מה עושים בשבת בבוקר? רבים על מה לעשות
אין זוג שלא מכיר את השאלה המעיקה: "מה בא לך לעשות היום?". מדובר בחומר נפץ דליק במיוחד, שכן לא משנה מה תחליטו לעשות – זה בטוח ייגמר בדמעות. טל איתן מציע שלא תעשו כלום. מקסימום – תמיד תהיה לכם את שבת הבאה
לעומתם, חסרי המזל שנמצאים בזוגיות למיטיבי לכת וכבר העבירו קילומטרז' עם בחיר/ת ליבם, לא יוכלו שלא להגניב חיוך או להזיל דמעה חרישית של הזדהות ושותפות גורל.
עוד על שבתות ושגרה בערוץ יחסים:
שגרה: הבילוי הכי גדול הוא בארגז החול, עם הילדים
הרכב מנצח לא מחליפים. בסקס - שגרה זה לא רע
בימים כאלו אני מתפלל אל הגשם כאחרון עובדי האלילים, משרטט מעגל בחצר ורוקד ריקוד אינדיאני שלא ממש עוזר, אבל מפחיד לאללה את השכנים (זה גם משהו). העיקר שלא נצטרך להתמודד עם השאלה הזו: "נו, אז מה עושים?!".
זה ייגמר בדמעות
שאלת "מה נעשה" בשבת בבוקר היא כמובן קלישאה שחוקה למדי, בעיקר כשזה מגיע לטורים אישיים. ערימות מילים נכתבו על הנושא הטעון והמורכב הזה, החל ביאיר גרבוז ב"תמיד פולני" הנהדר (שנגנב ממני!), וכלה באבנר ברנהיימר ב"אתה אוהב אותי", שעדיין גורם לי לצחוק בקול רם בשירותים (הספר, לא אבנר, כמובן).
אמנם לא קראתי את טוריו משיקולים בריאותיים, אך אני משוכנע שגם יאיר לפיד כתב על זה משהו, מתישהו. למרות שזו לא חוכמה, הרי יאיר לפיד כבר כתב על הכל, ואת מה שהוא לא כיסה, לעס והקיא החוצה להנאת קוראיו, אשתו כתבה בשבילו.
בכל מקרה, אם לחזור לנושא, השורה התחתונה בטורים האלו הייתה אחת: לא משנה מה תתכננו לעשות בשבת בבוקר, איכשהו זה תמיד ייגמר בדמעות. בדומה לריבים אחרים, ככל שתקדימו לשאול את השאלה בעצמכם, כך תזרזו את הסערה שלאחריה ותוכלו לסיים איתה בשעה נורמלית, כשעוד אפשר לעשות משהו עם שאריות היום.
הראשון להעלות את הנושא יוכל לנכס לעצמו את הטיעון הבעייתי אך השימושי - "אני שאלתי קודם", והפולנים שבינינו יפיקו עונג רב מ"אם לא הייתי שואל, אתה לא היית יוזם כלום ממילא!", שמוביל אותנו במהירות למדרון החלקלק ע"ש פולה פולנובסקי זצ"ל: "אתה לא יוזם -> אתה לא דואג לי -> אתה לא אוהב אותי יותר". טריקת דלתות וריקון עצבני של מדיח הכלים יתקבלו בברכה.
כך, פחות או יותר, נראית זוגיות סטנדרטית אחרי תקופת הסתגלות ונחמדות-הדדית, אחרי שקופידון סיים את התפקיד והלך לחפש לו קורבנות אחרים לנעוץ בהם את חיציו. או אז נכנס מלאך החבלה של מערכות היחסים, הידוע בכינוי "המציאות הסוציאלית", ודואג שימי החופש המשותפים יקבלו משמעות חדשה.
אם פעם הלבד היה הכיף הגדול, הרי שעכשיו - כשלחץ החברים גובר עם שאלות כמו: "לאן נעלמתם" או "מאז שאתה בקשר אנחנו לא רואים אותך", אנחנו צריכים להעלות קורבן לאותם אירועים חברתיים איומים, שלא משמחים אף אחד, אבל ממלאים את הלו"ז שלנו עד כדי מחנק.
כשאלון ואני היינו בשלב הזה של הזוגיות, בילינו חלק נכבד מהחיים האחד עם חבריו של האחר. בשבילי, שונא אדם גאה ומאושר מטבעי, זו הייתה חוויה נוראית. שלא תבינו אותי לא נכון: אני יכול להיות נחמד, מצחיק, מתעניין ומעניין. הבעיה היא שזה מחזיק בדיוק 20 דקות - חצי שעה, בלחץ.
אחרי שעתיים של בילוי/עינוי, כשהחוויה הנוראית מאחורינו ותקופת האינקוויזיציה נראית פתאום אטרקטיבית מתמיד, אני משולהב מספיק כדי לצאת ולכבוש מחדש את השטחים, רק כדי להחזיר אותם שוב לפלסטינים.
נוהל שגרה: השלב הקסום באמת
אחרי כמה חודשים מערכת היחסים מתאזנת. שארית הפליטה של החברים, אנשים שאנחנו באמת אוהבים ובאמת רוצים בחברתם, ממשיכים הלאה לשלב הבא: השגרה. זה שלב קסום ונפלא בעיניי, שבו כל המכבידים, המעיקים, המציקים, הטיפשים, המגעילים, המשעממים, המטרידים, המיותרים והסתמיים סולקו כאחרון הפרזיטים מישבנו של בבון סורר, האחד בידיו של האחר.
אלון גירש את החברים שלי, אני את שלו, ואז נשארנו עם קומץ קטן - אך מובחר - שמלווה אותנו. "המעגל החברתי הפוסט-אפוקליפטי הוא ממש כמו צה"ל - קטן אבל חכם", אני אומר לעצמי, תוך התעלמות טוטאלית מניסיוני האישי, שלימד אותי שצה"ל הוא לא קטן ובטח שלא חכם.
אם החיינו והגיענו לזמן הזה, אנו נמצאים בשלב שבו הזוגיות עודנה מתייצבת, המגמה הרותחת טרם קרשה והפכה לסלע יציב, ושרידי ההתפרצויות הוולקאניות עדיין פזורים כעדות מעלה-עשן למהפכה שקרתה כאן בחיינו.
קודם היינו חנוקים בחברויות מאתגרות שאפילו יוצאי 669 מפחדים מהן, ואילו עכשיו יש לנו את כל הזמן שבעולם. וכשיש זמן, זה אך טבעי ששאלת הנפץ, "לאן נלך" או "מה עושים היום" תגיע. תכלס, אין כמו ריב עסיסי או ויכוח נחמד כדי להעביר יום משעמם.
במרוצת הזוגיות, הזמן עובר והכל מתחיל להתייצב. השגרה האמיתית מופיעה אל תוך חיינו (לא בלי קורבנות נוספים, אבל זה כבר עניין לטור אחר לגמרי), ושאלת הנפץ מאבדת את הפתיל. אלון אומר שזה בגלל שהבנו סופסוף שאפשר לא לעשות כלום, שזה בסדר ואפילו מבורך.
שאם אנחנו ביחד חמש שנים, עובדים יחד מהבית ומבלים 24/7 כמו צילי וגילי, ידידותינו הלסביות שעברו לגור ביחד עוד לפני הדייט הראשון (סיפור אמיתי), כנראה שאנחנו עושים משהו נכון.
כנראה שכיף לנו להשתעמם ביחד. שהגענו סופסוף למקום שבו כל צד מבין שהאיש שלצידו נמצא כאן כדי להישאר, ושזה ממש לא קריטי אם לא נעשה כלום היום. יש לנו אינספור שבתות לפנינו, עד שנחזיר את נשמתנו לבוראת עולם, ואז, כנראה שיהיו לנו בעיות יותר גדולות לדאוג להן. "חוץ מזה", הוא אומר, "נורא נחמד לקום ביום שבת בשעה מאוחרת, לאכול משהו משמין להחריד, ולבהות מול תוכניות זולות שהורדנו מהאינטרנט".
תמיד תהיה לנו את שבת הבאה
במצבים כאלו אני נקרע בין לחבק אותו חזק לבין לצעוק עליו שזו דרך מתוחכמת להגיד לי שהשמנתי. בהתחלה הייתי מכנס את כל האיי.קיו שאלוהימה נתנה לי לסיעור מוחות, בחיפוש אחר תובנות חלופיות, או - ליתר דיוק - כשלים לוגיים פונדמנטליסטים בדברים שהוא אומר.
אבל אחרי חמש שנים, ובפרט אחרי ששנינו מימנו לפסיכולוגים - ביחד ולחוד - וילות מפוארות במיטב שכונות היוקרה בארץ, הרמתי ידיים ואני חייב להודות שאלון כנראה צדק. לכן, דווקא בימי שבת, כשכולם עסוקים בלהיות עסוקים, רבים עם יקירי ליבם על לאן ללכת, מה לעשות, העיקר להיות ולחוות ולנצל כל רגע, אנחנו מעדיפים לעצור את הכל ולא לעשות כלום.
בלי נסיעות ארוכות, בלי לארח או להתארח, בלי לנסוע לתערוכה נידחת בגלריה נידחת עוד יותר, בלי ללכת לסרט רק כדי להידחף עם עם ישראל על ילדיו ורינגטוניו המלבבים, להתעצבן ממחירי הפופקורן בכניסה או מזה שהפרסומות כל כך ארוכות, שבשנייה שהסרט מתחיל - אני צריך כבר לצאת להשתין.
לא צריך לצאת לטפס על הרים או להתאכזב מנחלי אכזב יבשים ומייבשים גם יחד, בלי ארוחות פונדו אה-לה אייטיז שבהן אני חפץ לשפד משתתף אחר משתתף ולטגן אותו בשמן המבעבע, ובלי פגישות עם החבר'ה שמעניינים - כל אחד בנפרד - אבל ביחד מציבים אתגר שגם חבילה שלמה של ריטלין לא תצלח.
"לא נורא אם לא נעשה כלום, תמיד יש לנו את השבת הבאה. ואם לא, אז את זו שאחריה", אני אומר לאלון ולעצמי, וסופסוף מצליח אפילו להשתכנע שזה נכון. וחוץ מזה, לאחר קריאת אינספור טורים על שבת בבוקר ושאלת ה"מה נעשה" בזוגיות, אני מגיע למסקנה המתבקשת: הדבר היחיד שאפשר וכדאי לעשות בשבת בבוקר, הוא לכתוב על זה טור, ואחר כך לאפסן את ה'אישיו' הזה בבוידעם לנצח נצחים. או לפחות עד שיגיע הקיץ.
- לכל העדכונים, הכתבות והסקרים - כנסו לפייסבוק של ערוץ יחסים
לפנייה לכתב/ת 
