שתף קטע נבחר
 

דווקא בכלא הלב השבור הפך לשלם

הוא כתב לי מכתבים, אבל לא יכול היה להתקרב אלי. הוא לא יכול היה לחבק אותי, לנשק אותי, לסחוף אותי. הוא מעולם לא היה רחוק יותר, וככל שהבנתי שכנראה לא אצא מהכלא בזמן הקרוב, כך הוקל לי

באופן אירוני משהו את יום העצמאות הפרטי שלי חוויתי במהלך שהות בכלא, לא פחות. חצי שנה העברתי בכלא. חצי שנה במהלכה למדתי לשחרר את כאבי התופת הנפשיים, ולהיגמל מהאהבה הכי מכוערת שהייתה ובתקווה שתהיה לי, בחיים. הייתה זו חצי שנה של גמילה שהייתה שווה כל רגע. מהחוויות היותר חיוביות שהיו לי. כן, אני מבינה שזה נשמע מוזר. אבל אני עומדת מאחורי כל מילה.

 

עוד בנושא:

גברת לב שבור

לב שבור הוא לב שלם: עדיין מאוהב באקסית

לצאת מעבדות לחירות בלי ללכת לשום מקום

למות מאהבה: מה עושים עם אהבה נכזבת?

 

רבים מכירים את התרחיש הזה: התאהבות סטנדרטית הופכת למטרה קיומית. פתאום אתם שוכחים למה קמתם היום בבוקר, מה אתם אוהבים לאכול ואיך בדיוק הצלחתם להתקיים לפני שנה, כשעוד לא הכרתם את היצור המושלם הזה. פלא שאתם מצליחים להתלבש לבד. המוח שלכם נהפך עיסה של רגשות. נשמע נורא רומנטי. בפועל זה סתם גורם לכם להיות נוירוטיים וקפריזיים עד כיעור.

 

 

הייתי מתאבדת אם היה לי אומץ

התאהבות לא בריאה יכולה לעשות את זה לאנשים. הם שוכחים את עצמם. כך לפחות נראה לי. אני שכחתי את עצמי. בכל מקרה, הוא היה נהדר. יפה, חכם ובעיקר: לא היה בו ולו שביב הערכה כלפיי. הוא היה אומר שאני יפה אבל חיפש יפות ממני, אמר שהוא מפחד להיות איתי כדי שלא יפספס מישהי טובה יותר, ולא סבל להחזיק איתי ידיים ברחוב כי לא רצה שמישהו יחשוב שאנחנו ביחד.

 

ראיתי תוכניות כאלה בטלוויזיה, אפילו שמעתי את ורדה רזיאל ז'קונט פעם בעוונותיי. אז ניסיתי לעזוב, נו מה, ואז הגיעו סמסים מאוהבים ומפגשים אקראיים ברחוב שלוו במבטי ערגה מצידו, ומצאתי עצמי חוזרת כל פעם לאותו קשר מכוער.

 

הייתי מתעוררת וחושבת על האדם הדי עלוב אליו הפכתי. הייתי מתאבדת אם הייתה לי טיפה של אומץ, אבל אף פעם לא הייתי יותר מדי אמיצה. במקום זה נעתרתי להצעה של חבר שפנה אליי בטלפון בתזמון מושלם. הצעתו הייתה כדלקמן: ביקור אחד קצר בחו"ל, הברחה של מזוודה אחת מהודו לספרד, עשרת אלפים יורו במזומן. זה הכל. זה קל, זה קצר, זה מאוד משתלם.

 

עשרת אלפים יורו היו בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לעוף מהארץ לשנה בתאילנד. רחוק מהעין, אומרים, רחוק מהלב. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי להרחיק את האהבה המאכלת שלי מהלב. כאב לי נורא, אז נסעתי. עוד במטוס התחלתי להרגיש יותר טוב, בהודו כבר הרגשתי כמעט בסדר.

 

תקווה היא מצרך חשוב עבור שבורי הלב

המרחק הזה היה הדבר הטוב ביותר שחוויתי מזה חצי שנת קשר מקולקל. נכון, היו התקפי בכי לא נשלטים, היו המון מהם. אבל סוף-סוף הרגשתי שאולי אתגבר על זה יום אחד. תקווה היא מצרך חשוב בשביל כל אותם שבורי לבב, והיא ליוותה אותי במשך חודש בהודו. חודש שנגמר במטוס לספרד, ובטיסה הזו, שלוותה חליפות בכאבי בטן א-לה מחלות מקומיות, חליפות בכאבי לב שלא היו זרים לי, חייכתי ממש חזק. גם כי הכרחתי את עצמי וגם כי התחלתי להאמין שזה הולך להיגמר. הנה, אני משלימה את המשימה הזו ועפה רחוק מכאן.

 

טוב, כמו שכבר ניחשתם זה לא קרה, תפסו אותי בספרד. כן, זה החלק ששוכחים לספר למי שמתנדב לפעולות לא חוקיות תמורת הבטחות לעתיד ורוד יותר. נכנסתי לכלא המקומי, חשבתי שאצא משם די מהר, אין לי מושג למה. היום אני מבינה שהעובדה שאני לא יושבת שם ומסמנת קווים על הקיר היא די פלאית.

 

קרה לי נס, אבל באותו הזמן ומתוך פחד די עצום סיפרתי לעצמי שלא עשיתי משהו כזה נורא, אז עוד מעט אצא משם. הבנתי לראשונה שגלגלי הצדק, אם תרצו, פועלים די לאט בקיץ. פשוט כי כל השופטים טסים לחו"ל עם המשפחה. אז קבעו לי משפט חצי שנה אחר כך.

 

מוקפת בנשים די מאיימות, מתוכן שתי רוצחות ואשה אחת בהריון מתקדם שגם עישנה בשביל שניים, קרה לי משהו מוזר. לאט-לאט עם ההידרדרות בבריאות שלי (שילוב של אכילה מועטת ומחסור בשמש), התחלתי להרגיש יותר טוב נפשית. ממש יותר טוב, אפילו.

 

זה לא קרה ביום אחד. בהתחלה הייתי בוכה מתוך שינה (מי ידע שזה בכלל אפשרי?), או מתעוררת מחלומות על איחוד ביני ובינו, מבינה שזה לא יקרה וכואבת. אבל התחושה החיובית התחילה להיבנות בהדרגה. לא בגלל שהתחלתי לרוץ בחצר המגודרת כל בוקר וללמוד את השפה. זה לא קרה בגלל שהתחלתי לכתוב לעצמי מעין יומן כדי לא להשתגע, ובעיקר כדי לזכור את מה שארצה לשכוח אחר כך. זה קרה כי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן לא יכלו לפגוע בי עוד, הייתי בבידוד.

 

הוא כתב לי מכתבים, אבל לא יכול היה להתקרב אלי. הוא לא יכול היה לחבק אותי, לנשק אותי, לסחוף אותי. הוא מעולם לא היה רחוק יותר וככל שהבנתי שכנראה לא אצא מהכלא בזמן הקרוב, כך הוקל לי. ארבעים ושמונה קילו של צלעות, חיוורון נוראי והקאות מצד אחד ומצד שני אופוריה של ממש. הקלה. סוף-סוף הייתי מחוץ למעגל הכואב הזה. רחוק מאוד וכנראה שלהרבה זמן. תודה לאל על שנשלחתי לכלא.

 

רציתי להישאר בכלא לנצח

חצי שנה נדרשה לי כדי להתנקות ולהרגיש חזקה יותר. ואז הגיע המשפט הספק אם מיוחל. ביום המשפט מושא אהבתי בא לחו"ל וגם חברה טובה, וגם אבא שלי שאני כל כך אוהבת. רציתי להשתחרר מהכלא ולו בגלל העיניים הנפוחות של אבא שלי, שלא ישן כנראה כמה ימים רצופים. אבל, מחריד ככל שזה לא ישמע, רציתי להישאר בכלא לנצח. בשבילי. מוגנת מכל כאב לב עתידי שעשוי לפקוד אותי.

 

אלוהים יודע איך קרה שהשופטים, שלושה במספר, החליטו שעדיף לי בחוץ. הרי גם הם מודעים לסטטיסטיקה. יותר משמונים אחוז מהאסירים חוזרים לכלא. אולי גם הם רוצים לברוח מכאבי לב פוטנציאליים בעתיד. בכל מקרה, אני לא חזרתי לכלא, בינתיים. אפשר להגיד שהשתקמתי. התחלתי לימודים, עבודה וכבר שנה שיש לי חבר.

 

 

אבל אנשים לא משתנים. וסטטיסטיקה היא סטטיסטיקה. מדי פעם פוקדים אותי סיוטים בהם אני חוזרת לכלא אחרי שברון לב נוסף. אני מתעוררת מבוהלת ומנסה להאמין שזה רק חלום. ושהתבגרתי והתחזקתי וכל זה.

 

אבל גם היום אם אראה את מושא האהבה המיתולוגי שלי יבליח בי כאב כזה, שלא הרגשתי הרבה זמן. מעולם לא כאבתי ככה. מעולם לא הייתי אבודה כל כך. גם לא בכלא. תאמינו לי, כלא יכול להפוך למלון חמישה כוכבים לנפש לעומת שיברון לב אכזרי אחד.

 

לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום:shutterstock
הישועה הגיעה מהבידוד
צילום:shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים