צניעות מחפיצה: מה בין מאה שערים לבר רפאלי?
האם הגענו למצב לפיו המיניות גברה על האנושיות? הלוא גישה שמבקשת לדכא את היצר - רק מעצימה אותו, וגישה הנותנת ליצר לכבוש אותנו – רק מעלה את סף הגירוי ומדרדרת את הרגש, כי 'אין אדם מת וחצי תאוותו בידו'. אולי הפתרון מצוי בגישה חדשה
לפני כמה שבועות בעודי ניגש לסופר בשכונה שלי בנתניה, הבחנתי בשלט עליו נכתב "בת ישראל היקרה – הכניסה בלבוש צנוע בלבד". השכונה שבא אני גר עוברת תהליך התחרדות בשנים האחרונות, והשלט בסופר הוא רק סימפטום אחד מני רבים למה שמתחולל אצלנו.
עוד בנושא:
סמל מין: אילו תכונות הופכות אותנו למושכים?
משיכה זה יופי, אבל מה עם אהבה?
מרוב עירום גלוי עלולים לאבד את היכולת לפנטז
אבל לא על השלט אני רוצה לדבר, אלא על המושגים 'צניעות' ו'עירום' שמוזכרים תדיר בציבוריות הישראלית, בהקשרים של מאבקי דת ומודרנה (ראו הדרת נשים, ומקרה הילדה מבית שמש), או בהקשר הפוך של פרובוקטיביות מינית בפרסומות או בתכנים טלוויזיוניים.
הגישה המוסרנית
שמתי לב שיש יחס אמביוולנטי לכל הנושא, ואפשר להגיד שיש כרגע שתי גישות עיקריות שמתייחסות לנשים. הראשונה היא הגישה 'המוסרנית', שדוגלת בפוריטניות מינית, בה מחזיקים נאמנה דתיים אורתודוקסים ושמרנים למיניהם.
גישה זו טוענת בקצרה, שעל האדם לכבוש שוב ושוב את היצר, ובעיקר את יצר המין, ומשום כך עלינו לנקוט אמצעי זהירות כדי לא ללכת שבי אחר היצר הטבעי שמתפתח אצלנו.
אז מה עושים? מכסים את גופנו בבגדים, ובמיוחד את הנשים, שהן כידוע, נציגותיו של היצר עלי האדמות. המקפידים נוהגים להרחיק אותן ממקום עם גברים, ראו ערך - הפרדות בין גברים לנשים, וכמובן שאסור לשוחח בפרהסיה על עירום או יחסי אישות.
הגישה הזאת יוצאת מתוך נקודת מוצא שלאדם באשר הוא אין יכולת להתמודד עם יצריו, ובכך היא נוטלת את האחריות מן האדם, מקיפה אותו במחסומים וגדרות, מתוך הנחה כי 'יצר לב האדם רע מנעוריו'.
גישה זו יוצרת בלב האדם תחושת אשמה תמידית. היא מטמיעה בלב מאמיניה אג'נדה של זרות כלפי גופם, ואצל הנשים בחברה - את התחושה שמשהו לא בסדר איתן ושלפחות חצי מהחודש הן בכלל דבר טמא שאסור להתקרב אליו.
לכל הכתבות, הטורים והתמונות - כנסו לפייסבוק של ערוץ יחסים
הגישה המתירנית
מן העבר השני של המתרס האידיאולוגי, נמצאת הגישה האמוציונאלית – מתירנית: גישה זאת נולדה כתגובה לקיצוניות הראשונה. זאת גישה שהתחילה בשנות השישים, קראה למרד במוסכמות החברתיות, עודדה הענקת פורקן ליצרים, מין חופשי, וגאווה גופנית מלאה, גם לגוף העירום.
הגישה המתירנית שלעיתים גובלת בפורנוגרפיה, יצרה משהו שהוא מעט אנארכי, בלי סדר, בלי שליטה וללא גבולות, והתחושה היא שהלכנו כמה צעדים יותר מדי.הגישה הזאת, שנבעה מכוונות טובות, עיקרה מן המיניות האנושית את כל מה שהפך אותה למסתורי, נעלה ומיוחד. בסופו של דבר, כל ההתייחסות לסקס הופכת למשהו קר, מכני ובלתי אנושי.
שחקנו את סף הגירוי
כיום, תם עידן הרומנטיות, והחל עידן הסקס כדבר זמין העובר כמו מטבע לסוחר, ואנו רואים איך הדבר המופלא הזה – הגוף האנושי - עובר תהליך של 'חפצון' כאשר הוא מנוצל בידי גופים מסחריים.
בכל פרסומת שנייה מופיעה אשה בפוזה סקסית, כאמצעי לקידום אינטרסים כלכליים. זה יוצר גם תהליך שחיקה של סף הגירוי, כך שכיום רק אשה עירומה אולי תזיז לנו משהו.
קחו למשל את בר רפאלי, שהסכימה כבר להצטלם בכל פוזה אפשרית כמעט, ועירום הוא כבר מזמן לא "אישיו" עבורה. ולחשוב שבשנות החמישים כתף חשופה עוררה תגובות של התרגשות.
כשהמיניות גוברת על האנושיות
לאחרונה פרסם ראש ישיבת מעלה גלבוע, הרב יהודה גלעד, מאמר בעניין, וטען כי "יש דמיון בין שני הקטבים של החברה הישראלית". לדבריו, "העולם החרדי המקצין מחד והחברה הממסחרת את המיניות מאידך, יצרו מצב לפיו לעיתים, המיניות גוברת על האנושיות".
ד"ר רונית עיר-שי מהמחלקה למגדר באוני' בר אילן, הסכימה עם הרב, וכתבה כי "גם לצניעות קיצונית וגם למתירנות, יש בסיס משותף הרואה את האשה כאובייקט מיני בלבד".
אני חייב להסכים עם הדברים, ולדעתי, שתי האופוזיציות לכאורה, טועות. בראשונה אתה במלחמה מתמדת על דיכוי היצר – כך שאתה בעצם רק מעצים אותו, ומהצד השני אתה נותן ליצר לכבוש אותך, להשתלט עליך – כך שהתיאבון כל העת עולה, 'כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו'.
העירום האלוהי
אבל ישנה גישה אחרת שאינה יוצרת תסביכים, ולא נותנים פורקן לשום דבר – בעצם אין שום פעולה שצריך לעשות – רק להתבונן במה שמתרחש. הגישה הבריאה הרואה במין ובעירום חלק מסדרי בראשית, דבר מופלא שהוא מן הטבע.
עירום אינו משהו שצריך לגנות או להפריז בו, אלא דבר שצריך לקבלו כחלק מהיופי של הבריאה או של העולם המופלא שסובב אותנו. אני מסתכל על הגוף האנושי כשם שאני מסתכל על נהר יפה, או על עמק פורח. אז מה הבעיה בעצם? הבעיה נעוצה בכך שאנו רוצים לחמוד את מה שאנו רואים. אין ספק שבשנייה הראשונה שאנו רואים אשה או גבר שמוצאים חן בעינינו, אין שיפוט ואין השוואה ואין מחשבה, יש רק התבוננות.
הבעיה מתחילה שנייה אחר כך, כאשר מתוך הרגל אנו מתחילים לחמוד את הדבר, רוצים ומבקשים שזה יהיה שלנו. אנו גם משווים אותו לאחרים וגם לאחר שזה נעלם, אנו מנסים לשחזר אותו כל העת בזיכרון ובמחשבה, שחזורים היוצרים תסכול, כאב ואכזבה.
עלינו להבין שבמקום לנסות להשיג משהו, עלינו לאהוב ולקבל דברים, ולא מתוך גישה רכושנית. כי אהבה היא לקבל את הדבר בגלל שהוא שם, בגלל שהוא מיוחד ועומד בזכות עצמו, ולא בגלל שאני רוצה אותו לסיפוק צרכיי.
כך נוכל להסיר מעלינו את הכבלים ואת החסמים, ונוכל לחיות חופשיים יותר ובריאים יותר, ואז גם הגוף האנושי יראה לנו כדבר מופלא ומדהים, כעוד חלק מושלם מסדרי הטבע.
מסכימים עם איתן? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים
לפנייה לכתב/ת 
