שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אם הייתי יודעת שתבוא, מיד הייתי מתפשטת

    העולם מלא נשים שמנסות לפתור את בדידותן ואת הריקנות שבנפשן, על ידי הכנסת איברים גבריים לגופן. כאילו שאם ימלאו את החלל שבגוף, ימלאו גם את החלל שבנפש

    אני מחכה לך שתבוא. אם הייתי יודעת שתבוא, הייתי בבת אחת מתפשטת, נעמדת בקצה גרם המדרגות, מפשקת רגליי ומחכה לך ולהם, למיצים שלי, שניגרים ונערמים להם רק מעצם הידיעה שתבוא.

     

    עוד בנושא:

    הסילבסטר שלי: בלי ציפיות ובלי תחתונים

    כפיות, כריות, בחורות, הכול מתחיל ונגמר בציפיות

    איך לתאם את הציפיות בינינו?

     

    בוא כבר

    אם הייתי יודעת שתבוא, הייתי מוציאה את כל התקליטים הישנים שלי, המיוחדים, הנדירים שלי. מחט הפטיפון הייתה חורקת על תקליט צליל בשחור-לבן, היית יושב מולי ואני מולך, והיינו מוצאים שם, בשירים, את הסודות שלנו לחיים.

     

     

    הייתי משליכה את כל המילים לאוויר כמו זיקוקי דינור לעינינו המשתאות, וכמו בקסם, המילים היו נעלמות ובמקומן היו נותרים רק מבטים המבקשים לגרות חושים רדומים. חיוך קטן ופנימי היה מדגדג לי את קצות האצבעות, ואני הייתי מניחה לו לעשות בי כרצונו ומשתכרת ממנו לדעת.

     

    יום אחד, הציפייה הזאת עוד תהרוג אותי. אני מסוגלת לטעום את הטעם, להריח את הריח, לשמוע את הקול, עוד לפני שאלה בכלל קיימים. והתסכול גדול יותר ככל שהציפייה גדולה יותר.

     

    כן, אני יודעת את זה ובכל זאת תולה בה תקווה, בציפייה. אנחנו מספרים לעצמנו שלצפות זה טוב, לחלום זה הכרחי. הרי בלי ציפייה וחלום, שום דבר לא יקרה לעולם.

     

    הציפייה החיובית דוחפת אותנו לשנות את המציאות, כך שתתאים לצרכינו. היא זו שדוחפת אותנו להקים משפחה, לרכוש מקצוע, למצוא בן זוג, להפוך סדרי עולם מתוך ציפייה שנצליח, שנמצא, שנאהב, אבל היא גם מקור סבלנו.

     

    כלומר, אנו מתאכזבים לגלות שפני המציאות לא תואמים את הצפיות שלנו, ושריחפנו בזכותן על כנפי הדמיון הישר אל המטרה המסומנת. במקרה שלי, התרסקתי לא פעם היישר אל תוך הקיר.

     

    ציפיות זה לא רק לכריות

    האם בכלל אפשר לחיות בלי לפתח ציפיות? לפעמים נדמה לי שמשהו במוח שלנו מתוכנת לחיות את העתיד, לבזבז את הכסף שעוד לא קיבלנו, לשכב עם בן או בת הזוג עוד לפני שנפגשנו, להרגיש על השפתיים את הטעם השמימי של הקינוח שעוד לא טעמנו. נדמה לי שאם ייקחו לי את הציפייה, אחדל ואמות.

     

    ובכל זאת? אולי כדאי בכל זאת לנסות? ובכן, ניסיוני הוליך אותי בין אנשים שכל תפקידם בחיי הסתכם בהנמכת ציפיותיי ואי פיתוח אשליותיי. הם עומדים בחדר החושך שלי, היכן שמתפתחות אצלי התמונות הכי יפות, ומדליקים את האור. התחושה הראשונית שעולה בי היא להוקיע אותם ולהקיאם.

     

    עם זאת, התחושה המשנית לאחר תום האבל היא הודיה. האנשים האלה הם סלע המחלוקת שלי עם עצמי. הרי בלעדיהם הייתי ממשיכה לשוט בנהר האשליות, ובסופו של דבר, הקץ היה מגיע גם ככה. הם פשוט הקדימו אותו והצילו אותי מטביעה עצמית, ובכל זאת, זה לא קל לי להודות להם. הייתם מחבקים את מי שהעז לחטוף לכם את הפופקורן ולהדליק לכם את האור באמצע הסרט של חייכם?

     

    אתם מבינים, הציפייה היא סוג של סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, וככל שאנחנו דמיוניים יותר, יצירתיים יותר, כך הסיפור עצום יותר, וכך גם היא, הציפייה. אנחנו מרגישים בדיוק איך היא תיראה במציאות, הפנטזיה הדמיונית שלנו, ותולים בה תקווה ולפעמים גם את אושרנו.

     

    לצפות לבן זוג שיבוא כבר? ואולי עדיף לא לצפות בכלל? (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    לצפות לבן זוג שיבוא כבר? ואולי עדיף לא לצפות בכלל?(צילום: shutterstock)

     

    חיים את הרגע

    אז מה הפתרון? לחיות את הרגע? לא לתכנן? לא לצפות? כנראה שכן אבל לא בדיוק. העניין הוא לחיות את הרגע, אבל נכון. אם תשאלו אותי, לחיות את הרגע לפעמים מטעה. רבים האנשים המתהדרים בכך שהם "חיים את הרגע", אך האמת היא שהם מונעים על ידי סלידה מעברם ופחד מעתידם.

     

    אנשים מפחדים להתחייב, חוששים לתכנן אפילו יום קדימה, נמצאים במערכות יחסים שעתידן ידוע מראש, קמים בבוקר לעבודה זמנית שנמשכת שנים. העולם מלא נשים שמנסות לפתור את בדידותן, את הריקנות שבנפשן, על ידי הכנסת איברים גבריים לגופן, כאילו אם ימלאו החלל שבגוף ימלאו גם את החלל שבנפש.

     

    הן יכולות להגיד לעצמן עד מחר שהן קלילות ונהנות מכל רגע, ואולי זה אפילו נכון לכרגע, אבל ברגע אחד הן משתעבדות ל"רגע" כבר עבר מזמן, בעוד הן עדיין שם, תקועות ומחכות לגאולה.

     

    ונחשו מה? התיעוב העצמי, הריקנות והבדידות גם הם שם, עדיין. וגם הגוף הזה שמזדקן ברגעים אלה בעוד יום שאי אפשר להחזיר לאחור, ולמה? לא יודעת. ככה זה, כנראה. העניין הוא האנרגיה שאנו מבזבזים על מיצגי השווא של מה יהיה כשהציפייה שלנו תתממש. הרי המציאות היא לא הדמיון שלנו, היא לא תמיד מה שמתרחש לנו בראש.

     

    מה שיוצא - אני מרוצה

    לרגע, המשפט הילדותי המשונן היטב של ביתי אגם בת ה-6 שנועד להרגיעה, "מה שיוצא אני מרוצה", לובש משמעות אחרת והופך לגאוני. אם אצליח להיות מרוצה מכל תוצאה שתהיה בלי לצפות, אולי לא אתאכזב מהתוצאה. מה שבטוח, הוא שכך לא רק אחיה את המציאות, אלא גם אחיה עם המציאות בשלווה והיא, היא ה"רגע" בכבודו ובעצמו.

     

     

    זה נכון שטבע האדם הוא לברוח מאכזבה, לא להתעסק בסבל, אבל אם אוכל לעצום לרגע עיניים ולעצור לרגע אחד שם, בתוך האכזבה, אהפוך לאדם עיוור, שעיניו אינן רואות את המציאות, אלא מרגישות אותה.

     

    ואולי אז אזכה להזדמנות להתמודדות. התמודדות עם הפחדים, הספק, החרדות, הכעסים, המאווים, תסכולים, הגעגועים והעצלות.

     

    לא אתעלם מהם או אתנגד להם או אצפה מהם שלא יהיו על מנת לצלוח אותם, להפך. אודה בהם, אביט בהם ואתמודד איתם. נראה לי ששם טמון הכוח המשחרר של המציאות בלחיות את ה"רגע" אבל נכון.

     

    אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שרית בראל
    צילום: שרית בראל
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים