שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "לפעמים פצע, לפעמים סופה": סיפורי קיבוץ

    "ואימא, שניכר היה בה שהיא נבוכה ומתאפקת לא להעיר דבר, מיהרה ופינתה מקום בארון, ומשנוכחה שאין די קולבים גם לבגדיה וגם לבגדים של דודה קלרה, הסירה מהקולבים את שני הסרפנים ואת מכנסי השבת שלה". סיפור מאת שושנה גוטשלק-סבג

    בקובץ הסיפורים "לפעמים פצע, לפעמים סופה", מזמינה שושנה גוטשלק-סבג את הקורא להתבונן בהוויית חיים טעונה מתח מתמיד, המתרחשת בקיבוץ הררי, בו מתנגשים זה בזה: כניעה לצו היחד, עם כמיהה לביטוי אישי משוחרר מכבלים, אטימות לב עם מרד במוחלט וקריאה לחמלה ולקשב, אחיזה בעקרונות מוצקים והטלת ספק בהם.

     

    המחברת מפגישה את הקורא עם ילדה שאינה משלימה עם ההוויה הכובלת, ובדרכה הסמויה מתייצבת נגדה, כשהיא חוברת לדודה קלרה, העירונית הססגונית והשנונה, שרוחה חופשית ופורצת גבולות, ושואבת ממנה כוח להעז לבטא את עצמיותה.

     

    "לפעמים פצע, לפעמים סופה". עטיפת ספרה של שושנה גוטשלק-סבג (צילום: עטיפת הספר) (צילום: עטיפת הספר)
    "לפעמים פצע, לפעמים סופה". עטיפת ספרה של שושנה גוטשלק-סבג

     

    אם שכולה התובעת את עלבונה, חבר מרכזי המתגלה בקלונו, אלמנה צעירה המוצבת מול מציאות נקמנית, מכתב הפוער פצע שאין לו סליחה וסיפורים אחרים, בונים את חלקו השני של ספר זה, המבטא את המציאות המורכבת ורבת הסתירות, בה נאבק היחיד על זכותו לבטא את כאבו ואת עולמו הפרטי והאינטימי.

     

    לפעמים פצע, לפעמים סופה, הוא ספר פרוזה ראשון של שושנה גוטשלק-סבג, בת קיבוץ רמת- רחל, המתגוררת בצור-הדסה. עובדת כרופאה בבית החולים שערי- צדק בירושלים.

     

    מה הבעיה, אני לא מתלבשת צנוע

    ממרום קומתה, מתנשמת ומתנשפת, מנפנפת בשערה הבהיר הצונח בגלים סדורים על כתפיה, מהסה בתקיפות את נביחותיו הקצובות והצורמניות של בּוּבּי שלה, שאינה זזה בלעדיו לאף מקום, ועטויה בשמלת קיץ פרחונית תכולה עם חרציות ומפתח צוואר נדיב שריחף מעליו ריח בושם עדין, הכריזה דודה קלרה במהומה גדולה כשנכנסה אחר הצהריים לחדר ההורים:

     

    "נו, אז מה? לא חיכיתם היום על יד האוטובוס לקבל את פני האורחת? אבל מילא, מה שלום הסוציאליסטים שלי, יש לכם פינה חמה בלב גם לגברת קפיטליסטית מהעיר הגדולה?" ובלי להמתין לתשובה, בהנף אחד כמסרבת לעצור ולשאוף אוויר בין עניין לעניין, קינחה את מצחה במפית תחרה צחורה, החליקה אותה על עצמות לחייה הגבוהות, הרטיבה את קצה המטפחת ברוק וניקתה את הצבע האדום ארגמני בזוויות פיה הקטן, תחבה אותה באלגנטיות בחזיית התחרה שלה ושוב ציוותה על בובי להציג את יכולותיו הצייתנות, ורמזה לו בטון תקיף: "אימא'לה אומרת עכשיו שב! ושלא אשמע ממך אפילו פִּיפְּס אחד." שחררה את שורש כף ידה מן הרצועה שבתחתיתה הציץ בצייתנות רגעית הוד גמדיותו בובי כלבלב הפּוּדל שלה.

     

    הטילה את מזוודת העור החומה שלה על המיטה, ותוך שהיא מחבקת בזרועה האחת את כתפה של אימא ובשנייה מושכת אותי אליה ומטביעה על ראשי נשיקה, חזרה והעירה בטרוניה גלויה כאילו לא היו אלה המילים הראשונות שלה מייד כשנכנסה לחדר: "אף אחד לא חיכה לי בתחנת האוטובוס, וככה סחבתי לבד את המזוודה הכבדה עם בובי עד החדר שלכם. אבל לא נורא אידָה, כשתראי מה ארזתי בתוכה, תצטערי שלא עזרת לי לסחוב את האוצר. כי מה שיש שם יכול ממש להוציא את העיניים מרוב יופי."

     

    במבט מהיר סקרה את החדר וקבעה בנימה נמרצת כמי שמכירה בערך דבריה: "בחדר הצפוף הזה ממילא אין מקום להניח את המזוודה, אז אני מקווה שאת לא מתנגדת שהנחתי אותה על המיטה." ומבלי להניח לאימא להציע פתרון אחר הולם אולי יותר, פתחה את מכסה המזוודה והחלה לפרוק מתוכה את תכולתה, וכל בגד שהוציאה שילח לחלל החדר ענן בושם עדין ומשכר:

     

    "אל תדאגי אידה, שום בגד לא יישאר על המיטה. תיכף ומייד הכול ימצא את מקומו בארון. אבל בינתיים זאת גם הזדמנות בשבילך לראות את השמלות החדשות שתפרה לי גברת נוימן. נוּ את יודעת, זאת ממתפרת נוימן בפינה של רחוב פינסקר," המתיקה את קולה בפיתוי מעורר קנאה, בטוחה שאימא לא תוכל לעמוד בפני הסקרנות, ואולי אפילו בלי שאבא יראה, תמדוד במהירות שמלה אחת או שתיים לפני המראה הפנימית שבדלת הארון.

     

    עמדתי שם נשענת על השולחן הגדול שניצב באמצע החדר, ובעודי מלווה את תנועותיה האיטיות במכוון, כדי ששתינו לא נפסיד ולוּ רגע התבוננות בתפארת המונחת בזהירות על המיטה, מניתי את פרטי הלבוש ששלפה מן המזוודה כאילו היא שולפת אוצר ממערת האוצרות של אלדין; שלוש שמלות: פרחונית בשלל צבעים, צהובה עם פסים ואדומה, חצאית פליסֶה מגוהצת, שתי חולצות משי, אחת כחולה והשנייה בגוון קרם רך, שתי חגורות תואמות, שלושה זוגות נעלי עקב, שני תיקי יד בצבעים תואמי חגורות ונעליים, שתי מחרוזות וזוג עגילי פנינה.

     

    בובי, הפּוּדל הקטנטן שלה שזיכרונו קצר, שב וקיפץ סביב רגליה ובכשכושי זנב זינק לתוך המזוודה שעוד נותרו בה כמה וכמה מטעמי הלבשה תחתונה והתכרבל בתחתיתה. אימא החמיצה פנים כאילו זיהתה ברגע זה זבוב מת צף בצלחת המרק, אבל דודה קלרה שלחה לעברה חיוך מבין אם כי לגמרי לא מתרצה, ושפתיה חשפו פס דק אדום שצבע את שיניה הפניניות: "בוא לאימא'לה בובי," צחקקה וגחנה למזוודה, ובזהירות הרימה אותו והניחה בחיקה: "אתה צריך להתנהג יפה ובנימוס, אחרת הסוציאליסטים כאן יחשבו עליך רעות בתור כלב תל אביבי," לחשה באוזנו לחישה אינטימית, ובתוך כך שבה ואגדה בגומייה אדומה את בלורית פרוותו שצנחה ממעלה מצחו וכיסתה על עיניו החומות, העגולות שנצצו בברק מתפנק. ואחר כך, כשהיא זורקת לעבר אימא מבט מתנצל הניחה אותו על המיטה, נפנפה לעברו אצבע זקורה והזהירה:

     

    "שלא תשכח את הכלל שכמו בבית, ככה גם כאן, אסור לעשות פיפי על המיטה. תזכור שבלילה אימא'לה צריכה לישון כאן עם דודה אידה ארבעה לילות רצופים." ושלפה כמה זוגות תחתונים צבעוניים וחזיות תחרה תואמות גוון ופרשׂה על המיטה, לא לפני שניערה אותם קלות, קירבה פריט אחר פריט אל אפה הסולד מתענגת על ריחו. אז נתנה בי את מבטה הצלול כמי אגם ואמרה בנימת פיתוי מהולה בידענות שאין לחלוק עליה: "למה את עומדת מהצד יעלי," ורמזה לי להתקרב למיטה: "הנה תראי ותלמדי. ככה אישה צריכה להתלבש."

     

    עד אותה עת, שנדמתה בעיניי ככניסה בשעריה של ארץ פלאית וקסומה, לא ראיתי בגדים תחתונים כה צבעוניים ועתירי צורות וגזרות, ולא שיערתי שקיימים בכלל תחתונים אחרים מלבד תחתוני הכותנה הלבנים, שפעמיים בשבוע המטפלת הייתה מזכירה לנו ש"ילדים היום מחליפים את המלוכלכים במכובסים," ותולה במקלחת שק לכביסה המלוכלכת, ומושיטה לכל ילד אחר הרחצה זוג נקי מכותנה עבה ובלתי גמישה כקליפת גזע עץ, ומוסיפה בטון שאין לפקפק בתוקפו: "ותשתדל לנגב יפה את הטוסיק, כי ההחלפה הבאה תהיה רק ביום שישי."

     

    אימא עמדה שם מרוחקת מעט ממוקד התצוגה, ויכולתי להבחין שהיא נבוכה ואף סמוקה כשפנתה לדודה קלרה בנימה זהירה ומפצירה כדי לקדם את פני הרעה: "קלרה, מדוע תמיד את צריכה להתפשט בפרהסיה, ולהראות את כל הגרדרובה שלך לכולם. ובכלל, עוד מעט אלכסנדר יחזור מהרפת, ואני כבר מרגישה שתפרוץ כאן בסוף, כמו תמיד, מריבה. את הרי מכירה את האח שלך בעניינים האלה."

     

    קלרה הביטה באימא ועיניה נסכו שלווה של מי שדבר אינו מחריד אותו מרבצו. חייכה, החליקה על הפוני הזהוב הגזור לה על מצחה והזליפה כמה טיפות בושם מאחורי תנוכי אוזניה ומפתח חזייתה. ריחו פשט באוויר החדר ומילא אותו עדינות נפלאה ואימא, שניכר היה בה שהיא נבוכה ומתאפקת לא להעיר דבר, מיהרה ופינתה מקום בארון, ומשנוכחה שאין די קולבים גם לבגדיה וגם לבגדים של דודה קלרה, הסירה מהקולבים את שני הסרפנים ואת מכנסי השבת שלה, ולאחר התלבטות גם את חולצת השבת המגוהצת של אבא. קיפלה אותם בקפידה, הניחה בתחתית הארון ואמרה בבהילות:

     

    "תתארי לך קלרה שתיכף האח האידיאליסט שלך ייכנס, וכל ארבעה הימים של הביקור שלך יתחילו מההתחלה על רגל שמאל. למה לך להסתבך איתו? הכי טוב שנסיים את הפרק הזה כמה שיותר מהר ושהוא לא יראה מה הוצאת מהמזוודה, וזהו. הנה את רואה שאין בעיה, פיניתי לכבודך עוד כמה קולבים, ככה שאת יכולה לתלות גם את כל החולצות ואפילו חצאית אחת. וגם פיניתי לך כאן מראש את שני המדפים הגדולים ביותר בארון שלנו."

     

    "מצוין," אמרה דודה קלרה, התיישבה על קצה המיטה ומתחה לפנים את רגליה החטובות והחפות משיער: "תיכף הכול ייעלם בארון, אבל לפני זה תרשי לרגליים שלי רגע לנוח. את בכלל יכולה לתאר לעצמך איזו דרך מייגעת עשיתי מתל אביב עד לחור הזה שלכם בסוף העולם?! להגיע לכאן יותר קשה אפילו מלהפליג באונייה לאוסטרליה. אפשר להשתגע. לפעמים נדמה לי שמי שנוסע זה הכביש, ומה שעומד במקום ולא זז זה האוטובוס, ועוד לעשות את כל המסע הזה עם בובי..." זרקה בבדיחות דעת ונשכבה מלוא גופה הארוך לרוחב המיטה.

     

    אימא הנהנה בראשה וכבר רצתה להציע לדודה קלרה כוס תה, אלא

    שהדודה הזדקפה, אחזה בראשה וקראה: "אוּפְּס כמעט שכחתי," לקחה את תיק העור השחור שלה, שלפה ממנו בקבוק או־דה־קולון והושיטה לאימא: "זה בשבילך אידה. ואני מקווה ששומר המוסר שלנו לא יעמיד אותך לדין על זה שאת מריחה טוב." ומייד גחנה אל המזוודה ושלתה מתחתיתה כמה ג'ורנלים של קומיקס באנגלית ואמרה: "זה בשבילו. בטח אין לו זמן לקרוא משהו רציני אחרי שהוא מקדיש לפרות שלו את כל שעות היום, וכשכולם כבר חוזרים מן העבודה, מתרחצים ומחליפים בגדים ויושבים על הדשא עם המשפחה, הוא עוד מטפל באיזו פרה או שוכח לרשום משהו כאילו אין מחר. אני הרי מכירה את האח שלי כמו את כף ידי, אז ציורים לא דורשים מאמץ, שלפחות ייהנה מאיזה קומיקס."

     

    לרגע נדמה היה לי שאותי היא שכחה, ולא כמו תמיד, הפעם לא הביאה לי כלום. גוש של אכזבה לחץ על חזי, אבל דודה קלרה רמזה לי שאתקרב ואמרה: "יעלי, את מה שבעטיפת הנייר הירוקה עם הפרחים הבאתי לך. תיקחי לבד ותפתחי." גחנתי למזוודה משתתפת בשליית האוצרות, הרמתי את החבילה השטוחה ופרמתי באיטיות את הנייר. בפנים הייתה מונחת חוברת צביעה עם קופסת גירים משובחים בשלל צבעים, ומייד התרוצצו בראשי התמונות שאצייר וארנסט המורה היֶקֶה לציור יגיד: "הו הו, יש לנו כאן ציירת אמיתית!" ועכשיו כבר הייתי לגמרי בטוחה שכמו דודה קלרה אין לאף אחד דודה כזאת בכל העולם כולו.

     

    קטע מתוך הסיפור "אז מה אם אני לא מתלבשת צנוע", מהספר "לפעמים פצע, לפעמים סופה", מאת שושנה גוטשלק-סבג. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 208 עמ'.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים