הפעוט הסקרן צמא לחקור ומנסה להבין את תעלומת העולם סביבו: כיצד הוא מתנהל, מה מותר ומה אסור ומי מחליט על כך.

לצד הצורך החזק הזה לחקור ולהבין סדרי עולם, מסתתר צורך עז לא פחות בביטחון, אותם משרים הידוע והמוכר. ביטחון זה נובע מהיכולת לצפות מראש את העומד להתרחש. דוגמה בסיסית ביותר לכך בחיי הפעוט היא סדר יום קבוע, פחות או יותר, החוזר על עצמו (למשל, תמיד אחרי האמבטיה הולכים לישון). ככל שדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, כך הם הופכים להיות הרגל, משהו מובן מאליו שאין לגביו שאלות או צורך בבירור. ההרגל הופך להיות מופנם ורבים מההרגלים הללו מבוצעים בהמשך על ידי הילד באופן כמעט אוטומטי.

כשאת אומרת לא - את מתכוונת ללא(צילום: shutterstock)

הדוגמה הטובה ביותר היא חגורת הבטיחות במכונית. רוב הילדים אשר הורגלו, מיום היוולדם כמעט, להיות חגורים במושב הבטיחות, יכנסו ללא וויכוח לכיסא גם כשימלאו להם שנתיים ושלוש, ובגיל בוגר יותר אף יחגרו את עצמם עוד לפני שיתבקשו לעשות כך. הסיבה: באופן העקבי ביותר חזרו וחגרו אותם בעבר כך שהנוהל הזה הפך לאוטומטי כמעט. הורים יודעים לספר שאם קרה והם נכנסו למכונית והתעכבו לחגור את הפעוט אזי הוא עצמו האיר את עיניהם והעיר להם על כך.

זוהי הוכחה עד כמה העקביות משתלמת ועד כמה היא נוחה ומקלה על ההורים. אך לא רק על ההורים היא מקלה: העקביות מורידה מהילד עצמו נטל כבד ומיותר של התעסקות בבדיקת גבולות. מורידה נטל מהילד?! כן, כן, לא התבלבלתי: לעיתים בדיקת גבולות בלתי פוסקת של ילדים (כמו אצל הילד ה"ממש, אבל ממש, עקשן") היא סוג של נטל על עצמם (בשונה מהנטייה הטבעית שלנו להתרכז בנטל שזה יוצר להורה). זאת מפני שלחוסר מזלם של ילדים אלה במערכת היחסים שלהם עם הוריהם הם אף פעם לא יודעים לצפות וכיצד ההורה יגיב על בדיקת הגבולות שלהם - האם יחייך הפעם ו'יחליק' את העניין או שמא יעמוד על דעתו ולא יוותר? ואז ילדים אלה נדחקים למקום בו הם נאלצים שוב ושוב לחזור על התנהגותם הלא רצויה, רק משום שהם אינם מסוגלים לצפות את התנהגותם הלא עקבית של הוריהם.

ומה חשיבותה של האמינות?

אך לא רק עקביות חשובה בתהליך בניית והצבת הגבולות. גם אמינותו של ההורה חשובה ביותר. הילד צריך ללמוד מנסיונו שכאשר ההורה אומר, דורש או אוסר דבר מה - זה אכן קורה. הילד לומד להעריך את דברי ההורה ולהבין שההורה אכן מתכוון לדבריו ושרצונו של ההורה יתממש, ויהי מה. לילד שגדל ומתנסה בזאת שוב ושוב יש ידיעה ברורה ומופנמת לגבי סמכותו של ההורה, הנובעת מיכולתו לסמוך על מה שההורה אומר.

אמינותו וסמכותו של אדם נקבעת על פי יכולת האחר להאמין בו ולסמוך עליו. הורה צריך לשאול את עצמו האם הוא נתפס כאמין בעיני ילדו. האם הניסיון של ילדו עד כה לימד אותו שאפשר לסמוך ולבטוח בהורה? האם הילד יודע שמילה של ההורה - זו מילה?

חוויות העבר של הילד יצרו אצלו תשובה המבוססת על ניסיונו. עד כמה בעבר, כשההורה דרש דבר מה, אסר איסור כלשהו או סרב לגחמותיו של הילד - הוא עמד על דעתו ולא שינה אותה למרות הלחצים שהילד הפעיל עליו? או שמא זהו הורה מהסוג הזורק מילים, הבטחות או איומים - אך בסופו של דבר לא אוכף את החלטותיו על ילדו? אם על פי רוב האפשרות השנייה היא שקורית בסופו של דבר, על ההורה להבין כי כך הוא עצמו, במו התנהגותו, פוגע באמינותו שלו בעיני הילד ובכך מחליש את סמכותו בעיניו.

מתי צריך להתחיל וליצור עקביות ואמינות?

עקביות ואמינות כדאי מאוד ליצור כבר בינקות המוקדמת, אף לפני גיל שנה. העקביות תיווצר על ידי בניית סדר יום קבוע, פחות או יותר, לתינוק: בניית מספר "עוגנים" לאורך היום שלא משתנים ושאליהם התינוק מתרגל, כמו סדרי הארוחות, זמני השינה, שעת האמבטיה ושעת ההשכבה. כמובן שבבניית ה"עוגנים" הללו רצוי שההורה יתחשב הן בצרכיו של התינוק והן בצרכיו שלו עצמו ושל שאר בני המשפחה. אמנם לא כל יום זהה במדוייק לקודמו, אך מספר נקודות אחיזה קבועות יוצרות סדר חיצוני בעולמו של התינוק, אשר משפיע לטובה על יצירת תחושת סדר פנימי בנפשו.

גם את האמינות רצוי להתחיל להבנות כבר בשנת חייו הראשונה של התינוק. כשהתינוק מגיע לגיל הזחילה זהו על פי רוב גם הגיל בו הוא יתחיל לשמוע איסורים שונים כגון "לא לגעת בעציץ" או "אסור" כשיזחל ויושיט ידו לשקע או לתנור. הדרך בה ההורה ינהג בשלב זה תקבע את היסודות למידת אמינות דבריו בעיני התינוק. הורה שיאמר "לא לגעת בעציץ!" אך ימשיך לשבת על הכורסה, ללגום בנחת מכוס הקפה שלו, תוך שהוא מחייך בחיבה לתינוק הממרה את פיו - לא בונה אמינות בהתנהגותו. רוב הסיכויים שהתינוק (או שנה שנתיים מאוחר יותר – הפעוט), לא יתרגש מדי מדברי ההורה וימשיך בהתנהגותו.. אם לומר זאת במילים בוטות: הפעוט "לא שם" על ההורה שלו, לא מתרגש ממנו, לא לוקח לתשומת לבו את דבריו ולכן גם לא משנה את התנהגותו.

לעומת זאת, אם כבר בשנת חייו הראשונה התינוק חווה שבכל פעם שההורה אומר דבר מה זה אכן מה שמתרחש - נצרב במוחו הקשר האמיץ הזה בין דברי ההורה לבין השפעתם על התנהגותו. לדוגמה: "לא לגעת בעציץ" – יאמר תוך שההורה ניגש אל התינוק, מזיזו ומרחיקו מהעציץ. וכשתינוק, שאלו חוויותיו, גדל ונעשה לפעוט - הניסיון שרכש לימד אותו שכשההורה הורה לו דבר מה – הדבר אכן תמיד התרחש הלכה למעשה. ובהגיעו, למשל, לגיל חמש, כשיתבקש לעשות דבר מה או להפסיק התנהגות מסוימת - מירב הסיכויים שיציית להורה משום שבהסתמכו על ניסיונו ברור לו שמה שההורה אומר – אכן חייב להתרחש.

אם זה כל כך פשוט, מדוע הורים רבים לא עושים זאת?

יש לכך שלוש סיבות עיקריות:

• חוסר מודעות וידע: לעיתים הורים חסרים את המודעות והידע המתאימים לגבי תהליכי חינוך של ילדים, והם אינם ערים לקשר הישיר בין התנהגותם הם להתנהגות ילדם.
  

• שחיקה, חוסר סבלנות ועייפות של ההורים: בסגנון החיים העכשווי רוב ההורים מגיעים לשהייה המשותפת עם ילדיהם בסופו של יום מתיש ואין להם את הכוח הנדרש לעמוד על שלהם מול הילד המציב בפניהם קשיים. הם קונים במחיר היקר והכבד של הוויתור את השקט הרגעי כאן ועכשיו, מבלי להבין שברגע זה ממש הם יוצרים במו מעשיהם ואף מזמינים את ההתנהגות הבעייתית הבאה של הילד. ההורים ישלמו בריבית ד'ריבית על השקט ש"קנו".
  

• רגשות אשם: זוהי הסיבה המטרידה ביותר. ההורה המודרני חי ומתנהל בתוך רגשי אשם כלפי ילדו וזאת עקב תחושה של חוסר נוכחות ממשית ו/או רגשית בחיי ילדו. רוב שעות היום הילד נמצא במסגרת חינוכית כלשהי, מופרד מההורה, ובשעות המועטות שהם זוכים לשהות יחדיו ההורה מתקשה להפעיל את סמכותו וחושש מלהיתפס "רע" בעיני ילדו (או אף בעיני עצמו). הוא מעדיף להתנהל מעמדה של פיצוי, פיוס וויתור הנובעים מרגשי האשם המייסרים אותו על כך שנעדר מחיי ילדו.
  

למרות קשיים אלו הורים טובים יכולים לשפר את התנהלותם החינוכית וללמוד להציב גבולות. בידי ההורה היכולת לשנות את מצב העניינים ולהחזיר את המושכות לידיו. באחד ממפגשיי עם אמא לילדה בת ארבע סיפרה לי האם כי היא משתדלת להימנע מלקחת עמה את ביתה לקניות בסופר בגלל "ההצגה" המבישה שזו נוהגת לערוך לה שם. הנחיתי את האמא שבשבועות הקרובים תמשיך ותעשה את קניותיה האמיתיות בגפה, ואת הילדה תיקח עמה לסופרמרקט בפעמים אחרות, רק לצורך האימון. האם הונחתה לומר לילדה ביציאתן הבאה מהבית: "היום תבואי איתי לקניות, אבל לא קונים שום הפתעה בסופר. את תלכי לידי בשקט, ואם תתחילי לצעוק ולבכות - אנחנו נחזור מיד הביתה".

כצפוי, ביום הקניות-לכאורה הבא לא עברו דקות ספורות מכניסתן לסופרמרקט והילדה החלה לבקש דברים שונים. כשאימה סירבה פצחה כדרכה "מלכת הדרמה הקטנה" בהצגה של בכי וצעקות. באופן מיידי עזבה אימה את עגלת הקניות, אחזה בידה של הקטנה ואחר כבוד הובילה אותה החוצה מהחנות היישר הביתה, תוך שהיא מזכירה לה את האזהרה שקיבלה לפני יציאתן מהבית.

כצפוי הזאטוטה הייתה בהלם. היא לא הורגלה לרמת אמינות שכזו מאימה, שכן בעבר כשהאם אמרה או איימה - היא לא עמדה במילתה, וברוב המקרים אזהרותיה לא מומשו והילדה השיגה את שלה בעקבות הסצנות המביכות. מובן שהיה צורך בעוד שתיים-שלוש יציאות לקניות מבוימות, שהתנהלו באותו אופן עקבי ואמין, עד שהילדה הבינה והפנימה את כללי המשחק החדשים - את הצבת הגבולות. מעתה יכלה האמא לקחת איתה את ביתה לקניות מבלי לחשוש מהבושות שהילדה תעשה לה בחנות. היא הצליחה לשקם את העקביות והאמינות שלה.

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית בעלת תואר M.A מאוניברסיטת בר אילן. מחברת הספר "היענות לצרכים - גמילה (מוקדמת) מחיתולים ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן