שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היי דרומה: על "נורה" בתיאטרון באר שבע
    בגרסת תיאטרון באר שבע ל"נורה", העיבוד הבימתי של אינגמר ברגמן ל"בית הבובות" של איבסן, השחקנים המוכשרים מקבלים ביטוי אמיתי ליכולותיהם והקהל זוכה לתמורה מלאה לכספו

    פיוט או ריאליזם? אג'נדה חברתית פמיניסטית-פלורליסטית, או התעסקות פילוסופית במורכבותה של נפש האדם? ביקורת על חברה שתכתיביה ומוסכמותיה חונקות את הפרט, או התבוננות אקזיסטנציאליסטית במציאות? אלו כמו אלו מתקיימים בהצגה "נורה", עיבוד של במאי הקולנוע אינגמר ברגמן ל"בית הבובות" מאת איבסן.

     

    אבל זה לא רק העיבוד הנפלא של ברגמן למחזה שהופך את ההצגה עצמה לפסגה תיאטרונית נוספת שכבש תיאטרון באר-שבע בשנתיים האחרונות. שילוב כל האלמנטים שמרכיבים את ההצגה, ובראשם עבודת בימוי אינטליגנטית של כפיר אזולאי, שהוסיף על פרשנותו של ברגמן לא מעט משלו, לצד ליהוק מושלם של שחקנים ועיצוב יצירתי ועשיר, יוצרים חוויה תיאטרונית משובחת שיש בה גם מהות וגם צורה.

     

    "נורה". שווה להרחיק לבאר שבע (צילומים: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    "נורה". שווה להרחיק לבאר שבע (צילומים: יוסי צבקר)

     

    אזולאי רחוק מהבימוי הפונקציונלי שמקבל ביטוי-יתר על בימות התיאטרון המרכזיות. בעבודותיו - ובהפקה זו במיוחד בא הדבר לידי ביטוי - האסתטיקה הבימתית והפיוט, הם חלק מהמבע הייחודי לו שהולך ומתגבש. תפיסת הבמה של אזולאי מתייחסת באופן שווה לכוחו של הטקסט, אך גם למימד הפנטסטי שתיאטרון אמור לספק ולמרחב שהופך את היצירה התיאטרונית לא רק לשיקוף המציאות, אלא גם לזרמים תת-קרקעיים שמניעים אותה.

     

    במרכז הבמה, שעיצב ערן עצמון (יוצר צעיר שבשנתיים האחרונות סלל דרך יפה בתיאטרון הרפרטוארי) פלטה לבנה מוגבהת שמונחת בזווית אלכסונית, כמו לוח משחק שעליו נעות הדמויות. על הלוח ספה וכסא לבנים. גם חלון ענק שתלוי באלכסון, מזכיר את עליות הגג של פעם, צבוע אף הוא לבן. רק עץ חג מולד מקושט ומואר, מכתים את הבמה הנקייה מדי, בצבע. שולי המשטח המרכזי, שאליהם יֵצאו השחקנים ומהם יעלו אליו בחזרה, צבועים שחור. השחקנים שאינם על הבמה המרכזית נוכחים בשוליים, גם כשלכאורה אינם משחקים. לבושי שחורים, הם סובבים את הפלטפורמה המרכזית. התחושה שמתקבלת ממלחמת הצבעים, מהנוכחות החיצונית המתבוננת והעוקבת אחר המתרחש במרכז וגם מהמוזיקה שכתב המלחין יוסף ברדנשווילי, דחוסה וחונקת.

     

    המחזה של איבסן, שנכתב ב-1879 ועורר סערה אדירה, עוסק במאבקהּ של אשה למימוש עצמי ומציאת זהות שטושטשה, דוכאה והושתקה על ידי נורמות ותכתיבים של חברה פטריארכאלית שהפכה אותה בהסכמה לאסקופה נדרסת. המחזה, שבתחילתו פותחת נורה דלת אל המרחב הנקי והטהור של קן משפחתי נינוח, מסתיים בטריקתהּ.

     

    פמיניזם? לא מבחינת איבסן (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    פמיניזם? לא מבחינת איבסן

     

    נורה, שנגלית לקהל לראשונה כצעירה נטולת דאגות, שמגששת את דרכה בביתה כשעיניה מכוסות במהלך משחק ילדים תמים, עוברת מסע שבסופו היא פוקחת את עיניה ומישירה מבט אל האמת העירומה: חיים זוגיים, מושלמים לכאורה, שאינם יותר מזיוף והעמדות פנים. בסוף המסע, יוסרו המסכות ונורה הצייתנית תשבור את קירות הזוגיות ותיקח לידיה את מושכות האחריות על חייה.

     

    אגרוף אל ליבת המחזה המקורי

    איבסן, שמצא עצמו במרכז פולמוס על מעמד האשה בתקופה שעמדה על סיפה של המהפכה הפמיניסטית, טען כי המחזה, כמו שאר יצירותיו, לא נכתב בכוונה תועמלנית. "יש בי הרבה יותר מן המשורר והרבה פחות ממתקן-החברה", כתב המחזאי. "כופר אני בכבוד המיוחס לי על שעמלתי, כביכול ביודעין, למען קידום זכויותיה של האשה. למעשה אינני יודע אפילו בבירור מהי בדיוק תנועה זו לקידום זכויות האשה. בעיני לא נראתה בעייתה של האשה אלא כחלק מבעייתה של האנושות בכללה. המשימה שנטלתי על עצמי, היתה תיאורם הנאמן של החיים האנושיים".

     

    גרסתו של ברגמן, שהוצגה בבכורה לפני כ-30 שנה בגרמניה, היא דרמה פסיכולוגית שמזקקת את המקור ומכוונת כאגרוף היישר אל ליבת המחזה שכתב איבסן. הגרסה הנוכחית מוותרת על דמויות משנה - משרתים וילדים - שהעמיסו וסרבלו את העלילה, לטענת ברגמן, ומתמקדת בתהליך שעוברת הדמות הראשית ממריונטה חסרת דעת שמופעלת, לאשה מפוכחת שפועלת.

     

    אביטל פסטרנק היא נורה שובת לב, כובשת, מפתיעה ועוצמתית. כמו הדמות הראשית במחזה, כך גם התהליך שעברה השחקנית הנפלאה הזו מעיד על מסע התבגרות מקצועית שצלח ומאפשר לה לפרוש כנפיים ולעוף גבוה. "מרכז הבמה נמצא במקום בו אני עומדת", אמרה הכוריאוגרפית מרתה גרהם, ואמירתה תקפה גם לגבי פסטרנק. היא משחקת בחיוניות עולזת ומדבקת את התפקיד שייעדו לנורה כאשה קטנה, טיפשונת, חסרת דעת ומרוכזת בעצמה, שעסוקה בחנופה לבעלה ובקיום כנוע של הציוויים שהוא מכתיב. את התובנות שמציפות את נורה, בונה פסטרנק כקרשנדו מתגבר. הבחירה בין  לשחות נגד הזרם או לטבוע בו הכרחית.

     

    מתוך ההצגה. עיבוד שמזקק את המקור (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    מתוך ההצגה. עיבוד שמזקק את המקור

     

    אמיר קריאף הוא טורוולד, בעלה של נורה, מושך ומשתק בו זמנית, שוביניסט נפוח ויהיר שלוקה בצדקנות מעושה ומלא בעצמו עד להתפקע. המחוות הפיזיות הגדולות - סימן היכר של קריאף - מחדדות את הזיוף של הדמות, כגבר שמבקש לשוות לעצמו כלפי חוץ דימוי של "איש רעים להתרועע", אך למעשה מכסה במסווה של נדיבות על אלימות אצורה וכוחניות, ומתגלה בסופו של דבר במלוא עליבותו.

     

    שלושת הגברים במחזה - טורוולד הבעל, דוקטור ראנק ידיד המשפחה שמאוהב בנורה ונילס קרוגסטאד, מלווה בריבית שפוטר על ידי בעלה ומאיים עליה - משתמשים או מבקשים להשתמש בה. גם לינדה, חברת ילדות שהתאלמנה ומופיעה בביתה של נורה שנים אחרי שנותקו הקשרים בין השתיים, משחקת משחק כפול ומנצלת אותה לתועלתה האישית. זהר שטראוס הוא קרוגסטאד, נבל נכלולי ומאיים. בה בעת מצליח שטראוס לטעת בדמות גם רבדים נוספים שהופכים אותה לשלמה ומסבירים את המרירות שמובילה אותו לזרוע הרס סביבו.

     

    ולדימיר פרידמן בתפקיד דוקטור ראנק מעניק לדמות רגישות נוגעת ללב ומעביר תשוקה מושתקת ומטרידה. מיכל וינברג, שגם בתפקיד הנוכחי מביאה לידי ביטוי לצד כישרונה הדרמטי גם את כישוריה הווקאליים, בנתה דמות

    דומיננטית של אשה מסוגפת, נוקשה, שמרנית ובעלת מוסר כפול. ארבע הדמויות שמקיפות את נורה, מגמדות אותה והופכות אותה לכלי שרת בידיהן, משמשות למעשה קטליזטור בתהליך שמשחרר אותה מהכבלים. 

     

    כמו במרבית ההפקות הקודמות שהציג תיאטרון באר שבע בשתי העונות האחרונות, קיבלו השחקנים ביטוי אמיתי ליכולותיהם, והקהל - תמורה מלאה לכספו. "נורה" מספקת שעה וארבעים דקות של התרוממות נפש וזו סיבה מצוינת להיכנס לאוטו ולהרחיק, אם צריך, עד באר שבע כדי לגלות את מה שידוע מראש: התיאטרון הזה עוד לא אמר את מילתו האחרונה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסי צבקר
    "נורה". בימוי אינטליגנטי, ליהוק מדויק
    צילום: יוסי צבקר
    הטבות למנויים
    מומלצים