מדברים לקיר? 9 כללים שיגרמו לילדים להקשיב

ההורים שישבו מולי נראו מותשים ומתוסכלים. "אנחנו לא מצליחים לדבר עם הילד שלנו. הוא רק שומע שאנחנו רוצים לדבר איתו וכבר יש את הפרצוף הזה. הוא מגיע כאילו הוא עושה לנו טובה, יושב בחוסר שקט על הכיסא, מתעסק כל הזמן עם איזה חפץ שיש לו ביד וכל כולו משדר רצון לגמור עם זה כבר.

הכתבות הקודמות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

'למה הוא מקבל ואני לא?'; על הילד המקופח תמיד

קנאה זה טבעי: 12 דרכים להתמודדות עם אח חדש

קשה לכם? 7 צעדים בדרך להיות הורים מאושרים

• בן ה-11 צופה בפורנו באינטרנט. מה עושים?
• דבוקים למסך: כך תגמלו את הילד מהטלוויזיה
  

"בשנייה שאנחנו מסיימים להסביר לו מה הבעיה הוא ממהר להבטיח שהכל יהיה בסדר, נשבע שזה לא יקרה שוב, ואנחנו, כל פעם מחדש, מאמינים לו ומקווים שהפעם הוא באמת הבין ושהדברים ישתנו סוף-סוף.  אבל, כמובן, לא עובר שבוע והמצב חוזר לקדמותו כאילו כלום. מה עושים? איך מדברים איתו שהוא יבין? איך גורמים לו להקשיב לנו? איך מגיעים למצב שהוא ישנה את התנהגותו?".

ירימו יד אלו מבינכם שלא מכירים את הסיטואציה הזאת. אין ידיים מונפות? לא ממש מפתיע. אין כמעט הורה שלא חווה, כמה וכמה פעמים, שיחה מעין זו, החוזרת על עצמה סביב אותם נושאים ולא מצליחה באמת לשנות דבר. אכן מאוד מרגיז, מאוד מעייף ובעיקר מתסכל.

כהורים אנו רוצים וצריכים לדבר עם הילדים שלנו על המון דברים שמתרחשים, לבקש מהם דברים, להסדיר עניינים, לחנך וללמד אותם, ואת זאת אנו מבקשים לעשות באמצעות דיבור ותקשורת. אלא שהתקשורת לא באמת מתרחשת. לא זורמת ואפילו, לא פעם, תקועה לחלוטין. למה?

שיחה? לא ממש

בואו נתבונן לרגע על מבנה של שיחה בין הורה לילד. זה הולך ככה: ההורה מזמן את הילד לשיחה ומיד, ללא שהות, פוצח בהסבר על הנושא העומד על הפרק, מה שנקרא "הקדמה למבוא" או "לשם מה התכנסנו כאן". ההסבר הזה יהיה בדרך כלל ארוך ומפורט, במהלכו ההורה מתאר, מדגים וממחיש למה הילד לא התנהג כשורה, איפה הוא כשל, במה טעה, מה צריך להיות במקום ומה הוא מצפה ממנו שיעשה. אה, כן, לעיתים הוא גם יזכור להגיד שהוא מבין את הילד ואת הקושי או הבעיה שלו, אבל... ומיד חוזרים שוב לתיאור ההתנהגות הלא ראויה.

כל הדבר הזה ייקח בין חמש ל-10 דקות תמימות בממוצע, שזה י-ם של זמן עבור הילד, שיושב שם וצריך להקשיב לכל המילים הלא-שמחות האלה. תוך כדי אנחנו מאוד מתלהבים מהמונולוג המרשים שלנו, מלהיבים את עצמנו (או כמו שאומרים היום "עפים על עצמנו"), מלאי התפעלות וסיפוק מהוורבליות השוטפת שלנו, מהיכולת הרטורית בה נתברכנו ולא ממש שמים לב שהנאום הזה לא באמת פוגש שם אף אחד מלבדנו.

ואיפה הילד?

הילד שקוע בעצמו. מתוקף הכרותו עימנו הוא מבין שכבר "הלכו לו" עשר הדקות הבאות מהחיים. הוא יודע היטב שאין לו בעצם שום תפקיד ב"מיני דרמה" הזו ומהר מאוד הוא מוכן לעשות הכל על מנת לסיים את האירוע ולחזור לענייניו. זהו השלב בו הוא מוכן לחתום לנו על כל מה שנבקש - רק שנוציא אותו בערבות מהסיפור הזה. כן, הוא מבין. כן, זה לא יקרה יותר. כן, הוא מבטיח. בטח. ממחר...

גם אנחנו רוצים להתקדם. מן הסתם כבר "טחנו" את הנושא הזה לא פעם ולא פעמיים בעבר. כן, גם אנחנו שמים לב שלא נרשמת התלהבות של ממש בקהל משטף דיבורנו והטיעונים המרשימים שהעלינו, וגם לנו יש עוד כמה דברים המחכים לנו שנתפנה אליהם. אז הנה אנחנו מביאים את עצמנו לפינאלה, מנסים להאמין שהפעם הוא הבין ושזה באמת לא יקרה שוב ומסמנים לעצמנו "וי". דיברנו עם הילד. יופי. אפשר לחזור לשגרה.

כמה זמן זה יחזיק הפעם? יום? שבוע?

חלק גדול מהתסכול שלנו נובע מהעובדה שאנו מרגישים שכל השיחה הזו היא עול. כבדה ומכבידה - גם עבורנו. על הנאה אין בכלל מה לדבר. קשה לנו לראות איך הילדים מתחמקים מאיתנו כשאנו מבקשים לדבר איתם, איך הם נעלמים, מי ברוחו ומי גם בגופו מזירת האירוע. לא לכך התכוונו כשחשבנו על איזה הורים נהיה. דמיינו משהו אחר לגמרי: שיחות נעימות ומעמיקות, הילדים שלנו משתפים אותנו ואנחנו אותם, הם באים להתייעץ איתנו, שואלים לדעתנו. ובמקום כל זה אנחנו מוצאים עצמנו רודפים אחריהם, מנסים לרתום אותם לשיחה ומבינים שזה לגמרי לא זה.

אז מה כן? איך נוכל לייצר שיחות אחרות עם הילדים שלנו, כאלה שיבוא להם להשתתף בהן, כאלה שיניבו גם תוצאות לשם שינוי וימלאו את לבנו סיפוק ושמחה? הנה כמה כללים ותובנות שבהחלט יקדמו אתכם ליעד הנכסף:

1. תזמון זה עניין של טיימינג

אומרים החבר'ה מעספור ו-וואלה, הם צודקים. שיחה כזו צריכה להתקיים בזמן נכון, המתאים לשני הצדדים, ודאי לא כשאתם או הם עייפים/ רעבים/ מוטרדים או סתם עסוקים. לא פחות חשוב: מצאו את הזמן בו אתם יכולים להיות רק עם אותו ילד איתו אתם רוצים לשוחח. כל אחד מאיתנו מכיר את הילדים שלו ויודע מהו העיתוי המוצלח ביותר עבור כל אחד מהם - נסיעה במכונית, זמן אמבטיה, לפני השינה וכו'.

2. דברו קצר

מתוך 100% של שיחה ממוצעת ביניכם לבין ילדיכם כמה זמן אתם מדברים וכמה הם? 80-20? 90-10? (לטובתכם כמובן). תחשבו על זה, אם אתם עושים שימוש ברוב מרחב השיחה מה כבר נשאר להם? שיחה טובה בין הורה לילד מתנהלת ביחס הפוך. זה גם המדד לשיחה אפקטיבית: הילד מדבר 80% ואתם 20%.

מה זה אומר בפועל? זה אומר שאנחנו מבטאים את עצמנו במשפטים קצרים ועוצרים, נותנים למילים להדהד בחלל ולהיטמע בצד השני, ומשאירים לילד שלנו מרווח גדול להגיב, לשתף, לומר את דברו.

3. הקשיבו לו

אי אפשר לדבר ולהקשיב בו זמנית. כשאנחנו ממלאים את החלל במלל אין-סופי אנחנו לא קשובים והילד שלנו בוודאי מרגיש בזה. לא כיף לדבר עם מישהו שעסוק בעצמו. לעומת זאת, למצוא מישהו שבאמת מקשיב - זה נכס. זה מעניק את התחושה שאני משמעותי וחשוב, שאני מעניין. ככל שתהיו יותר קשובים לילדים שלכם, כך יהיה להם יותר חשק לקחת חלק, להביא את עצמם.

4. הילד הוא שחקן - לא ניצב

נכון להיום אנחנו השחקנים הראשיים (והבלעדיים?) בסיפור. יש לנו מונולוג בנוי לתלפיות, מרובה משפטים, שאותו אנו מדקלמים ברוב-רגש. והילד? הוא שם, נוכח פיזית על הבמה, ותפקידו מסתכם בכך שהוא מחזיק את נר ג'. מי רוצה להשתתף במחזה כשזה כל תפקידו? זה משעמם, לא קשור אליו, אין לו שום עניין במה שקורה, היד כואבת והוא רק מייחל לרגע בו יקבל אישור "להוריד את הנר" ולחזור לענייניו.

לעומת זאת, ברגע שאנחנו עושים מקום לילד שלנו ולדעותיו, נותנים לו תפקיד אמיתי, מקשיבים לו, מאפשרים לו לחפש ולמצוא פתרונות לסוגיה המדוברת - פתאום יש לו מה להרוויח מהשיחה. באחת הוא הופך להיות דמות מרכזית ופעילה, הגלגלים בראשו מתחילים לעבוד, דעתו נשמעת ואנחנו מזמינים אותו לקחת שליטה על חייו. עכשיו זה מעניין.

5. התעניינו בהם באמת

זה יעשה להם חשק לדבר אתכם. באחריות. אין מי שלא רוצה שיתעניינו בו, במה שעובר לו בראש, מה מעסיק אותו, מה מרגיז אותו. אבל לא ממקום חטטני, דידקטי, מגוייס וחופר, אלא ממקום סקרני, אוהב ואכפתי. הזכירו לעצמכם שאתם לא יודעים הכל על הילד שלכם והנה יש לכם הזדמנות להכיר אותו יותר.

6. וותרו על שיפוטיות וביקורתיות

רוב השיחות שאנחנו מנהלים עם הילדים הן סביב בעיות וקשיים, ובאופן טבעי הן הופכות להיות שיחות תוכחה כעוסות. כשאנחנו באים לילדים שלנו מהמקום הזה אנחנו, באופן טבעי ומיידי, מאבדים אותם. מי צריך את זה? אמרו לעצמכם שמה שחשוב כאן זה לא להגיד להם כמה הם לא בסדר (שזו פרשנות מוטעית למושג "חינוך"), אלא להבין יחד איתם מה קורה ומה הם הולכים לעשות עם זה. כך תמשיכו להיות כתובת עבורם גם במצבים רגישים.

7. במקום להגיד - תשאלו

משפטים המסתיימים בנקודה משדרים לא פעם פסקנות, סגירות. כך אמרתי וזהו-זה. הצניעו לכת. לא הכל אנחנו יודעים, לא תמיד אנו מבינים, יש עוד זוויות ראיה מלבד זו שלנו. לא פעם "מה שרואים משם לא רואים מכאן". בואו נשאיר מקום גם לנקודת המבט של הילדים שלנו, נעשיר את השיח, ואולי גם נופתע.

8. הימנעו מעצות והוראות הפעלה

זה לא קל. אנחנו ממש טובים בזה וקשה לנו להימנע מכך. הזכירו לעצמכם שגם לילד שלכם יש רעיונות לא רעים בכלל, חלקם מאוד מיוחדים וכאלה שאתם בחיים לא הייתם חושבים עליהם (ולו רק בגלל שלנו, המבוגרים, יש ראש אחר). מעבר לכך (וחשוב יותר) כשהם מעלים רעיונות המחוייבות שלהם לפעול לפיהם גדולה הרבה יותר.

9. בתוך התקשורת נמצא הקשר

שיחות לא נועדו רק לפתור בעיות. דרך התקשורת עם ילדינו אנו בונים קשר הדדי איתם, מכירים זה את עולמו של זה לעומק והופכים לשותפים קרובים ואינטימיים (באופן הדרגתי ותואם לגיל). חפשו הזדמנויות לשוחח איתם על מה שקורה לכם במהלך היום, התייעצו איתם, התעניינו במשהו שאתם יודעים שמעסיק אותם בימים אלו. אל תמהרו לסיים את השיחה ולהגיע לשורה התחתונה: מה עושים ואיך פותרים את העניין. שוחחו להנאתכם, "שיחות רוחב", כמו עם חברים בבית קפה. פתאום תגלו שהילדים שלכם מחכים לשיחה הבאה אתכם.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים במכללת הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן