לא חייבת להיות חדירה כדי שתיהני ממין

"סקס אני דווקא אוהבת. חדירה... קצת פחות" - זו הייתה צריכה להיות הכותרת של הכתבה שפורסמה כאן בשבוע שעבר, ועסקה בתופעה הנקראת וסטיבוליטיס – כאבים בחדירה בזמן קיום יחסי מין ואגינליים. אז נכון, כפי שכתב ד"ר דניאל דריי, כאבים בחדירה אינם גזירה משמיים, אך גם חדירה לא.

עוד בנושא מיניות נשיות וסקסולוגיה בערוץ יחסים:

אני לא אוהבת סקס. החדירה כואבת לי

מתי ואיך כדאי לאישה ליזום סקס?

לשנינו תיאבון מיני מוגבר, אבל זה כואב לי

גיל המעבר לעצמי: מיניות נשית גם בגיל 50

הכותב יוצא מנקודת הנחה שיחסי מין ואגינליים הם ההגדרה הבלעדית לסקס. הוא כותב, ואני מצטטת, "הן מכירות 1000 דרכים לספק את בן הזוג בלי חדירה" – למה זה רע? השאלה שצריכה להישאל היא מדוע הן מרגישות צורך לדחות את המפגש המיני, או למה הן מרגישות שהן מאהבות פגומות. הרי האם לא על זה צריך להיות הדגש, במקום חדירה בכל מחיר? אולי מגע מיני שאינו כולל חדירה יכול להיות מספק באותה המידה, ואפילו יותר?

לא רק תופעה רפואית

גם הכינוי דלקת איננו מדויק. הקהילה הרפואית חלוקה בשאלה האם המקור של וסטיבוליטיס הוא דלקתי או אחר. הקהילה הפסיכולוגית והסקסולוגית, ובמיוחד קהילת הפסיכולוגיה הפמיניסטית, אינה מתייחסות לוסטיבוליטיס כבעיה כרונית רפואית גרידא, אלא כשילוב של מאפיינים רפואיים והתנהגותיים של האישה. הבידוד של התופעה לפן הרפואי בלבד עלול להפריע לטיפול בה.

ואם אני לא בהירה וכואב לי בואגינה?

בעייתיות שלישית של המאמר הוא תיאור המטופלות המאובחנות בוסטיבוליטיס: "נשים בהירות, בנות המעמד הבינוני". התיאור אמנם מדויק, אך אינו מסביר דבר. המבט התיאורי צריך להיות הפוך - נשים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני ומעלה הן אלה שפונות לבקש טיפול. מדובר בדרך כלל בנשים משכילות, בעלות הכנסה מספקת, ואולי אפילו עם טיפה של מודעות פמיניסטית, בטחון עצמי, ותחושת זכאות בתוך הקשר המיני והזוגי. אישה ממעמד בינוני וגבוה היא בדרך כלל גם אישה בהירה.

אישה ממעמד נמוך, שהיא בדרך כלל גם אישה כהה ו/או מהגרת, ו/או שייכת לקבוצת מיעוט, אינה מודעת לכך שלא אמור לכאוב לה ביחסי המין. היא חלק ממבנה חברתי פטריארכאלי, בו המיניות משרתת את צרכיו ורצונותיו של הגבר בלבד, ולכן זה כלל אינו רלוונטי אם כואב לה או לא. מעבר לכך, אישה כזו לא תצליח למצוא מזור לכאביה בסל השירותים הציבוריים, מכיוון והטיפול ניתן ברפואה הפרטית ו/או דרך הביטוחים המשלימים, שגם כך אינם נגישים לאישה מהמעמד הנמוך.

להתחבר מחדש לגוף הנשי

נכון, מי שיש לה וסטיבוליטיס, מערך חייה מושפע מכך באופן רחב. אך מדוע שתהיה בודדה או תתקשה לקיים קשר זוגי? האם חיי מין מספקים הם רק כאלו הכוללים חדירה? האם חדירה היא כל חלומותינו ורצונותינו כנשים? האם המימוש העצמי שלנו הוא רק בקשר זוגי? אין ספק שד"ר דריי שיקף את ה"גבר בתוך הראש", שאנחנו כחברה מתנהלים בתוכה.

ד"ר דריי התייחס לכך שוסטיבוליטיות עצבניות, חסרות סבלנות ולא תקשורתיות. במחקרי מצאתי בדיוק את ההיפך. נשים שאובחנו בוסטיבוליטיס, לא רק שזה חיבר אותן לגוף שלהן, לימד אותן להכיר ולאהוב את הואגינה שלהן (שכוללת לא רק את החור אלא גם את הדגדגן והשפתיים), ולימד אותן לאונן, זה גם גרם להן לדבר על זה עם הסובבות אותן. הוסטיבוליטיס יצר אחוות נשים גדולה סביב האישה, ויצר למידה עצמית וקבוצתית על המיניות העצמית של נשים.

דרוש: שיח מסוג חדש

את האבחנה והטיפול בוסטיבוליטיס יש לעשות תוך הבנה של מבנה הכוח המגדרי וההיסטוריה של השליטה והפיקוח על המיניות הנשית. צריך גם לדבר עם המטופלות, לשלב אותן בתהליך, לשאול אותן מה עובר עליהן וכיצד הם מתייחסות לזה, לא רק לראות אותן כ"חולות", אחרת לא נוכל באמת לטפל בזה.

כמו שנשים פסיכולוגיות הבינו שיש צורך בטיפול פסיכולוגי פמיניסטי לנשים, כזה שמטפל בהן לא רק כאישה פרטית שיש לה בעיה אלא מעצם היותן משתייכות לקבוצת הנשים בתוך מבנה כוח פטריארכאלי, כך מטפלות ומטפלים מיניים חייבים להכניס תפיסה פמיניסטית שלא ממקדת את הטיפול בציווי החדירה, אלא מאפשרת אלטרנטיבות נוספות לחיי מין מספקים.

• הכותבת היא מסטרנטית בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן שחוקרת בימים אלו את חוויותיהן של נשים עם ויסטבוליטיס. נשים המעוניינות להשתתף במחקר מוזמנות ליצור קשר עם שרון במייל.