וודי אלן מזדקן? זה הזמן להתחיל מחדש
בגיל 70 וודי אלן החליט להשתנות: הוא יצא מניו יורק, הפסיק להפוך את הכוכבים לבני דמותו, פנה לז'אנרים מפתיעים, ואף החליף את פס הקול הג'אזי. אז מה קרה לבמאי הוותיק? יונתן גת חושב שרק דברים טובים, ובהם סרטו החדש "לרומא באהבה"
עד לפני מספר שנים, לתיירים בניו יורק היתה אטרקציה מלבבת: מסלול טיול על פי הלוקיישנים שמופיעים בסרטיו של וודי אלן. כשהתיירים היו פותחים את המפה, הם הבינו שאין טעם לבנות על טיול ארוך במיוחד. כי במשך 35 שנה, אלן צילם את סרטיו כמעט תמיד באותם אזורים במנהטן. לעיתים, מרחק בלוקים ספורים אחד מהשני.
אזורי הצילום לא היו הקבעון היחיד. וודי אלן, אחד הבמאים הגדולים בכל הזמנים, היה גם אחד הצפויים ביותר בתעשייה. היתה לו נוסחה פילימוגרפית מוקפדת, שחוזרת על עצמה כמעט תמיד לאורך עשרות סרטים, עם וריאציות קלות.
זה מתחיל עם צלילי ג'אז-ניו-אורלינס מתקליט חורק של שנות ה-50, ממשיך עם צילומי נופיה של ניו יורק, כולל כמה ספסלים ועלי שלכת, נמשך עם יהודי נוירוטי שמתמודד עם צרות הקיום, עם טיפשותם של אחרים, עם היפוכונדריה ועם פסיכולוג שלא מבין אותו,
מסתבך ברומן עם בחורה יפה אך אינטליגנטית (שבזמן סצנת ה"walking and talking" הקבועה מתגלה שחוכמתה מאיימת עליו), והכל מסתיים עם עוד צלילי ג'אז, ועם אותו סידור של קרדיטים ששוב מופיעים בדיוק באותו פונט לאורך כל השנים.
כך התקיים לו פס ייצור יציב שמנפיק סרט אחד בשנה, שלעיתים היה יצירת מופת ("פשעים ועבירות קלות", "חנה ואחיותיה"), ולפעמים היה פלופ ("כל דבר אחר", "נוכלים קטנים"). אבל החיים נמשכו, ואפילו מהומות אלוהים, משפט ראווה ובת מאומצת אחת, לא הצליחו לערער את אותה תעשייה של פטנט אחד.
ואז, וודי אלן חגג 70. לא ברור מה הוא ביקש כמשאלת יום הולדת, אבל יחד עם המספר העגול, הגיע מהפך אמיתי שקראו לו "נקודת מפגש". הסרט, בכיכובם של ג'ונתן ריס מאיירס וסקרלט ג'והנסון היה הכל חוץ מסרט של וודי אלן: במקום בניו יורק, הוא צולם בלונדון; במקום קומדיה או דרמה רומנטית, סרט מתח; במקום נבעך יהודי, בריטי אלגנט. אפילו נעימת הפתיחה, מה תגידו, לא היתה מלווה בסקסופון או בנג'ו, אלא על ידי זמר אופרה ששר מתוך "הטרובדור" של ורדי.
הטריילר של "נקודת מפגש"
השינוי היה כל כך גדול, עד שהצופים שהביטו בטריילר לסרט, לא העלו על דעתם שמדובר ביצירה של הבמאי הוותיק. רק כששמו הופיע בסיום הפרומו הבינו את גודל ההפתעה.
מכאן ואילך וודי אלן החליט לקלקל לכולם את הדעה הקדומה שהצמידו לו. איש לא היה יכול לנחש כיצד ייראה הסרט הבא, במה יעסוק, והיכן יצולם - די מדהים בשביל קשיש יהודי שהקפיד לציין במשך שנים שאין שום סיבה בשבילו לצאת את גבולות ניו יורק. "מה שחשוב בעיר הזאת זה שאני יכול להזמין מרק וואן טון ב-2 בלילה. אז מה יש לי לחפש במקום אחר?", אמר בראיון בשנת 1995.
היהודי הנודד
וכך, בגיל 70, וודי אלן החליט לראות עולם. ולא רק במובן הגיאוגרפי. "ויקי כריסטינה ברצלונה" היתה הקומדיה הלוהטת הראשונה של אלן, גם בזכות שינוי מהותי נוסף - אלן הפסיק לכפות את עצמו על הקהל בסצנות מופרכות. אם בעבר היינו צריכים לצפות באלן קשישא מתמזמז עם יפהפייה מושלמת בת 25, הפעם הוא החליט להפסיק עם ההטרדה הזאת ולהשאיר את הבמה למאהבים הגיוניים יותר כמו חאווייר בארדם המצוין.
הטריילר של "ויקי כריסטינה ברצלונה"
אבל נדמה שהגמילה הגדולה ביותר של אלן לא היתה רק מהופעות פיזיות על המסך (בשמונה הסרטים שביים מאז גיל 70 הוא הופיע רק פעמיים), אלא בעיקר בכפייה האובססיבית של האישיות שלו על הכוכב הראשי.
במשך כל הקריירה, אלן דאג לפסל את הדמויות בצלמו. וגם כשלא הופיע, הוא דיבר מגרונם של אחרים. הוא הופיע בתוכה של מיה פארו ("אליס"), הפגין את המימיקה שלו אצל ג'ון קיוזק ("קליעים מעל ברודוויי") והיו כאלה ששאלו את עצמם אם קנת' בראנה הוא אחיו התאום, מרוב תנועות הגוף, וחיתוך הדיבור הזהה ("סלבריטי").
וודי לא הוליוודי
מאז היומולדת, וודי אלן נרגע. היום הוא יודע שאם הוא רוצה ללהק כוכב שיגלם אותו הוא צריך להביא יהודי ניו-יורקי-נוירוטי-אותנטי כמו לארי דיויד ולא להחליף את נשמתו של השחקן. וגם אירוע כזה הפך לנדיר בשנים האחרונות. אלן הבין כנראה שיש לו את עצמו, וזה מספיק.
הבגידה הזו בהרגלים הישנים, היא לא רק דבר נדיר אצל יהודים אמריקנים, היא הימור משוגע בתעשיית הקולנוע. לא תמצאו במאים רבים שמוכנים לוותר על התבנית הנוחה ולקפוץ לכיוונים חדשים בגיל מבוגר. זה ודאי לא קרה לפדריקו פליני ולא לאינגמר ברגמן, מושאי ההשראה של אלן. אולי כי אלן החליט להחליף השראה בחופש.
תחושת השחרור הזאת, שקפצה עליו בגיל מאוחר, היתה נס. היא הצילה אותו מזיקנתו, גאלה אותו מדפוסי ההתנהגות העבשים, מהאובססיה, מהשמרנות והטרחנות היהודית שרדפו אותו עוד מילדותו.
היא אפשרה לו לחזור ולדמיין, כמו אז, בהתחלה, כשהיה נחשב לפורץ דרך. כשעלו אליו לרגל ושאלו אותו מהיכן צצים כל הרעיונות המופלאים האלה. הנה הם צצים שוב ב"חצות בפריז" וב"לרומא באהבה" המצוין (סרט הפתיחה של פסטיבל הסרטים ירושלים, ושייצא במקביל לאקרנים בישראל).
בתחילת שנות ה-90 כתבו המבקרים בארצות הברית שוודי אלן הוא סוס מת. שמיצה את עצמו. שהבנו כבר הכל, ואם ראיתם סרט אחד של אלן ראיתם את כולם. הם צדקו. אלא שמאז, חלקם נפטרו, ו-וודי אלן נולד מחדש. השנה יחגוג 77. וזהו הגיל הכי צעיר ורענן שהיה בו אי פעם.
לפנייה לכתב/ת 
