שתף קטע נבחר
 

הון וסמינריון - מה למנכ"ל סלקום ולאקדמיה?

חשבוניות מעורפלות, פרסומות קיטשיות ולוביסטים ציניים בכנסת. חברות הסלולר התמחו בלהפוך שקרים לכסף. אז מה מחפש עמוס שפירא, אחד ממאמצי השיטה, באוניברסיטה, גוף שחותר לידע ולאמת. ועוד כנשיא. האזרח א' עצם עיניים ודמיין מוסד אקדמי שרוצה להיות תאגיד. קפקא היה מכין מזה מטעמים

פתאום חזרתי לאוניברסיטת חיפה. הייתי בדרך לשיעור מבוא לספרות השוואתית, אבל לא הצלחתי למצוא את הכיתה. רצתי במסדרונות שלפתע נצבעו סגול ובדקתי דלת, דלת. נראה שהיה שם הכל: "סדנת רישום אותיות קטנות בחוזים"; "שיווק בעידן משה כחלון"; "שתדלנות פרלמנטרית בעידן הפוסט-מחאה" (קורס יוקרתי ומבוקש) ועוד ועוד. אין ספק, המקום היה שוקק חיים, אך מבוא לספרות השוואתית, אין.

 

מזיע, הגעתי פתאום למזכירת החוג. מאבטח עצר אותי בפתח החדר ושאל מה המספר טלפון שלי. "מה זה קשור", עניתי לו.

 

מעבר לכתפו ראיתי את נורית המזכירה. היא ישבה עם חולצת דקרון אדומה ועניבה שחורה. נופפתי בידי, אך היא לא הבחינה בי. היא שוחחה עם חייל והסבירה לו משהו. על השולחן ביניהם הייתה מונחת חוברת כרומו מהודרת עם תמונת שער של דשא, ציפורים וחיילים מחייכים. לפתע הבחנתי שהשולחן שלה הוא חלק משורה של עמדות שמופרדות במחיצות פלסטיק.

 

"אני חייב את המספר", אמר לי השומר בתקיפות. לא הייתה ברירה, אמרתי לו את המספר. הוא הקיש על מחשב את הספרות ושאל מה אני צריך. "אני לא מוצא את הכיתה של מבוא לספרות השוואתית", אמרתי. הוא תקתק עוד כמה דברים ונתן לי פתק עם מספר.

 

נכנסתי והתיישבתי על כיסא צהוב. הכל היה צבעוני מסביב, הרגשתי כמו בסרט מצויר. בשלב מסוים יצרתי קשר עין עם נורית ונופפתי לה לשלום. היא חייכה אליי חזרה, אבל פתאום נשמעו צעקות מקצה החדר. מישהו השתולל שם. איש מבוגר שצעק שנמאס לו, שזה לא מה שהבטיחו לו. הוא איים להעביר את כל המשפחה שלו לאוניברסיטה אחרת.

 

ואז הגיע תורי. רציתי לדבר עם נורית, אך העמדה שהתפנתה הייתה של בחורה צעירה שלא הכרתי. היא חייכה אליי חיוך רחב, אך מבטה כאילו עבר דרכי. זה היה החיוך המושקע ביותר שראיתי מימיי. כל פניה התעוותו, עיניה הצטמצמו ושפתיה כמעט נקרעו. "שלום, אני תמי. איך אפשר לעזור?".

 

"אני לא מוצא את הכיתה של מבוא לספרות השוואתית".

 

היא העלימה את החיוך במהירות מפתיעה, כמו קוסם שמעלים שפן. "איזו חבילת לימוד יש לך?", שאלה.

 

"חבילת לימוד?!".

 

"מ-ה  א-ת-ה  ל-ו-מ-ד-?" היא אמרה כאילו דיברה אל אדם מוגבל. "ב-א-י-ז-ה  מ-ס-ל-ו-ל  א-ת-ה-?".

 

נכון, הייתי אמור להיעלב. אבל הרגשתי שאין לי זמן לשטויות. מאחורי השתרך כבר תור ארוך של אנשים. הבחור המבוגר שצעק מקודם התחלף בבחור אחר, צעיר, שדקלם פחות או יותר את אותו טקסט. אם אקום עכשיו, מי יודע מתי תהיה לי עוד הזדמנות להשיג את המידע שביקשתי. "ספרות", הישרתי אליה מבט. "ספרות ותקשורת".

 

"חבילת חולמים", היא אמרה, לא בלי זלזול.

 

"סליחה?", התפרצתי.

 

"חבילת חולמים", היא חזרה על דבריה ולאחר שעה קלה, כשווידאה שלא אפריע לה, הוסיפה: "אני רואה שאתה יושב על מחיר ישן. אתה זוכר מי הנציג שסגר לך את הדיל הזה?".

 

"תקשיבי", ניסיתי לא להרים את הקול. "אני לא צריך שום דיל. אני סטודנט לספרות ותקשורת שמנסה למצוא את הכיתה שלו לפני שייגמר השיעור. את יכולה לעזור לי או לא?".

 

היא שתקה והביטה בי כאילו דיברתי בסינית. "אני מסתכלת פה על החוגים שלך", אמרה לבסוף והעבירה את מבטה אל מסך המחשב. "ויש לי אחלה שדרוג שבעולם בשבילך. אני יכולה - אם תתחייב להגיע למאה שיעורים בחודש - לשדרג לך החבילה".

 

הייתי בהלם, אך אני מודה, גם קצת מסוקרן.

 

"אני רואה שאתה לומד מבוא לספרות השוואתית. זה ממש מיושן, כבר לא משווקים דברים כאלה. מה לומדים שם - פוקנר? צ'כוב? קארבר? עזוב! אני מציעה לשדרג לגישות נרטיביות לעשירים", היא הגישה לי חוברת דפי כרומו. "הנה תראה את רשימת המאמרים: 'כך המחאה דפקה את המשק'; 'ריכוזיות, פערי שכר ועוני - סיפורים שלוזרים מספרים לעצמם לפני השינה' ו'אם תעבוד קשה תצליח - קלישאה ש...'" 

 

– "די!", קטעתי אותה, מוצא את עצמי מרים את הקול ומשתולל, בדיוק כמו שני הבחורים ממקודם. "איפה הכיתה של הספרות השוואתית", צעקתי. השומר התקרב אליי עם מבט מאיים. מהצד השני הגיח פתאום שיבוט שלו, זהה לגמרי. הנציגה ניסתה להשתלט על העניינים. "או קיי, או קיי", היא אמרה. "בואו כולם נירגע".

 

שתקתי. הרגשתי שהצלחתי להעביר את המסר: אני לא פראייר, היא תגיד לי איפה הכיתה, אם תרצה או לא תרצה. היא הביטה בי שעה קלה ואז שאלה: "מה דעתך על מסלול משפחה?".

 

יצאתי מהמזכירות בריצה. הרגשתי שהמסדרונות הסגולים סוגרים עליי. היה נדמה לי שאני שומע מרחוק את קולו של צביקה הדר מכריז על מנצח או מפסיד כלשהו, אך לא הייתי בטוח ולא היה לי זמן להתעכב. הייתי חייב לברוח. שיבוטים על שיבוטים של שומרים עמדו במסדרונות וצקצקו בלשונם. "תלך", אמרו חלק מהם בבוז כשהם מפנים לי את הדרך. "תלך למכללה של רמי לוי".

 

הייתי מבוהל ולא הבחנתי לאן אני רץ. רק אחרי חמש או שש קומות הבנתי שאני מטפס במדרגות של מגדל האוניברסיטה. עליתי ועליתי מפוחד מהעובדה שהבניין המפורסם הפך בינתיים לאייפון ענקי. לבסוף הגעתי אל הקומה האחרונה. הייתה שם רק דלת אחת והיא הייתה פתוחה. נכנסתי אל תוך חדר סגול ענקי. ליד החלון עמד אדם והשקיף על מפרץ חיפה. הוא היה עם הגב אליי, אך יכולתי לראות ששיערו מסורק הצדה, מסתיר קרחת ואולי דברים נוספים. לרגע חשבתי שהוא אלוהים. לא הייתה אפשרות אחרת. חשבתי לשאול אותו מה היא לעזאזל משמעות החיים, אך השעון המעורר בטלפון שעל השידה הקדים אותי וצלצל.

 

התעוררתי. מאחורי הדלת, כמו בכל בוקר, חיכה לי העיתון. באחד מעמודיו הפנימיים הסתתרה כותרת קטנטנה: "מנכ"ל סלקום לשעבר, עמוס שפירא, צפוי להתמנות לנשיא אוניברסיטת חיפה".

 

הכותב הוא בוגר תואר ראשון ושני באוניברסיטת חיפה ועורך ב-ynet

פורסם לראשונה 03/03/2012 18:54

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
המקצוענים
סלקום, "המשפחה הגדולה בישראל"
צילום: מתי אלמליח
מנכ"ל סלקום לשעבר עמוס שפירא
צילום: סיון פרג'
אוניברסיטת חיפה
צילום: באדיבות Lowshot
מומלצים