שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    רפי ניב: "להציג קלאסיקה מבלי שירעדו לי הביצים"

    המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע רפי ניב, מאוד מרוצה מהתפתחות המוסד בראשו הוא עומד ומהשותפות עם המנכ"ל שמוליק יפרח. בראיון ל-ynet הוא מספר על הדרך שעבר ועל העבודה שעדיין לפניו: "לאנשים מגיע הצגות איכות שהן לא איקאה"

    זה היה בדיוק לפני שנתיים. הם עמדו על הבמה ולא האמינו שזה קורה. בניגוד לכל הסיכויים הצליחו התיאטרונים הפריפריאליים לגנוב את ההצגה, לראשונה מזה עידן ועידנים, מהתיאטרונים הגדולים של תל אביב. כבר שנים נחשב טקס חלוקת פרסי התיאטרון, למלחמה אבודה מראש. מול מכונות השיווק ויחסי הציבור המשומנות של הבימה ובית ליסין, מי חשב שיש להם סיכוי?

     

    מנהלי התיאטרונים הגדולים יצאו מהאירוע זועפים. ציפי פינס, מנכ"לית בית ליסין, כינתה את הטקס "פרסי קיפוד הזהב", על שם התחרות להפקות פרינג'. האירוע ההוא, לפני שנתיים בדיוק, היה סמן לעידן חדש שנפתח. ההנהלות הצעירות בבאר-שבע ובחיפה, הזרימו אדרנלין לסצנת התיאטרון והפקות איכות שהעידו כי לפחות בקרב חברי האקדמיה, יש רעב למשהו חדש.

     

    "הגענו למקום טוב". רפי ניב עם שמוליק יפרח (צילום: דנה אביב) (צילום: דנה אביב)
    "הגענו למקום טוב". רפי ניב עם שמוליק יפרח(צילום: דנה אביב)

     

    חודשים ספורים קודם לכן מונה הבמאי רפי ניב לתפקיד המנהל האמנותי של תיאטרון באר-שבע. ביחד עם המנכ"ל החדש שמוליק יפרח, איתו למד בבית-צבי ועימו הקים שנים לאחר מכן את בית-הספר למשחק בעיר, החליטו להוביל מהפכה שקטה של תיאטרון שהם עצמם היו רוצים לראות על הבמות. "הפרסים שקיבל התיאטרון היו ירושה שאפשרה לנו ספתח מצוין לדרך חדשה", אומר ניב בראיון ראשון מאז מינויו. "לאנשים מגיע תיאטרון שמתייחס אליהם בכבוד, שלא מתפשר או מנסה להיות טלוויזיה, שיוצר עבורם הצגות שהם לא איקאה וזארה".

     

    את ההודעה על המינוי, קיבל ניב בחדר הלידה של בן הזקונים שלו, יותם. הרגע ההוא, היה רגע של לידה כפולה, חיים חדשים שמתחילים בכל המובנים. לצד הברכות על המינוי, מאחורי גבם של יפרח וניב, התגובות היו מעורבות. שני המנהלים החדשים, הצליחו לשבור את המעגל הסגור של המילייה התיאטרוני התל-אביבי. "קשה להכניס רגל לסצנת התיאטרון הממורכזת. זה נכון לשחקנים, לבמאים וגם למנהלים", אומר ניב, "הרגשנו את הויברציות סביבנו. היתה התנשאות, אבל צללנו לתוך העבודה ובזה התמקדנו".

     

    יפרח נתן לרינונים לעבור מעל לראשו. "אני יותר אמוציונאלי. שמעתי את הקולות וברגעי משבר הם חלחלו", אומר ניב, "אצל שמוליק זה אחרת. כשאין לך רגשי נחיתות, הדברים האלה לא נוגעים בך. שמוליק, מלכתחילה, התייחס לבאר-שבע כמרכז והאמין בכוחו של תיאטרון טוב לשגר הצגות החוצה. כעת, השטר נפרע. אין לנו על מה להתנצל, אין לנו צורך לרצות, יש לנו מה להציע. הוכחנו את עצמנו, להפתעתם של רבים, וגם אם יש עוד הרבה עבודה, הגענו למקום טוב".

     

    מתוך "החולצה המדומה", תיאטרון באר שבע    (צילום: כפיר בולוטין) (צילום: כפיר בולוטין)
    מתוך "החולצה המדומה", תיאטרון באר שבע (צילום: כפיר בולוטין)

     

    אחרי שתי הפקות מצליחות, שהשאיר להם כירושה המנהל היוצא, נתן דטנר, רשם התיאטרון בשתי העונות העוקבות שלל הצלחות. "החולה המדומה", "קן הקוקייה" ו"שחק אותה סם", רצות עד היום בכל הארץ - והעונה הנוכחית הוכיחה שההצלחה אינה מקרית, בזכות ההפקות "המון רעש על לא כלום" של שקספיר, "גליליאו" של ברכט וכעת גם "נורה" של איבסן.

     

    "לנהל תיאטרון זה לא רק לפנטז, זו אחריות גדולה", אומר ניב, "יש לנו קהל נאמן של 14 אלף מנויים שאנחנו מחוייבים לו וכדי להרחיב את טעמו, צריך ללכת בצעדים קטנים, בהערכה ולא בהתנשאות. הקהל הישראלי הושחת בשנים האחרונות והתרגל להצגות שתואמות את הפורמט הטלוויזיוני. זה תיאטרון לייט שגובל בבידור. צריך להחזיר את הקהל לתיאטרון מבלי לרדת בסטנדרטים, למצוא את האיזון בין שלאגרים והצגות אמצע הדרך לבין הפקות מאתגרות של קלאסיקות וחומרים מורכבים. בעונה הבאה אני יכול להציג קלאסיקה כמו 'איפיגניה' בבימויו של גדי רול מבלי שירעדו לי הביצים, כי מצאנו תמהיל נכון".

     

    שיווק אינו החלק החזק של ניב. "היתרון הגדול בעבודה בארבע ידיים הוא שמישהו חולק איתך את העול", הוא אומר. "שמוליק הוא רשת הביטחון שלי גם בזה. לי יש את הפריבילגיה, בזכותו, להיות רק בתוך האמנות ולדעת שיש מי ששומר עליי גם מפני עצמי".

     

    באופן מסורתי מערכות יחסים בין מנכ"ל למנהל אמנותי זו מלחמת התשה.

     

    "שמוליק קודם כל איש תיאטרון. למדנו יחד, שנינו מהדרום. אמא שלי היתה מנהלת בית-הספר שבו למד. כבר בבית-צבי הוא אמר שכשנסיים ללמוד, נחזור לדרום ונעשה פה דברים גדולים. הוא חזר ונשאר, שיחק בתיאטרון באר-שבע ואחר כך התחיל ללמד. החזון להקמת בית-ספר למשחק בעיר היה שלו והוא קרא לי כדי שנממש אותו יחד. מאז לא נפרדנו. שמוליק הוא האיש הכי נכון לתפקיד. הוא גורם מְאזן בין האחריות שמנכ"ל נושא בענייני תקציב לבין המחויבות לתוכן איכותי. בזוגיות הזו התפקיד שלי הוא לפנטז ולחלום ושלו, להחזיר אותי לקרקע המציאות".

     

    בית הספר שהקמתם הפך לחלק מהתיאטרון?

     

    "בית-הספר הוא מפעל החיים שלנו. הכוונה שיפעל במקביל לתיאטרון כמו הסְטוּדיה הדרמטית ההיסטורית של הבימה. סטודנטים משולבים בכל מחלקות התיאטרון כדי שידעו איך זה עובד. יש גם בוגרים שהשתלבו כשחקנים. רצינו תיאטרון עם סטנדרט אמנותי גבוה שיהיה מעורב בעיר ולשם כך בנינו מחדש גם את המחלקה החינוכית ואת המרכז למצוינות, שחושף ילדים ובני נוער לתיאטרון במסגרות שונות ומאפשר להם להשתלב במגמות תיאטרון, ומאוחר יותר בבית הספר למשחק. דחפנו להקמת מרכז הפרינג' שמנוהל על ידי תלמיד לשעבר בבית-הספר שמשחק בתיאטרון. פעילות התיאטרון מורגשת בבאר-שבע".

     

    בית הספר הוא מפעל החיים שלנו". רפי ניב            (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    בית הספר הוא מפעל החיים שלנו". רפי ניב (צילום: דניאל קמינסקי)

     

    כשניב מדבר על באר-שבע שומעים את הלהט בקולו. העיר והתיאטרון שבה, הם חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה שלו. הוא נולד בשנת 1965 בדימונה. אביו ואמו, עברו מהקריות לדרום כשהאב מונה לתפקיד מנהל מפעל זכוכית בירוחם. האם, מורה במקצועה, השתלבה במערכת החינוך המקומית. כשהיה בגן חובה לקחו אותו הוריו להצגה 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'. חיידק התיאטרון דבק.

     

    המשפחה עברה מדימונה לעומר וכשהיה בכיתה ד', קיבל ניב במתנה מנוי שנתי לתיאטרון באר-שבע שאך הוקם. "בגיל תשע ראיתי לראשונה את 'בית ברנרדה אלבה' של לורקה ואת 'הלילה ה-12' של שייקספיר. נסעתי בטרמפים לבאר-שבע ועמדתי בכניסת האמנים, מחכה שרבקה נוימן ודורון תבורי יעברו. הייתי מאוהב עד שורְשי שערותיי בשניהם".

     

    ילד, מה אתה עושה פה?

    כשההצגות בבית-העם החלו, היה מתיישב במזנון ומאזין למתרחש על הבמה. "יום אחד ניגש אליי גרי בילו, מנהל התיאטרון ושאל: 'ילד מה אתה עושה פה?'. עניתי: 'אני מקשיב להצגה'. הוא הציע הסכם: אחרי ההצגה הראשונה, אוכל להיכנס חופשי לכל ההרצות. התיאטרון הפך למרכז חיי. בהפסקות הייתי מתגנב לארכיון ומפלח מחזות. נגלה לי עולם מדהים". ניב למד מחזות בעל-פה ושחזר את ההצגות כשהוא משחק בתפקיד הראשי. "הייתי ילד לא מקובל ורגיש מאוד. התיאטרון היה מפלט", הוא אומר.

     

    בתיכון עבד כסדרן בתיאטרון. את בילו החליפה ציפי פינס ואיתהּ הגיעו שחקנים חדשים. פינס, שזיהתה גם היא את הניצוץ בעיניו, שילבה אותו בהצגה "יונו והטווס" בכיכובה של זהרירה חריפאי. "זה היה מדהים כל פעם מחדש", הוא נזכר. את שירותו הצבאי עשה בנח"ל ומה שהחזיק אותו בצבא, לדבריו, היו מכתבים שקיבל משחקנים בתיאטרון ובהם סיפרו על המתרחש על הבמה ומאחורי הקלעים.

     

    מתוך ההצגה "גלילאו" בתיאטרון באר שבע        (צילום: אייל לנדסמן) (צילום: אייל לנדסמן)
    מתוך ההצגה "גלילאו" בתיאטרון באר שבע (צילום: אייל לנדסמן)

     

    בתום השירות הגיע לבית-צבי. "גדלתי בתיאטרון של גרי בילו, ובית-צבי בניהולו היה המקום הטבעי בשבילי לטוב ולרע". בילו מצידו לא הופתע לראות את הילד שגדל בין כתלי התיאטרון שניהל. "לאורך כל השנים בבית הספר גרי שידר שהוא רואה בי ממשיך דרך. נורא רציתי להיות שחקן ולוֹ היה ברור שאהיה מנהל תיאטרון. כבר אז הוא ידע", אומר ניב.

     

    השנים בבית-צבי היו קשות. "זו היתה מסגרת קוטבית - גן עדן וגיהנום שלקח הרבה זמן להשתחרר מהם. למי שרוצה להיות שחקן ואין לו את זה, בית-צבי יכול להיות סיוט אבל אני לא מצטער", הוא אומר, "הייתי צריך לעבור את כל הדרך. לימודי המשחק העשירו אותי כבמאי". שנה לפני תום הלימודים בילו זימן אותו למשרדו. "אתה השחקן הכי טוב בין הלא שחקנים", אמר בישירות האופיינית. לקח זמן אבל ניב קיבל את הדין. בילו הציע לו ללמד ופתח עבורו, פעם נוספת, שער אל עולם חדש.

     

    את בית-צבי עזב ניב בטריקת דלת. "לא הזדהיתי יותר עם הדרך הפדגוגית והאמנותית של גרי. לאורך כל השנים היחסים בינינו היו קרובים ומורכבים אבל בנקודה ההיא, לא יכולתי לקבל את הקודים המוסריים שלו ולא הסתרתי את זה. אי אפשר היה להישאר בבית-צבי ולחשוב אחרת מגרי, אז הלכתי. השארתי מאחור בית, מקום שעיצב אותי והיה יקר ללבי".

     

    כשלוש שנים לאחר מכן נפתח בית הספר למשחק בבאר-שבע על חורבות בית-העם בו שכן התיאטרון העירוני. יפרח קרא לו לשוב לדרום. "חזרתי הביתה. הקמנו בית ספר יפהפה, הבאנו המורים הכי טובים לטעמנו והיום, אחרי חמישה מחזורים אני גאה לומר ש-15 בוגרים השתלבו בתיאטרון".

     

    מתוך ההצגה "נורה" בתיאטרון באר שבע        (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    מתוך ההצגה "נורה" בתיאטרון באר שבע (צילום: יוסי צבקר)

     

    את היחס האישי והליווי הצמוד הביאו איתם יפרח וניב גם אל התיאטרון שהפך חממה לגידול ולטיפוח כישרונות. "זה לא רק לבחור שחקנים מעולים שישלפו מהשרוול יכולות משומשות, אלא גם להפגיש אותם עם תפקידים מאתגרים ולחבר בינם לבין במאים שיאפשרו להם לעוף", אומר ניב, "אין לנו להקה, אבל יש גרעין של שחקנים ויוצרים שאנחנו נאמנים ומחויבים לו".

     

    יש גם חבורה נאה של יוצרים שחלקם הולך אתכם מימי בית-צבי.

     

    "הבחירה באנשים מוכשרים שאני מכיר, מעריך וסומך עליהם, טבעית. אנחנו לא מחפשים סדרני הצגות שעושים את העבודה, אלא יוצרים. יש פה יוצרים מעולים שלא קיבלו הזדמנות אמיתית בתיאטרון הממוסד. אנחנו רוצים קולות אחרים שלא נשמעים מספיק. עידו ריקלין, מיטקו בוזקוב, כפיר אזולאי, ניר ארז ובעונה הקרובה גדי רול, שהיה מורה שלי וחוזר לביים בישראל אחרי שנים בחו"ל, הם אנשים שחייבים לתת להם במה".

     

    ויתרת על בימוי?

     

    "לא, אבל ניהול אמנותי זה מקצוע שדורש ריכוז. אני בוחר בקפידה פרויקטים. גם להוציא הצגות של אחרים מרגיש כמו לידה. אני מלווה הפקה מתחילתה ועד סופה. אני לא מתערב, אבל שם אם צריך".

     

    לצד דגשים על תיאטרון ויזואלי, אסתטי, שמחפש שפות אמנותיות חדשות, גם אמירות חברתיות פוליטיות הן חלק מתפריט הרפרטואר. "חשוב לנו לגעת גם באזורים האלה", אומר ניב ומזכיר בין היתר את "בוגד", שמתרחשת בדרום הארץ ועוסקת במפעלים מזהמים, "גליליאו", שעוסקת בהשתקת האמת ובמלחמה שניטשת בין דת למדע, או "נורה" שעוסקת בשחרור האישה מכבלי החברה הפטריארכלית.

     

    בעונה הקרובה יעלו בבאר-שבע את "פרח השכונות", מחזה מוזיקלי מאת קובי אוז שנוגע במצוקותיהם של תושבי הדרום. במקביל יעלה המחזה המיתולוגי, "איפיגניה", על מלחמה וקורבנות אדם. "תיאטרון צריך שתהיה לו אמירה חברתית, אבל אנחנו לא מאמינים בתיאטרון פלקט של מסרים לפנים", מדגיש ניב, "צריך שיהיה לך מה לומר ושתדע איך לומר את זה".

     

    המשיכה לתיאטרון חווייתי משחזרת את החוויה שלך כילד שברח אל התיאטרון?

     

    "כבמאי, בעיקר בהצגות ילדים, אני תמיד חוזר אל הילד הקטן והלא מקובל שמצא נחמה בתיאטרון. בכל הצגת ילדים שעשיתי, הגיבור הוא הילד האחר. אני הייתי האחר אולי בגלל הנטייה המינית שלי. ילדים מזהים שונות. רק בגיל ההתבגרות נהייתי בן. כילד, התחפשתי בבגדים של בנות ועשיתי מול כל הכיתה מונולוג של חנה סנש. איך אהיה מקובל? לא שיחקתי כדורגל, לא הסתובבתי עם החבר'ה, בכיתה ד' דורון תבורי היה כל החיים שלי. את מי זה מעניין? אני לא מצטער על כך. הפצע הזה הוא מנוע. קמטים, פצעים, שריטות, צלקות הופכות אותך למורכב. זה יותר מעניין".

     

    בעונה הקרובה יציג התיאטרון גם את "המטרו האחרון" ששייך, לדברי ניב, למחלקת הקסם של הרפרטואר. "זה החיבור בין התיאטרון לחיים שמעניין אותי גם בבחירה הזו שאינה מובנת מאליה", הוא אומר, "אני מוטרד מאוד מההזניה שמסביב ולכן כשאני רואה עשייה איכותית בתיאטראות אחרים אני לא מקנא, ההיפך, זה גורם לי לחשוב שביחד אנחנו מרימים את הסטנדרט".

     

    אומרים שאתה איש קשה.

     

    "אני לא חושב שלהיות אדם נוח זו מחמאה. זמירי ישראל עושים לי חררה. אני נלחם על דברים שחשובים לי ואני יכול להידלק בקלות. זה הופך אותי לקשה? כמנהל אמנותי, אני מאוד שקול. הג'וב הזה לא הולך ביחד עם קפריזות. אני חושב שהתבגרתי והתמתנתי בזכות הילדים והגיל. ההורות ריככה אותי ויש בי יותר חמלה. אני כבר לא מגיב מאגו".

     

    איך מאזנים בין בימוי וניהול תיאטרון לחיי משפחה שפויים?

     

    "לא פשוט. זו עבודה תובענית אבל בשביל בריאות הנפש, אני משתדל לשמור את המשפחה קרוב ולהציב גבולות. אני לא רוצה לגלות את הילדים שלי בפעם הראשונה אחרי הצבא, אלא ללוות אותם בדרך. אני קצת מצליח. זו משפחה שאני מאוד גאה בה ואוהב בלי גבול. אני אדם חרדתי במקצוע שמזמין חרדות. האדרנלין הזה הוא חלק מהעניין ולכן המשפחה היא רשת ביטחון ששומרת על שפיותי".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דניאל קמינסקי
    רפי ניב. תמהיל נכון
    צילום: דניאל קמינסקי
    לאתר ההטבות
    מומלצים