שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מגנט לסופרים: הכל התחיל בקיבוץ
    החזרה של סופרים צעירים לקיבוץ ילדותם מדגימה כי הם אינם יכולים להציג אידיאולוגיה סדורה ומובנית. כמו הקיבוץ עצמו, הם מחויבים לקריאה מחודשת של המציאות שהשתנתה לחלוטין

    הקיבוץ הוא מגנט לסופרים. נדמה כי יש בו הכל: רעיון מונומנטלי, תהליך חברתי ייחודי, ערכים נשגבים, קריסה, צלקות ילדות, שינויים פוליטיים, הווי מובחן ועוד חומרים המהווים קרקע פורייה להצמיח ממנה סיפורים אינספור. גדולי הסופרים בישראל כתבו על הקיבוץ, מאהרון מגד, עמוס עוז ונתן שחם לדוגמא, ועד הדור הצעיר, שמיצגיו הבולטים הם אסף ענברי ויעל נאמן.

     

     

    הקיבוץ אינו נחלתם של סופרים שגדלו והתחנכו בו, וכאשר הוא מופיע ברומנים של סופרים שאינם קיבוצניקים במקור, הוא מתפקד - גם אם בהכללה גסה - כמעין מקום מפלט מהעירוניות הדורסנית, כסמן של ערכים שכמעט ונעלמו מהעולם, כסממן של ארץ ישראל הישנה.

     

    יצהר ורדי. הדור החדש של סופרי הקיבוץ (עטיפת הספר) (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    יצהר ורדי. הדור החדש של סופרי הקיבוץ (עטיפת הספר)

     

    לאחרונה ראה אור בהוצאת זמורה ביתן ספר הביכורים של יצהר ורדי, "את כל הדברים" בו הוא מגולל את סיפורם של פיצקי, גיבור הרומן שגם כותב אותו, ואחותו ליליה. סיפורם הפרטי נטוע בעולם הקיבוצי ובילדותם בקיבוץ קדים שבצפון הנגב, ודרך פריזמה של הסיפור המשפחתי הספציפי (אב שנטש, אם מעורערת, יחסי קרבה הרסניים ומורכבים בין האחים), משתקפת תמונת החיים הקיבוצית, על השינויים שחלו בה עד שדהתה כמעט לגמרי.

     

    חמלה ונוסטלגיה

    בחירותיו האסתטיות של ורדי ברומן מעלות את סוגיית ההתייחסות של הדור הצעיר, בני הקיבוצים, לעיצוב הפלנטה הקיבוצית בספרות העכשווית. קצרה היריעה לניתוח השוואתי מעמיק בין יצירות מוקדמות למאוחרות, אך אבקש להעלות מספר נקודות מהותיות בנוגע להצגת הסיפור הפרטי אל מול הסיפור החברתי והלאומי.

     

    אם בתחילת יישום הרעיון הקיבוצי, ספרות הילדים היתה זו שהנחילה את הערכים התואמים לאידיאולוגיה לדור הצעיר, אנו עדים כיום לשלב המתקדם ביותר של ייצוג הקיבוץ בספרות, שהוא מעין צעד קדימה מהאירוניה והביקורת שהציגו למשל עמוס עוז ונורית זרחי, מכיוונים שונים כמובן.

     

    "ילדת חוץ" של נורית זרחי. אירוניה וביקורת על דרך החיים הקיבוצית   (עטיפת ספר) (עטיפת ספר)
    "ילדת חוץ" של נורית זרחי. אירוניה וביקורת על דרך החיים הקיבוצית
     

     

    מדובר בכתיבה המשלבת חמלה ונוסטלגיה עם נימה אירונית, מפוכחת; לא רק לאור התפוררות הרעיון הקיבוצי ותהליכי ההפרטה, אלא גם מתוך ניסיון ליצור מארג ספרותי המכיל בתוכו סתירה פנימית, התואמת במידה רבה את החברה הקיבוצית עצמה, והשפעותיה על החברים בה.

     

    היישום הקונקרטי של ניסיון זה בא לידי ביטוי בעיצוב הטקסטואלי של הסיפור. יצהר ורדי, בדומה לאסף ענברי ויעל נאמן, שספריהם זכו להצלחה עצומה ולאהדת הביקורת, כותב רומן משונה מאוד. גיבור הספר הוא גם זה שכותב אותו בזמן אמת וכך נכללים בו - באין מפריע, יש לומר - תהיות על עצם הכתיבה, על המהלך התודעתי המכונן, דיאלוגים בינו לבין אחותו המתערבת בכתיבה וכן הלאה. הסיפור המשפחתי הספציפי מוזן משקרים, אכזבות, אי סדרים, צלקות נפשיות ומערכות יחסים בלתי פתורות, בעוד ורדי יוצר זיקה מובהקת בינו לבין הסיפור של הקיבוץ בו גדל.

     

    אם הדור הקודם התמקד בפרטי כאנטיתזה לחברה בה הקולקטיב נמצא במרכז, אזי ורדי, וסופרים עכשוויים נוספים, יוצר תמהיל תוסס של הפרטי והקולקטיב שנקודות ההשקה ביניהם מאופיינות על-ידי גורמים שליליים כגון התפוררות, קריסה של אמונות וערכים, ושבירה של כל מה שהיה בטוח ויציב.

     

    הבחירה של ורדי לכתוב את מה שליליה מגדירה בציניות כ"יורמן" - שילוב של יומן ורומן, קרי: הצגת סיפור מעשה באמצעים ספרותיים מובחנים, תוך זליגה לתודעה החיה והמשתנה של כותב היומן, מצביעה על הצורך למצוא מודלים ספרותיים חדשים אשר יאפשרו את המרחב הראוי להתמודד עם סוגיית הקיבוץ וגרורותיה.

     

    נדמה כי הנימה האירונית השזורה ב"את כל הדברים" באשר למעשה הכתיבה עצמו, אף על פי שבמקביל מצויה נחישות להתמודד עם הדבר המסוכן הזה שנקרא "מילים" מתוך כוונה לספר את "האמת", מדגימה את הדואליות של הסופרים העכשוויים בנוגע למהלך הכתיבה המסורתי, כמייצג נאמן של הסיפור הקיבוצי.

     

    "הביתה", מאת אסף ענברי. דוקומנט היסטורי-חברתי  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "הביתה", מאת אסף ענברי. דוקומנט היסטורי-חברתי

     

    אסף ענברי בספרו "הביתה" (ידיעות ספרים), הציג גם כן מערך טקסטואלי ייחודי. תוך שהוא שומר על זיקה עם מקורות יהודיים, הרכיב הסופר יציר כלאיים המשלב שפה מינימליסטית, צפופה, דחוסה ואף לאקונית, המתקבלת נוכח ניסוחים יבשים ומידת ריחוק מהדרמה עצמה, ויצר דוקומנט היסטורי-חברתי בעל סממנים תיעודיים במרחב של טקסט ספרותי מקורי.

     

    זוהי אינה ספרות עיונית במסווה של ספרות יפה או להיפך. ענברי מצא לנכון לספר את סיפור ההתפוררות של קיבוצו, את הקמילה ואף את האובדן באמצעים שקוראים תיגר על המבנה הסטנדרטי של הרומן. בדומה לורדי, אני סבור כי המהלך הספרותי של ענברי מתכתב עם המהלך החברתי-פוליטי של הקיבוץ, כאשר מהאחרון הופשטה ההילה ההרואית החלוצית, והאידיאולוגיה החלה לקרוס.

     

    אך לא מדובר רק בהשלכות של השינויים במבנה החברתי של הקיבוץ, אלא גם באופן ההתמודדות של הדור הצעיר עם ילדותם הפרטית בקיבוצים. ענברי לא מגיע ממקום של שיפוטיות, מתוך כוונה לשלח בקיבוץ חיצי רעל ולבקר אותו על הנזקים שנגרמו לו. ממרחק הזמן, הוא מבקש לבחון את התופעה מפרספקטיבה רחבה יותר, בה הצלקות הפרטיות נוכחות לצד הצלקות החברתיות - ואינן עולות עליהן.

     

    מכיוון שהמיקוד הוא כפול, ייתכן והרומן המסורתי אינו עונה עוד על הצרכים של ענברי והוא מבקש להעביר את הכפילות באמצעים חורגים, בזליגה ז'אנריסטית, על מנת ליצור - בדומה לקיבוץ בשעתו - מרחב חדש לגיאוגרפיה הממשית והנפשית כאחד, שהיא היא הסיפור הקיבוצי האמיתי.

     

    קריסה אל מול המציאות

    בהמשך לכך, בספרה של יעל נאמן, "היינו העתיד" (אחוזת בית), שכבר בשמו בולטת האירוניה הדקה והקריסה של הדידקטיות והאידיאולוגיה אל מול המציאות, מוצג מהלך ספרותי שונה. האפקט הרגשי החזק של הספר נוצר בין היתר נוכח הבניה המתוחכמת של הזיכרון הפרטי והזיכרון הקולקטיבי יחדיו. נאמן משרטטת דיוקן של קיבוץ יחיעם, ומשלבת בספר לצד זיכרונותיה, קטעי ארכיון ועובדות קונקרטיות. לא בכדי דנו מבקרים רבים בשאלת הסגנון והשיוך הז'אנרי: רומן חניכה, אוטוביוגרפיה, רומן, ספר זיכרונות.

     

    לטעמי, נאמן אינה מאפשרת להכניס את ספרה למסגרת אחת וריבוי הפנים של המבעים הספרותיים והסגנונות מתפקד כתמונת מראה של החברה הקיבוצית בכללותה, על אמונותיה, משנתה האידיאולוגית ופעולותיה הממשיות - ושל הקיבוץ בו נולדה.

     

    יעל נאמן בספרה "היינו העתיד". מבעים ספרותיים מרובי פנים  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    יעל נאמן בספרה "היינו העתיד". מבעים ספרותיים מרובי פנים
     

    כפי שסיפור על קיבוץ יחיעם אינו יכול להיות רק סיפור על קיבוץ ספציפי, שכן הוא שולח את זרועותיו לסיפור גדול יותר ולמרחב אידיאולוגי עצום, כך גם הגבולות הסגנוניים אינם קיימים וחוסר היכולת להכריע ולקטלג מאפשר לעמוד על המורכבות של הסיפור הקיבוצי ושל אופן העיצוב הספרותי של אותו סיפור.

     

    נאמן הצליחה לספר את הסיפור הפרטי שלה תוך שהיא מתכתבת עם הסיפור הקיבוצי הרחב, אך בשונה מהדור הקודם, היא רתמה את השינויים שחלו במבנה הקיבוצי, את ההיסטוריה המתועדת ואת הזיכרון הקולקטיבי כדי ליצור מערך טקסטואלי מתוחכם באמצעותו היא מתקרבת ומתרחקת כאוות נפשה ממיקוד אחד למשנהו, ובכך יוצר אנלוגיות מפתיעות וסתירות שאינן מתיישבות כפי שגם המציאות מתקשה ליישבן.

     

    עוד משותף לשלושת הסופרים הללו, פרט לבחירה במודלים ספרותיים חדשים,

    הוא ההתבוננות הכפולה על הקיבוץ. אירוניה וביקורת, לצד חמלה ונוסטלגיה; בחינה של ההשלכות של האפיונים החברתיים כגון לינה בבית ילדים אל מול בחינה של המקרה הספציפי שלהם בהקשרים הללו. ורדי, ענברי ונאמן מציגים - כל אחד ואחת בדרכם הייחודית - מבט כפול, שאינו מנכיח אידיאולוגיה אחת ויחידה.

     

    כאשר גיבור הרומן של יצהר ורדי מספר על אביו שנטש את הקיבוץ ואת משפחתו, הביקורת והאכזבה אינם נותרים רק במרחב הפרטי, אלא גולשים לסוגיות של אמת ומצג שווא בהקשר הקיבוצי הרחב יותר. אולם היחסים אינם סימביוטיים בין שני המשתנים, וורדי דואג להעמיד פרובלמאטיקות שונות (אתיות, נפשיות, חברתיות ופוליטיות) מבלי לנקוט עמדה חד משמעית.

     

    כך גם ענברי מצליח ליצוק חמלה רבה בכתיבתו על הקיבוץ, לצד ביקורת על אופן ההתמודדות של הקולקטיב עם הפרט ונאמן מספרת בנוסטלגיה על ילדותה בקיבוץ, אך היא משלבת את החיובי עם השלילי במארג סבוך, ההולם עד מאוד את ההתייחסות המורכבות של החברים בקיבוץ, בדגש על דור הילדים שנולדו בו, למימוש המפעל הקיבוצי והשינויים החברתיים שחלו בו.

     

    הצגת קשת נרחבת של מבעים והתייחסויות ניתן לראות גם ברומנים מסורתיים יותר כדוגמת "ארבע אחר הצהריים" מאת נועה זית (מטר) ו"בנים חוזרים" שכתב יריב דומני (כנרת זמורה-ביתן). נדמה כי דור הסופרים החדש שונה במהותו מהדור הקודם מכיוון שהוא חוזר לקיבוץ מפרספקטיבה שונה.

     

    נציגי הדור הזה מתעמתים עם המהלך הפואטי, התודעתי והממשי של החזרה לקיבוץ ובוחנים את האופן בו הם מביטים על התופעה המדהימה הזו בכללותה ובהקשר הפרטי שלהם לא רק כ"תוצרים" של הקיבוץ, אלא כמי שעדים לתהפוכות שחלו בו. החזרה של הסופרים למקום ילדותם נעשית מתוך התבוננות על עיי חרבות, מפרספקטיבה של הריסות נפשיות וממשיות. וכשאלו שלובות זו בזו, הם נדרשים לנסח את ההתבוננות בדרכים חדשות ואינם יכולים, או אינם מרשים לעצמם, להיכנס לשבלונה ולהציג אידיאולוגיה סדורה ומובנית. כמו הקיבוץ עצמו, הם מחויבים לקריאה מחודשת של המציאות שכן המרחב השתנה לחלוטין.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יצהר ורדי. רומן משונה מאוד
    צילום: שלי אלמגור
    יעל נאמן. בניה מתוחכמת של זיכרון פרטי וקולקטיבי
    צילום: לירז פרנק
    אסף ענברי. יציר כלאיים של שפה מינימליסטית ודחוסה
    7 לילות
    מומלצים