שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גלילאו גלילאי: רק המדע יוכיח אם יש אלוהים
    הצגה חדשה של תיאטרון באר שבע, במרכזה דמותו של המדען גליליאו גלילאי, עוסקת בכפייה דתית מול מחשבה חופשית. "זו לא מחאה, אלא מחשבה על המערכות שמקיפות אותנו", אומר השחקן אמיר קריאף ששורף את הבמה בתפקיד הראשי

    גם השחקנים המוכשרים ביותר, זקוקים לבמאי ולמנהל תיאטרון שיאפשרו להם לזהור - ויכוונו אותם לתפקידים הנכונים להם כדי שיהפכו עוד הצגה לאירוע חווייתי בלתי נשכח. גם הטובים שבטובים זקוקים לתיאטרון שיפרוש עליהם כנף, ילווה אותם בדרכם לאורך זמן, ויאפשר להם לנסוק בכל פעם לגבהים חדשים.

     

    "גלילאו גלילאי". אמיר קריאף בתיאטרון באר שבע    (צילום: אייל לנדסמן) (צילום: אייל לנדסמן)
    "גלילאו גלילאי". אמיר קריאף בתיאטרון באר שבע (צילום: אייל לנדסמן)

     

    התיאטרון הרפרטוארי הישראלי ברובו שכח כבר מזמן שחלק מתפקידיו להוות חממה מטפחת לשחקנים - והסיבות לכך אינן קשורות בהכרח לריצה אחרי השקל. קִרְאוּ לזה עייפות החומר, הימנעות מסיכונים פוטנציאליים או סתם עצלנות. כך או כך מעטים מאד זוכים לליווי מכוון בחממה מגנה ולעבודה המשכית שהכרחית לצמיחה.

     

    הדוגמאות לנסיקה ולנבילה בטרם עת של שחקני דור הביניים בתיאטרון מרובות. כמו בחברה הישראלית כך גם בתיאטרון הפועל בה, בשל קוצר הרוח והעדר סבלנות - השקעה אמיתית בדורות הבאים מינורית. היום יותר מתמיד, נדרשים שחקנים לכלכל את צעדיהם, לקחת אחריות על בחירותיהם - ולסלול לעצמם את הדרך.

     

    "לוקח זמן להבין שאף אחד לא יעשה את זה בשבילך", אומר אמיר קריאף מהכישרונות הבולטים של דור הביניים וראש החץ של להקת תיאטרון באר שבע שהתגבשה בשנתיים האחרונות - ובנתה את עצמה כדבר החם הבא. קריאף, שהחל את דרכו בתיאטרון חיפה והגיע לב"ש אחרי שנים ארוכות בתיאטרון הקאמרי, משחק בימים אלה בתפקיד הראשי בהצגה "גלילאו" - עיבוד חדש ומבריק של הבמאי, עידו ריקלין, למחזה של ברכט.

     

    כמו הפיזיקאי והאסטרונום האיטלקי, גלילאו גלילאי, שסרב ליישר קו ולהתפשר על האמת, גם קריאף בחר לוותר על הנוחות והביטחון בקאמרי לטובת תיאטרון שבזמנו רק החל בצעדיו הראשונים תחת הנהלה צעירה וחדשה. "זו היתה החלטה לא הגיונית", אומר קריאף, "שיחקתי בתיאטרון מרכזי, הרווחתי פי שניים, אבל לא מצאתי את עצמי. שחקן צריך למצות את יכולותיו ולמרות שקיבלתי תפקידים לא רעים, הרגשתי שאני מתרחק מהמקומות שאליהם רציתי להגיע. אז נכון שזה החזיק לי דירה, אולפן ורמת חיים גבוהה, אבל כסף לא מחזיר אותך הביתה מבסוט יותר ולא משקיט את הבערה".

     

    אמיר קריאף ב"רוזן ממונטה כריסטו"    (צילום: אייל לנדסמן) (צילום: אייל לנדסמן)
    אמיר קריאף ב"רוזן ממונטה כריסטו" (צילום: אייל לנדסמן)

     

    ההחלטה לוותה בהתלבטות קשה ובמשברים אך ברגע שהתקבלה, צלצל הטלפון ועל הקו היה הבמאי עידו ריקלין שהציע לו תפקיד ראשי בהצגה "הרוזן ממונטה כריסטו" בבאר שבע. "במשך שנים כמעט והצליחו לשכנע אותי שלא מגיע לי. נטעו בי ספק גרמו לי לפקפק בעצמי ולחשוב שאולי אני באמת לא מספיק טוב", הוא אומר, "אבל אז, בנקודה שבה כבר הייתי מוכן לפרוש ממשחק, הגיע עידו".

     

    שמוליק יפרח, אז המנכ"ל החדש של התיאטרון, ורפי ניב המנהל האמנותי, סימנו את קריאף כשחקן ראשי, שם תואר שמעורר בו מבוכה. "הפחד להוביל קיים מתחילת הדרך", הוא אומר. "זה התחיל כשרוני פינקוביץ' הציע לי לשחק את המלט בתיאטרון חיפה והרגשתי שזה גדול עליי. העדפתי ללכת הביתה מאשר לקחת על עצמי את האחריות". אז ניצחו הפחד ורגשי הנחיתות. הפעם, החליט קריאף, שלא לוותר ולהתמודד עם הפחד. "משהו במערכת זיהה שאני חייב לצאת מהצל. שהגיע הזמן", הוא אומר.

     

    מה השתנה?

     

    "התבגרתי. הבנתי שמה שהיה, רע לי. שיכול להיות הרבה יותר טוב. 

     

    למעבר לבאר שבע יש מחיר. "המרחק מהמרכז עושה את שלו", הוא אומר. "אני לא מוּכַּר כפי שיכולתי להיות, אבל אני עושה מה שתמיד רציתי לעשות".

     

    צריך רק לראות אותו בהפקה החדשה כדי להבין שקריאף מצא את מקומו. "בתיאטרון באר שבע אני מרגיש את העשייה. זה מקום עם ערכים, עם אמת, עם כבוד לאנשים ולעבודה. אני רואה אנשי צוות טכני מציצים עלינו מהקלעים כדי לוודא שהסצנה עובדת וזה מרגש אותי. אני רואה את שמוליק ורפי נכנסים לראות הצגה ולא כדי לספור קהל. הם קשובים, יש להם אומץ לעשות ניסיונות גם כשזה כרוך בהסתכנות אמיתית, הם נאבקים על זכות הקיום של תיאטרון באר שבע ולא ממקום של אגו אלא מתוך אמונה בחומרים, בשחקנים ובעשייה. יש פה אנשים שאוהבים באמת את מה שהם עושים וזה משנה הכל. אני פורח בבאר שבע".

     

    את המחזה של ברכט לא הכיר. "בקריאה ראשונה חשבתי שהוא טרחני ומלא דיבורים", הוא אומר. לאחר שקרא את העיבוד של ריקלין למחזה - שבמרכזו ניסיונה של הכנסייה הקתולית להשתיק את ממצאיו של גליליאו שסתרו את האמונה שהאדם במרכז היקום - משהו בו נדלק. "גליליאו הוא אדם שלא שבע מעצמו או מהעולם שסובב אותו. הוא רוצה לדעת ושום דבר לא יעמוד בדרכו. הרעב הזה לידע, מניע אותו. מסביבו יש כוחות שמבקשים להשתיק את האמת, אבל הוא לא מסוגל לשתוק. זה חזק ממנו. הוא יודע שזה מסוכן אבל אין לו ברירה אלא להמשיך בדרכו".

     

    בהצגה דווקא נדמה בשלב מסוים שגליליאו מתקפל והולך בין הטיפות.

     

    "הוא הבין שהתיזות שלו חשובות יותר ממלחמה מיותרת על כבוד. אנשים שבוחרים להיות שאהידים, נשרפים. הם לא יכולים להוביל שינוי. לשנות מבפנים לוקח זמן - וזה מחייב להתנתק מהאגו. צריך לייצר לובי, לחלחל רעיון, לעמוד בחיוך מול דעות שונות משלך כדי להצליח להזיז משהו. זה מה שהוא עשה".

     

    נשמע כאילו אתה מדבר מניסיון.

     

    "כן, אני נשרפתי. יש בי קווים נרקיסיסטיים אבל גם רגישות לסביבה שזה לכאורה דיסוננס. לקח לי זמן להבין שהדרך והעשייה הם שחשובים באמת. האגו הוא מכשלה".

     

    ההצגה שרקח ריקלין, מהבמאים המסקרנים שצמחו בארץ בשנים האחרונות, היא הרבה מעבר לביוגרפיה ההיסטורית של אבי המדע המודרני. העיבוד למחזה של ברכט, שמתרחש באיטליה בימי השיא של האינקוויזיציה, מציף בעקיפין את הבעיות המרכזיות שמעסיקות כיום גם את החברה הישראלית: כפייה דתית מול מחשבה חופשית וסתימת פיותיהם של מתנגדי השררה.

     

    "ג'סטות פיזיות קטנות". אמיר קריאף ב"גלילאו גלילאי"   (צילום: אייל לנדסמן) (צילום: אייל לנדסמן)
    "ג'סטות פיזיות קטנות". אמיר קריאף ב"גלילאו גלילאי" (צילום: אייל לנדסמן)

     

    אם נחליף את המדע בתרבות, את המדענים ביוצרי תרבות ואת אנשי השררה ונציגי הכנסייה בכוחות ששולטים ומפעילים כיום את סצנת התרבות בארץ, המשוואה שמניח ריקלין היא מסמך מטריד על עתידה של היצירה החופשית בישראל. "לא חשבתי על קריסת המערכות במהלך החזרות. לא באתי להתריע בשער או לצעוק שזה מסוכן", אומר קריאף. "הייתי עסוק בהתכנסות פנימה אל נבכי הנפש של גליליאו. אבל זה נכון, המחזה נוגע במשהו גדול יותר מהסיפור שהוא מספר. זה לא פלקט מחאה אלא הצעה למחשבה עמוקה על כניעה או אי-כניעה למערכות שמקיפות אותנו".

     

    זה תפקיד מאד שונה ממה שעשית בעבר. אתה הרבה יותר מופנם על הבמה.

     

    "זה נכון. יש הרבה רגעים שהם כמו קלוז-אפ קולנועי. גליליאו עיוור וזקן ואת הכוח שנותר בו, הוא משקיע בכתיבה. הוא לא מבזבז אנרגיות. הוא אוכל וכותב ומול הרעש שמבחוץ, בתוך הראש הסוער שלו הוא ממוקד מטרה וסקרן כמו ילד. את הילד הזה, שמרכיב פאזלים ומצרף קובייה לקובייה כדי לגלות דברים חדשים, חיפשתי. זה מקום שקשה למצוא כי אנחנו מדכאים אותו בשיטתיות אבל הוא שם וצריך להקשיב לו. הג'סטות הפיזיות שלי קטנות, אבל יש בהן שקט ועצמה של מישהו שיודע את הכיוון שלו. יש בו תדר פנימי לא שקט. עד היום שיחקתי גדול, במובן הפיזי, אבל בהצגה הזו ניסיתי להנמיך דציבלים כדי להגיע לסערה שמתחוללת בתוכו ולמאבק הפנימי שהוא מנהל".

     

    נושא מרכזי בו עוסק המחזה הוא המאבק בין המדע לדת. קריאף, שמגדיר את עצמו כאדם מאמין, אינו רואה סתירה בין התחומים: "אני לא מבין איך מדע ואמונה עומדים בסתירה", הוא אומר. "הרי רק המדע יוכל להוכיח את קיומו של אלוהים. המחזה הזה פוגש אותי בתפר שבין אמונה למדע במקום שמתנתק מקידוש הגוף, האדמה והחומר".

     

    "זה מקום פקוח שבו אתה מבין שאנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול. גליליאו מעולם לא ביטל את אלוהים. הוא לא מאמין בשררה וחושב שאנשים יכולים לטעות בפירוש התנ"ך ובכך מבטל תפיסות מקובלות אבל מעולם הוא לא סתר את התנ"ך. זה מחזה על אדם שרואה את האמת ועל האחרים שמסרבים לפקוח עיניים".

     

    לאלה שיודעים את האמת ובוחרים להתכחש לה הוא קורא נבלים.

     

    "כשגליליאו אומר שכדור הארץ אינו במרכז היקום ומכאן שהאדם אינו במרכז, הוא מבטל תפיסות שהעניקו משמעות לכל הסבל שקיים בעולם. זו אמת שלאדם הפשוט, שנאחז באמונה, קשה להתמודד איתה. זו הסיבה שמדענים אחרים פחדו לומר אותה בקול רם. זה לא רק הפחד מהכנסייה אלא גם שאלת אחריותו של המדען כלפי האנושות ותהייה האם אולי יש אמיתות שעדיף לא לומר".

     

    "מדען שדואג לדורות הבאים חייב להיות אמיץ". גלילאו גלילאי בתיאטרון באר שבע   (צילום: אייל לנדסמן) (צילום: אייל לנדסמן)
    "מדען שדואג לדורות הבאים חייב להיות אמיץ". גלילאו גלילאי בתיאטרון באר שבע (צילום: אייל לנדסמן)

     

    שתיקה במקרה של גליליאו אינה אופציה. באחת הסצנות המרגשות בהצגה אומר גליליאו: "מדען שדואג לדורות הבאים, חייב להיות אמיץ. הערפל מסתיר מההמונים את האינטרס של בעלי ההון ואנחנו, המדענים, באנו לפזר אותו ולטעת סימני שאלה וספק. אם נפנה גב להמונים ונשתף פעולה עם בעלי השררה, המדע יהפוך לנכה ומסורס ואנחנו לגמדים יצירתיים שמוכרים את עצמם לכל המרבה במחיר".

     

    המונולוג, שנכתב במחשבה על תפקיד התיאטרון בחברה המודרנית, מכנס בתוכו את ליבת המחזה. "המונולוג הזה הוא ה'אני מאמין' שלי", אומר קריאף. "אני לא יודע מה זה להיות מדען, אבל אני יודע מה זה לעשות תיאטרון טוב. לא חייתי בתקופת האינקוויזיציה אבל אני יודע מה זה להיות שחקן מסורס. בלי סימני שאלה וספק, גם התיאטרון יהפוך לנכה ומסורס ואסור לתת לזה יד".

     

    עם עידו ריקלין עבר דרך רבת שנים. השניים נפגשו לראשונה במסגרת לימודיו של קריאף בבית צבי אך בתיאטרון באר שבע, שיתוף הפעולה הזה הוציא משניהם את

    המיטב. "בפעם הראשונה שראיתי אותו בבית צבי חשבתי מי זה החננה הזה", נזכר קריאף. "לא חשבתי שיש סיכוי שזה יעבוד. הוא נראה כל כך חסר ביטחון ואני, הרי, תמיד נזקקתי לבמאים שיחזיקו אותי קצר. טעיתי בגדול".

     

    אחרי שנים שכל אחד מהם עסק בשלו, קריאף וריקלין חזרו לעבוד יחד על "הרוזן ממונטה כריסטו", שגרף ביקורות משבחות ושם את תיאטרון באר שבע מחדש על המפה. "הוא יודע מה מפעיל אותי ואני סומך עליו בעיניים עצומות", אומר קריאף. "יש לו שפה תיאטרונית מדהימה ורגישות שמקסימה ומעצבנת במידה שווה. הוא אימפולסיבי שיודע שהוא צריך להיות אוטוריטה, שטותניק שיודע שאסור לו להיות שטותניק. הוא יוצר מתוך רטט והאינטואיציות שלו מדויקות. הוא נותן ביטחון לשחקן - וכמו מורה טוב, יודע לכוון אותך. עידו החזיר אותי לחיים וכל מה שיציע לי, אעשה. אין הרבה במאים שאני יכול להגיד את זה עליהם".

     

    מורה אחר שלך היה גרי בילו ז"ל. אני יודעת שהוא השפיע עליך מאד

     

    "אילולא גרי בילו, לא הייתי שחקן. גרי האמין בי הרבה יותר ממה שאני מאמין בעצמי. הוא ראה בי משהו שעד היום אני לא רואה. הוא מעולם לא ויתר עליי גם כשהרמתי ידיים. אף צעד שעשיתי בחיי המקצועיים לא נעשה בלי התייעצות איתו: בחירת תפקידים, בקשה להעלאה במשכורת. הודיעו לנו שגרי נפטר במהלך חזרה והדבר הראשון שחשבתי היה: עם מי אתייעץ עכשיו? קשה לתפוס שהוא באמת לא פה".

     

    למרות שסיימת את הלימודים בבית צבי לפני יותר מ-15 שנה.

     

    "זה לא חשוב. כשגרי היה באולם, חזרתי להיות תלמיד. הוא תמיד יהיה מורה בשבילי. בזמן הלימודים כשלא היה לי שקל על התחת, גרי בילו האכיל אותי ונתן לי לישון בחדר החזרות. כשרצו להעיף אותי, גרי אמר לוועדה הפדגוגית: 'תחשבו אם אתם רוצים להמשיך ללמד'. גרי גרם לי להאמין בעצמי. הוא ידע לזהות כשרון אבל גם לקדם ולטפח אותו כדי לאפשר צמיחה. הוא לימד אותי מה זה תיאטרון".

     

    ומה זה תיאטרון?

     

    "זה להיות בתוך הרגע. זה לא לתת לשום דבר לבלבל אותך. יצירה היא יצר - וזה מפעיל אותי. כשאני בחזרות, אני שוכח הכל. זה לא בשליטתי. תיאטרון זה מה שאני רוצה לעשות. זה לא הרמות הכוסית או ראיונות לתקשורת. אני רוצה תיאטרון. אני רוצה שבסוף חיי יגידו: 'הוא היה שחקן תיאטרון'".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אמיר קריאף כגלילאו גלילאי
    צילום: אייל לנדסמן
    הטבות למנויים
    מומלצים