סיפור לשבת: רומנטיקן חסר תקנה
זו שבת רביעית ברציפות שאני אורז לי תיק גב, נושק קלות על לחיה של אבישג שעדיין ישנה, עולה על אופניי ויוצא לרכיבה בת שלוש שעות, אותה אני מסיים בראש הגבעה. אני כמובן טורח לצלצל לאבישג ולהודיע לה על כיבוש הגבעה בכל פעם מחדש. היא מעדיפה לחכות לשובי בבית, כמו עלמה צעירה שמצפה בגעגועים אינסוף לאהובה הספן שיצא למסע ארוך ומסוכן
“אדוני, אתה בסדר? אולי כדאי שתשב קצת בצל”, אני אומר ומיד מוציא בקבוק מים וכוס חד פעמית מהתיק שעל גבי ומגיש אותם לאיש הזקן שניצב לידי ומתנשם בכבדות.
“תודה רבה לך בחור צעיר”, הוא אומר ומתיישב לצידי, “מפעם לפעם זה נהיה יותר ויותר קשה. הטיפוס במעלה השביל עד לראש הגבעה הוא כבר לא עניין של מה בכך לאדם בגילי, אך הנוף המדהים הזה, האופק תכול כל-כך וזך, שאני יכול להביט לעברו ולראות את כל מסלול חיי, כל זכרונותיי מרחפים לעברו כלהקות ציפורים”.
הוא שותק, לוגם מן המים ונאנח קלות, מחזיר נשימתו.
“עוד מים, אדוני?” אני שואל.
הוא מניד ראשו בשלילה ושולח אליי מבט תודה.
אנחנו יושבים זה בצד זה על ספסל העץ בראש הגבעה ומביטים לעבר האופק. השעה היא מעט לפני הצהריים, השמש הרכה ומשבי הרוח החמימים מלטפים את פנינו, האוויר כל-כך צלול עד שכמעט ואפשר לראות מכאן את דגי הקרפיון שוחים במימיו הצלולים של האגם שלמרגלות הגבעה. הוא מפנה מבט לעבר גן השעשועים המסתתר לו בין העצים ומתבונן בשתי ילדות קטנות המשחקות בקרוסלה הקטנה. אני מבחין בעצב קל על פניו.
זאת השבת הרביעית ברציפות שאני אורז לי תיק גב, נושק קלות על לחיה של אבישג שעדיין ישנה באותה השעה, עולה על אופניי ויוצא לרכיבה בת שלוש שעות, אותה אני מסיים בראש הגבעה. אני כמובן טורח לצלצל מכאן לאבישג כדי להודיע לה על כיבוש הגבעה בכל פעם מחדש. פעם אחת אף הצלחתי לשכנעה להצטרף אליי לרכיבה, אבל זו היתה הצלחה חד פעמית. היא אמרה לי שהיא מעדיפה לחכות לשובי בבית, כמו עלמה צעירה שמצפה בגעגועים אינסוף לאהובה הספן שיצא למסע ארוך ומסוכן. אבל היא, לעומת אותה עלמה, לא יכולה לשאת בגעגועים כל-כך כבדים, לכן היא מעדיפה להמשיך ולישון.
“זה שלוש שנים שאני מטפס את הגבעה”, אומר הזקן לאחר שתיקה ארוכה. “בכל יום שבת אני צועד במסלול בו צעדנו רעייתי רוחמה ואני משך שנים רבות, מפתח ביתנו שנמצא לא הרחק מכאן, דרך שפת האגם ועד לראש הגבעה במעלה שביל הכורכר. לאחר שהיינו נחים קמעה, רוחמה היתה מניחה ארוחת בוקר קלה על מפה שפרשה על ספסל העץ, ואני הייתי מביט בה כל העת, מאוהב בה כמו בפעם הראשונה בה ראיתיה. רוחמה הלכה לעולמה לפני שלוש שנים, ואני מאמין כי מלווה היא אותי ברוחה כל העת, לכן הבטחתי להמשיך ולנהוג כבכל יום שבת כל עוד רגליי תשאנה אותי. יש פעמים בהן מתלווים אליי אחד או שניים מנכדינו הקטנים”.
אהבה כזאת היא כמעט ובלתי אפשרית
אני מביט בעיניו ורואה את הערגה (צילום: סי.די. בנק)
אני יושב ומקשיב לסיפוריו של האיש הזקן, כמעט ולא מאמין למשמע אוזניי. אהבה כזאת היא כמעט ובלתי אפשרית, אך עדיין אפשרית מסתבר, ההוכחה לכך יושב לצידי. אני מביט הישר לתוך עיניו, רואה את הערגה, רואה את האושר שבפניו כשהוא אומר את שמה. אני מנסה להיזכר מתי הפתעתי לאחרונה את אבישג עם ארוחת ערב רומנטית, מתי הבאתי לה פרח אדום, אבל לבושתי אינני מצליח להיזכר. אנחנו חברים כבר ארבעה חודשים ואני אוהב אותה בכל ליבי. בכל 30 שנות חיי לא אהבתי אף אחת כמו שאני אוהב אותה, והיא יודעת את זה. אבל רומנטיקן מעולם לא הייתי.
אבישג נחלה הצלחה רבה במה שנכשלו קודמותיה, היא הצליחה לשבור את כל מחסומיי ולחדור אליי בקלות שהפחידה אפילו אותי. היא בחורה פשוטה שיודעת מה היא רוצה מעצמה, מהסוג שלא משחק משחקים. הכל היה ברור ופשוט כבר מהרגע הראשון. כשהצעתי לה לעבור לגור איתי לפני חודש, ביום המחרת כבר התייצבה אצלי עם כל מטלטליה. היא ביקשה להכניס שינויים בעיצוב הדירה, ואני, כמו פועל נאמן וסבל מיומן, מילאתי כל בקשותיה ללא סייג.
כשאבישג מתלוננת על חוסר הרומנטיקה שבי, אני מחבק אותה חזק ושואל אותה "בשביל מה את צריכה איזה פרח מסכן, כשאני פה מחבק אותך ואומר לך שאני אוהב אותך, הרי זה הדבר האמיתי, לא?" והיא עונה שהיא רוצה גם וגם.
בשבועות האחרונים אבישג הפסיקה להתלונן, אני מניח שהרימה ידיים. חשבתי שרשמתי לעצמי ניצחון קטן, אבל סיפורי האיש הזקן הפכו את נצחוני זה לבושתי.
את הדרך הביתה עשיתי לא לפני שמצאתי תחנת אוטובוס קטנה ולידה מוכר פרחים. את הפרחים עטפתי בזהירות והכנסתי לתיק הגב, כדי שעלי הכותרת לא ייפגמו מהרוח.
היא לא שאלה שאלות מיותרות
הסיפור הקודם:
לך תספר לנכד שבחרת את סבתא לפי הישבן
נתי שאולי
כל מה שנותר לי זה לאתר את הסבתא העתידית, כי בלעדיה לא אוכל לספר את סיפור הטרום-סבתא. אז אני יושב פה בבית הקפה הפינתי, כמו בכל יום כמעט בחודש האחרון, ובוחן את ישבניי הבחורות החולפות על פניי בין לגימת קפה אחת לשנייה. אחר כך עברתי לבדוק גם את המרפסות שלהן.
מיותר לתאר את פניה של אבישג כשהבחינה בזר הפרחים שמבצבץ מהתיק שעל גבי. למרבה המזל, היא לא שאלה אותי לפשר הפרחים, עוד תכונה נדירה שלה, לא לשאול שאלות מיותרות, ואני הודיתי לה על כך בליבי; הייתי מספיק נבוך בין כה וכה.
על המפגש שלי עם האיש הזקן לא סיפרתי לאבישג. העדפתי בשלב זה לשמור זאת לעצמי, למרות שלא נהגתי להסתיר ממנה דבר והרגשתי קצת שלא בנוח.
באמצע השבוע חזרתי הביתה מוקדם מהרגיל. אבישג לא היתה בבית. החלטתי לגייס את מיטב כישוריה הגסטרונומיים של אמי, ובהדרכתה הטלפונית הפקתי ארוחת ערב רומנטית שלא היתה מביישת את גדולי אשפי המטבח (ואת גדולי הרומנטיקנים). אבישג לא ידעה את נפשה מרוב אושר, ואני חייב להודות שהתחלתי לאהוב את העניין.
הקפדתי לרכוב על אופניי גם בשתי השבתות הבאות. קיוויתי לפגוש שוב באיש הזקן, ולמרבה שמחתי הוא אכן המשיך לפקוד את הגבעה. הוא סיפר לי על חייו שלו עם רעייתו, ואני גמעתי בשקיקה כל מילה שיצאה מפיו.
בימים שאחרי המפגשים עם האיש הזקן הייתי מוצא את עצמי חושב לא מעט כיצד אני יכול להפתיע את אבישג. הפכתי להיות רומנטיקן חסר תקנה, הבלתי ייאמן קרה.
ערב אחד, כשצפיתי בסרט יחד עם אבישג, לא יכולתי עוד לעמוד בפניי מצפוני המייסר אותי והחלטתי לספר לה על מפגשיי עם זקן מהגבעה. סיפרתי לה שהוא הסיבה לפרחים, לארוחת הערב הרומנטית ולשאר ההפתעות.
תחילה נדמה היה לי שהיא מעט כועסת, אבל לשמחתי הרבה זה היה לרגע בודד. ביקשתי ממנה להתלוות אליי לרכיבה ביום שבת הקרוב, מאוד רציתי שגם היא תפגוש באיש הזקן. היא הסכימה בשמחה.
כשהתעוררתי בשבת בבוקר הופתעתי לראות את אבישג עוסקת בסידורים אחרונים לקראת הרכיבה. היא הכינה את תיקי הגב שלי ושלה, דאגה להכין מבעוד מועד את הציוד שאולי נזדקק לו. "צא מהמיטה, עצל", גערה בי וזינקה עליי.
קיצרתי את המסלול באופן ניכר. דאגתי גם שחלק ממנו יעבור דרך שפת האגם. כשעשינו דרכנו במעלה הגבעה, אחזה בי התרגשות רבה. אבל על פניה של אבישג לא זיהיתי סימן של התרגשות כלשהי. בכל פעם שהבטתי לעברה, היא החזירה לי חיוך.
הנחנו את האופניים על משענת הספסל והתיישבנו. האיש הזקן לא היה שם. קיוויתי מאוד שהוא יגיע. הבטתי באבישג, לחייה היו מעט סמוקות מהמאמץ, ואני חשבתי לעצמי שהיא יכלה להשתלב בקלות בנוף המדהים הזה. היא מזגה לי ולה מים לכוסות החד פעמיות, ולאחר שלגמנו והחזרנו את נשימתנו היא הוציאה מתיקה מפה, פרשה אותה על הספסל והניחה עליה לחם פרוס, כמה סוגי גבינות וקפה חם.
הבטתי בה מופתע, אבל לא אמרתי כלום. אחרי שגמרנו לאכול היא נשכבה על גבה, מניחה את ראשה על ברכיי ומתענגת על אצבעותיי בתוך שערותיה.
לאחר חצי שעה הבחנתי באיש הזקן. הוא נופף לי לשלום מיד כשהבחין בי, ואני נופפתי לו בחזרה.
"שלום לך אדוני", אמרתי.
"שבת שלום", ענה.
"תכיר בבקשה, זאת חברתי אבישג, סיפרתי לך עליה".
"שלום אבישג”, הוא חיבק אותה בחום ונשק על לחיה .
"שלום סבא", אמרה וחיבקה אותו בחזרה.
"מה???" גמגמתי, לא מבין מה קורה.
"זה סבא שלי", אמרה וחייכה.
"את רואה שזה יצליח? אמרתי לך!" אמר הזקן וחייך. "אל תכעס על אבישג, זה היה רעיון שלי", הוסיף.
“וכל מה שסיפרת לי?” שאלתי.
"הכל אמת לאמיתה", ענה, "מלבד זה שהגבעה שסיפרתי לך עליה היא זאת שממול, לכן בשבתות האחרונות נאלצתי לטפס על שתי הגבעות".
האימייל של נתי
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
