למות מאהבה: מה עושים עם אהבה נכזבת?

ההבדל בין אבל לבין דיכאון

באחד ממאמריו הקלאסיים, לפני 90 שנה, הבחין פרויד בין אבל לבין דיכאון. לפי פרויד, אבל הוא תגובה נורמלית לאובדן של אדם או אוביקט אהוב. אנחנו יכולים להתאבל על מות אנשים קרובים לנו, כמו גם על פרידה מאדם אהוב, מעבר דירה או מקום עבודה ואף סיום של תקופה. האבל אורך זמן, ובסיום התהליך, המתאבל מתאושש ושב לתפקוד תקין. לעומת זאת, אדם הסובל מ"מלנכוליה", או כמו שקוראים לזה היום, דיכאון – לא מצליח להתאושש בכוחות עצמו. האנרגיה הנפשית שהשקיע באדם הקרוב שאבד חוזרת לתוך העצמי. היא אינה מוצאת פורקן ומנוחה, אלא מתקיפה מבפנים את האדם המדוכא, ופוגעת בצורה דרמטית ביכולת שלו לתפקד ולהשתקם.

ניסיון למלא חסך שלא סופק בתקופת הילדות

התמכרות לאהבה, כמו כל התמכרות אחרת, נוצרת בעקבות צרכים פסיכולוגיים עמוקים, שלא סופקו בתקופת הילדות. כשהילד גדל בתוך מערכת משפחתית שאינה מכירה בצרכיו ונענית להם, הוא נשאר עם רעב נפשי עצום וצורך עז למלא את החלל שהוא נושא איתו בבגרותו. כמבוגר, אדם כזה הופך תלותי מאוד באחרים, שיטפלו בו, יגנו עליו ויפתרו את בעיותיו. ההתמכרות שלו לאהבה היא ניסיון למלא את החסך ההתפתחותי, ולקבל, אולי לראשונה בחייו, תחושת ביטחון, שייכות, מקום ומשמעות בעולם.

הצעד הראשון, כמו בכל התמכרות, הוא הכרה במצב

אפשר להבריא מהתמכרות לאהבה, אבל תהליך ההחלמה ממנה לא פשוט וכרוך במאמץ נפשי. הצעד הראשון, כמו בכל התמכרות, הוא המודעות וההכרה במצב, וזה לא תמיד פשוט כמו שזה נשמע. בהמשך, הטיפול משלב עיבוד אבל ועבודה על שיקום ותפקוד בהווה, יחד עם חזרה אל הטראומה הבסיסית ואל הכאב הראשוני שהפעיל אצל האדם את מנגנון ההתמכרות לאהבה בבגרותו.