לרגל אחרי הילד בפייסבוק: זה בכלל עוזר?

רגע לפני החופש הבן שלי חזר הביתה מבית הספר כולו עצבני וסירב בתוקף לספר לי מה קרה. ניסיתי להוציא ממנו מידע בכל דרך אפשרית ולברר האם קרה משהו בבית הספר או שאולי מישהו פגע בו, אבל הוא רק ענה בפשטות: "הכול בסדר". לאחר מכן, נכנס לחדר, החל לשחק בפלייסטשיין וזהו. אין עם מי לדבר.

ביום השלישי ברציפות שבו ההתנהגות חזרה על עצמה התחלתי להילחץ. הייתי משוכנעת שמשהו איום ונורא עובר עליו והוא פשוט לא מספר לי. שוב ניסיתי לשוחח איתו, ושוב זכיתי למשפט האטום: "הכול בסדר".

הטורים האחרונים של נירית צוק בערוץ הורים :

סתם פאן? כשדור הריטלין פוגש את "האח הגדול"

הדלק יקר? אז תפסיקו להסיע את הילד לכל מקום

הייתם רוצים לראות את הבת שלכם בסרט כחול?

פתאום זה היכה בי: הילדה מתביישת בי!

כאמא חרדתית בבסיסה מיד נזכרתי בכל מיני כתבות שקראתי וראיתי בזמן האחרון, במומחים שמסבירים להורים שלילדים של היום אין בכלל פרטיות ושאפשר לראות מה עובר עליהם דרך הפייסבוק שלהם או אפילו בהודעות טקסט שהם שולחים - הכל כדי להבטיח את שלום הילד. "אתם צריכים להיות חברים שלו בפייסבוק", הם אומרים, "בקשו ממנו את הסיסמה למייל, הסתכלו בצ’אטים שהוא כותב וכך תהיו בטוחים שהוא לא חבר של אנשים זרים".

אז אחרי שהבנתי שיש לי "או.קיי" מכל המומחים, ואחרי שהדאגה שלי רק התגברה, החלטתי להיכנס לפייסבוק שלו, משוכנעת שזה מה שיוביל אותי לפתרון. אני כל כך בטוחה בדרכי, מרגישה כל כך יודעת וצודקת - עד שהבועה מתנפצת לי בפרצוף.

פדופיל או חרם כיתתי? 

אני נשבעת לכם שהייתי בטוחה שאני אגלה שם ילדים שמאיימים על חייו, פדופיל סדרתי שמטריד אותו או במינימום סודות עצומים, שיסבירו לי את מצבו הקשה. אבל חוץ מכמה בדיחות קרש ומשחקים אני לא מוצאת שם כלום.

אבל זה לא עצר אותי ורגע אחר כך אני נכנסת גם למיילים האישיים שלו, מצדיקה לעצמי את הפולשנות בכך שאם קרה משהו רציני אני חייבת לדעת על כך (ושהמומחים אישרו). אבל להפתעתי הרבה גם כאן אני לא מוצאת שום דבר.

אני מנסה לחשוב מה עוד יכול לתת לי רמז למה שעובר על הבן שלי ומחליטה לעבור לדברים קצת יותר לואו-טק - ומסתכלת ביומן בית הספר. גם שם, ניחשתם נכון, אני לא מוצאת דבר.

נשאר רק הנייד. אבל הוא נעול בקוד סודי שרק הילד יודע, ואני נמנעת מלבקש אותו ממנו. אפילו לי יש גבול.

אחרי שאני מבינה שכל חיפושי לא העלו דבר אני מתמלאת בחרדה גדולה עוד יותר ומרגישה כמו בתוך סרט רע. כשאני הייתי ילדה היו לי יומנים שגוללתי בהם את החוויות האישיות שלי. היה משהו מוחשי שתיעד מה באמת עובר עלי. ומה יש היום? על אף החשיפה האדירה, על אף שאנחנו חיים בסוג של "ריאליטי", נדמה כי כל מה שבאמת עובר על הילדים שלנו נעלם מהעין.

הילדים של היום לומדים להסתיר היטב. הם מודעים לכך שיש מצלמות, יו-טיוב ופייסבוק. הם לומדים לקרוא את תמרורי האזהרה ולהתחמק מהם, כמו גנבים קטנים שמתחמקים מקרני לייזר בתעתועים שונים. אז מה אני עושה עכשיו?

מי איבד פרופורציות?

למחרת מתקשרת אליי אמא של ילד מהכיתה ומספרת לי שהבנים שלנו "רבו ממש ואפילו הלכו מכות". היא מבקשת את עזרתי. אני המומה, מתביישת להודות שאפילו לא ידעתי מזה, אך מבטיחה לה לנסות לפתור את הבעיה.

כשאני מגיעה הביתה אני נכנסת לחדר של הילד וסוגרת לו את הפלייסטיישן באמצע משחק. "מה זה, אמא?!", הוא קופץ. אבל אני לא מוותרת. אני מבררת מה קרה בדיוק ופתאום פורץ ממנו בליל רגשות: כעס, עלבון, תוקפנות. אנחנו משוחחים והוא מחליט לצלצל לחבר, לפתור את הבעיה.

אבל אותי מטרידה הרבה יותר העובדה שהוא לא אמר דבר. "למה לא סיפרת לי?", אני נוזפת בו.

"אמרתי לך שהכול בסדר", הוא אומר. "נכון שרבתי איתו, אבל הלכנו למורה והיא פתרה את זה. אמא שלו סתם נכנסה ללחץ, כבר השלמנו אתמול. מעצבן אותי שהוא שוב עשה מזה כזה עניין".

"אז למה היית כל כך עצבני בימים האחרונים?", אני שואלת.

"אה, זה", הוא מגחך, "ניסיתי לעבור רמה בפלייסטיישן. כל החברים שלי מספרים לי בבית ספר שיש להם ניקוד גבוה, ואני כל הזמן מפסיד. זה משגע אותי".

הבטתי בו המומה, תוהה לעצמי מי מבין שנינו איבד פרופורציות. אני עם ההיסטריה

שגרמה לי לחדור בכל דרך לפרטיות שלו, או הוא עם הפלייסטישן.

"מהיום אני מגבילה את זמן המסך שלך לשעתיים ביום", אני אומרת.

"מה?", הוא המום, "למה?!".

"כי מה שקרה לך לא הגיוני", אני מסבירה, וכמובן שאינני אומרת דבר על כך שגם מה שקרה לי לא הגיוני. אני פשוט מנצלת את הרגע להוציא אותו קצת מהמסך, כי ברור לי שבלי הפלייסטיישן הוא יהיה משועמם - ואז הוא ייאלץ לשוחח עם חברים, לקרוא ספרים, אולי גם לכתוב, ובעיקר - לתקשר איתי.

הכותבת היא מייסדת ומנהלת פורטל "עשר פלוס", מגזין אינטרנט חדש וייחודי שעוסק בגיל ההתבגרות