שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ביכורים: שושנה גוטשלק-סבג חוזרת לקיבוץ

    הרופאה שושנה גוטשלג-סבג כתבה מאמרים מקצועיים וסיפורים למגירה, עד שהחליטה לחשוף את חיי הקיבוץ המורכבים בספרה הראשון "לפעמים פצע, לפעמים סופה". "בספר שלי יש אהבה וגעגוע - אבל גם הרבה ביקורת", היא אומרת

    ספר הביכורים של שושנה גוטשלק-סבג, "לפעמים פצע, לפעמים סופה", פונה במובן מסוים לכל מי שחי אי-פעם בקיבוץ ויש לו מה להגיד על זה. קובץ הסיפורים, המתרחשים כולם בקיבוץ הררי, מציב מול הקורא תמונה מורכבת של חיי הקיבוץ: כניעה לצו היחיד, כמיהה לאינדיבידואליות, המרד מול הרצון להיות חלק והטלת ספק בעקרונות שנחשבים למוצקים.

     

    סופרים נוספים במדור הביכורים:

     

    "רציתי לבטא בצורה אמנותית את המצבים הקשים שחוויתי כשגדלתי והתחנכתי בקיבוץ", מספרת גוטשלק-סבג. "אני רופאה, ובמשך שנים כתבתי מאמרים, שבשבילם הייתי צריכה לתכנן, לסמן ולכתוב. אבל היה חסר לי החלק הרוחני שבכתיבה. אם הייתי יכולה, הייתי כותבת מוזיקה - אמנות שבעיני היא יותר גבוהה. אבל שנים כתבתי סיפורים למגירה".

     

     

    "לפעמים פצע, לפעמים סופה". ספרה של גוטשלק-סבג (צילום: עטיפת הספר) (צילום: עטיפת הספר)
    "לפעמים פצע, לפעמים סופה". ספרה של גוטשלק-סבג

     

    גושטלק-סבג גדלה בקיבוץ רמת רחל, בו התגוררה עד גיל עשרים. כיום היא מנהלת את המחלקה הציטולוגית בבית חולים שערי צדק, ומתגוררת בצור הדסה, נשואה פלוס שלושה.

     

    "הספר הזה הוא בעצם קובץ סיפורים על החיים בקיבוץ", היא מסבירה.

    "הוא מורכב משני חלקים: בחלק הראשון מוצבות שתי גיבורות, הילדה יעלי, שהיא אאוטסיידרית וקצת אינדיבידואליסטית, ויש לה דודה עירונית שקוראים לה קלרה, שמגיעה לקיבוץ ומלגלגת על הרעיון הציוני והחלוצי. שתיהן מתחברות, וקלרה משפיעה על יעלי, ובעצם יכולה לעזור לה לבטא את הרצונות שלה.

     

    "החלק השני הוא סיפורים בודדים מכל מיני סוגים. יש בו סיפור על מכתב שחבר קיבוץ שולח לאשתו וככה מתגלה סיפור על חבר אחר שהוא רוצה לשמור אותו בסוד, סיפור על אם שכולה שתובעת את עלבונה, סיפור על אלמנה שמתמודדת עם קנאה, ועוד ועוד".

     

    מה דומה בסיפורים לרמת רחל, הקיבוץ בו גדלת?

     

    "כל הדמויות הן לגמרי פרי דמיוני. אין שם שום דמות שמובססת על דמויות מהקיבוץ שלי. מצד שני, כן נולדתי בקיבוץ. אלו החיים שאני מכירה. זה חלק מזה. החוויות הרגשיות בסיפורים הם דברים שקרו לי, או לפחות דברים שהיו יכולים לקרות. קיבוצניקים מקיבוצים אחרים שקראו את הספר מזדהים עם הדמויות ומזהים אותן, כאילו היו אנשים אמיתיים שהם מכירים מהחיים שלהם. זאת שפה מאוד מוכרת לקיבוצניק: מטפלת, בית ילדים, גיוס לקטיף. כל אחד שגדל שם מכיר את זה".

     

    הכביסה המלוכלכת

    ניתן לקטלג את ספרה של גוטשלק-סבג כעוד חוליה בשרשרת ספרי הקיבוץ שעלו לקדמת הבמה של הספרות העברית בשנים האחרונות, כמו "הביתה" של אסף ענברי או "היינו העתיד" של יעל נאמן. "בספר שלי יש ביקורת. גם אהבה וגעגוע - אבל הרבה ביקורת", מסבירה גוטשלק-סבג. "זה היה עצור בתוכי במשך הרבה שנים ופחדתי להוציא את זה. כמו במשפחה, שפוחדים תמיד להוציא את הכביסה המלוכלכת. אבל אחרי שראיתי שאנשים כותבים, פתאום גם לי היה האומץ. בעבר לא היה לי אומץ לפרסם. זה כנראה תהליך בחיים, צריך לעבור כמה שינויים ולראות מרחוק מה קרה לך פעם".

      

    איך בחרת את שם הספר?

     

    "בהתחלה חשבנו אני והעורכת, לאה שניר, לתת לספר שם מאחד הסיפורים, אבל היו בינינו חילוקי דעות. אני לא רציתי להעדיף סיפור אחד על פני האחרים. אבל בכל הסיפורים כמעט יש סיפור עם פצע או סופה, או את שניהם. זה היה שם שהתאים לכל הסיפורים".

     

    מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

     

    "הייתי רוצה לשמוע דעה דווקא מקיבוצניקים ומעוזבי קיבוצים, ולאו דווקא מסופרים - וגם מכאלו שאף פעם לא חיו בקיבוץ, ומעניין אותם לשמוע על צורת החיים המיוחדת הזו. חשוב לי לדעת מבחינה ספרותית אם הקוראים חושבים שאלו סיפורים טובים".

     

    על איזה ספר ילדים גדלת?

     

    "כילדה קראתי סיפור בשם 'שניים עשר'. אני לא יודעת מה שם הספר ומי הסופר שכתב אותו. זה היה בתוך קובץ סיפורים לילדים. הסיפור תיאר ילדה קטנה שהולכת ללונה פארק עם ההורים שלה, ורואה שם דוכן עם בובה ענקית שהיא מאוד רוצה. בעל הדוכן אומר לה שאם תזרוק את הקוביות וייצא לה שש שש - שניים עשר - היא תקבל במתנה את הבובה. הילדה זורקת כמו שצריך, אבל הוא לא נותן לה את הבובה שהבטיח. בכל פעם שקראתי את הסיפור, קיוויתי שאולי הפעם הסוף יהיה אחר. אבל גם בסיפורים וגם בחיים אי אפשר לשנות אנשים. אולי בעצם בסיפורים כן אפשר".

     

    איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?

     

    "אני אוהבת במיוחד את הסופר ריימונד קארבר ואת הסיפורים הקצרים שלו.

    הוא כותב סיפורים על המציאות בארצות הברית, על עיירות נידחות ואנשים קשיי-יום. זהו עולם שאני לא מכירה, אבל הוא נכנס לי ללב והופך את המעיים. קארבר כותב בשפה פשוטה ועם הרבה רגש. אני קוראת אותו שוב ושוב ולומדת ממנו. אני אוהבת מאוד גם את יהושע קנז, דוד שחר, אידה פינק, אהרון שבתאי, איזק באבל. באופן כללי אני אוהבת סיפורים קצרים".

     

    יש לך איחולים לספרות הישראלית?

     

    "הייתי רוצה ומקווה שתהיה חשיפה הוגנת והזדמנות שווה גם לסופרים לא ידועים, גם במדורי ספרות ברדיו, במוספים ובחנויות הספרים. אני בטוחה שיש המון סופרים חדשים שהקהל לא מכיר אותם, וחבל. בטוח שחלקם טובים מאוד".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שושנה גוטשלק-סבג. בקיבוץ היו מצבים קשים
    לאתר ההטבות
    מומלצים