נבחרי השנה במוזיקה: דודו טסה, ריף כהן וחברים

בכל ראש שנה זה קורה: אוהבי המוזיקה בישראל מתגייסים לדירוג האמנים והשירים האהובים עליהם ולקבוע מי הם נבחרי השנה שעברה. אבל הפעם, כדי לחגוג את תשע"ב שחלפה, החלטנו ללכת בדרך קצת שונה: במשך שבועות ארוכים כתבי ומבקרי המוזיקה של ynet צללו אל תוך השירים, האמנים, האלבומים והרגעים שעשו להם את השנה והחליטו לתת לכולם את המקום.

לצורך המשימה, גם גייסנו שלושה אמנים גדולים שאנחנו אוהבים: נינט טייב, עברי לידר ופיטר רוט - ובעזרתם קיבלנו תמונה רחבה עוד יותר על העשייה המוזיקלית בשנה שחלפה. בשונה מהמצעדים הרגילים, המטרה היתה לומר תודה לאותם מוזיקאים שמילאו את הלב שלנו - ולנסות ולגעת בכל הצלילים והגוונים של המוזיקה הישראלית בתשע"ב, מהקצה אל הקצה. מהפופולרי לאנונימי, מהרוק לפופ ומהג'אז לפאנק. וכך, השתדלנו למלא לכם את החג במוזיקה הטובה ביותר שהיתה השנה, והרבה ממנה.

שיר השנה: "אתה גומר אותי " של עופר מאירי ומטרופולין. מהשירים האלה שמתחילים ברדיו ואתה מגביר. בכלל, את מטרופולין אני מאוד אוהב. אני חושב שעופר כותב שירים מאוד יפים, מפיק אותם יפה וזו תמיד חגיגה עם כוונה נכונה וחיפוש, וגם הרבה טעם.

אם משהו מפריע לי לפעמים במוזיקה הישראלית זה חוסר ההקפדה על הפרטים, על הפאסון, על הטעם והסאונד. היום לשמחתי זה כמעט לא קורה. הרבה יותר דברים חדשים מנסים ליישר קו עם הסאונד של אירופה וארצות הברית, יש הרבה תשומת לב לפרטים - ואני חושב שעופר הוא אחד המובילים בנושא הזה. 

אהבתי מאוד גם את השיר של אלישע בנאי, "הכל נשרף". יש משהו בדבר הזה שהוא רוק-פופי, שלא היה לנו מספיק ממנו. זה כיוון שאני אוהב, ולא רק מבחינת הלחן - גם מבחינת המילים והשירה של אלישע. אני שמח שגלגלצ משמעים אותו, מגיע לו.

זמרת השנה: ריף כהן. אני מאוד אוהב אותה, יצא לי גם לפגוש אותה והיא הופיעה לפנינו ביום כדור הארץ בכיכר. היא עושה משהו מאוד מיוחד בעיני. יש לה גרוב טוב והשיר הזה, "A Paris", כל כך פשוט וכל כך מקסים. קצת צרפתי, קצת מרוקאי, קצת ישראלי, וזה מוצא חן בעיניי לאללה. אני אוהב את הגרובים האלה ולה יש ריח אלטרנטיבי שכזה.

זמר השנה: שלמה ארצי. הערצתי אותו כשהייתי צעיר יותר, מ"חום יולי אוגוסט" ו"ירח" - זו מוזיקה שגדלתי עליה. הוא איכשהו הלך לי לאיבוד בשנים האחרונות, באשמתי. פחות הצלחתי להתחבר למה שהוא עשה. אבל עכשיו הוא הגיע עם "אושר אקספרס" שאותו אני מאוד אוהב.

יש משהו יפה בכתיבה בתקליט הזה, עם המון כוונה. מדהים אותי שהוא מצליח לעשות את זה פעם אחר פעם. אני רוחש לזה המון כבוד כי אני יודע כמה זה קשה. כמה מאמץ נפשי וכמה מאמץ טכני אתה צריך, כדי לחפור בעצמך ולהביא את הדברים האלה. יש משהו בזה שהוא זמר שכל העם אוהב, אני אוהב את זה.

התגלית, האלבום, התופעה:  ריף כהן בקליפ לשיר "A Paris"

אבל עוד כמה זמרים עשו דברים יפים השנה: אמיר דדון למשל, שאני מאוד אוהב את השירים והכתיבה שלו. או עומר אדם, שמביא משהו מאוד אמיתי למוזיקה הים-תיכונית. אני אוהב את זה שיש לו קול כמעט ישן, כמו זמרים של מוזיקה ערבית ישנה. בהפקה שלו יש גם הרבה רוקנ'רול.

ג'וני (יונתן גולדשטיין) ואני תמיד מדברים על זה וזה מדליק אותנו. גם בתוך שיר פשוט, בלי מסרים מורכבים, יש הרבה כיף, וזו לא מילה גסה. יש בזה קרחנה בילט-אין, ואני מניח שזה קצת בגללו ובגלל הטעם שלו - וגם בגלל האנשים שמכוונים אותו.

גם רועי דהן, שחימם אותי בהופעות של "מלטף ומשקר", עושה דברים יפים. האנגלית שלו יושבת יפה, המנגינות יפות - וההפקה פשוטה ולא מנסה להיות משהו אחר. הקשבתי הרבה לאלבום שלו, ויש בו משהו שמעשיר את הסצנה המקומית. יש דברים של לירן דנינו שאני אוהב, בעיקר הדברים שנתן גושן כתב לו. בכלל, יש מגמה של זמרים בנים חדשים שלא היתה הרבה שנים. קשה לדעת מי יישאר פה ויצליח לספק עוד ועוד אלבומים טובים, אבל אני מקווה עבורם שזה יקרה. 

להקת השנה ואלבום השנה: "איזבו " – "Life Is On My Side ". שמעתי את האלבום הרבה לפני שהוא יצא וחרשתי עליו. הוא הפך לאלבום הנסיעה שלי ללונדון, רגע לפני שנסענו להקליט את האלבום שלי בליברפול - ונתן לי השראה. גם הסאונד יוצא הדופן של רן שם טוב, שמהווה את התווית שלו כאמן - וגם כל השירים באלבום פשוט מצוינים.

יש בו שיר אחד שנקרא "Baby" שהרס אותי. זה לא אופייני ללהקה לכתוב שירים רגועים, אבל באלבום הזה יש לכך הרבה יותר ביטוי. דווקא באירוויזיון חשבתי שהם יכולים להצליח, כי הגישה של הלהקה נורא מגניבה והם עושים עבודה מעולה. יצא שהשיר שלהם טבע בים השירים הנוראיים שהיו שם. אבל זה באמת לא משנה - בתור להקה, הם חיים כל כך הרבה זמן ויש להם המון מה להציע, אני לא מודאגת.

תגלית והופעת השנה: מאיה בלזיצמן . מאיה יצרה כמה מופעים השנה עם הצ'לו שלה ובמופע החדש, "הצ'לו מנגן רוק", היא יצרה עיבודים חדשים לשירים ישנים, וכמה מהם הם היפים ביותר ששמעתי מזה הרבה זמן. המופע שלה מורכב רק משירה, צ'לו ותופים, אלקטרוניים ואקוסטיים, והכל משתלב כל כך יפה.

יש לה ביצוע אחד ל"היו לילות", ומיד כששמעתי אותה מתחילה לשיר, התחלתי לבכות. נכון, מאיה היא גם חברה שלי, אבל כשמרגישים קרוב למישהו, הרבה יותר קשה להתרגש, כי אתה מכיר את האדם, אתה חי איתו ויודע למה לצפות. מלבד זאת, קשה לי להתנתק מהמוזיקאית שבי והביקורת היא כמובן בלתי נמנעת - ובכל זאת, מאיה הצליחה לסחוף את הילדה התמימה בתוכי.  

זמר השנה: דודו טסה . אני מאוד מאוד מעריך את הדרך שטסה עושה. זה בדיוק הדרך שאני כמוזיקאי הייתי רוצה לראות באמנים יוצרים. לא מזמן האיש היה גיטריסט בתוכנית אירוח - והיום יש לו קהל וקו מוזיקלי משלו. הוא לא מפחד להעז ולחפש, בלי קשר לטעם ובעצם לשום דבר. צריך גם להעריך אותו על ההספק. במקביל לאלבום המעולה שלו עם הכוויתים, הוא עבד עם שלמה ארצי, שם הפיק שיר אחד בשם "לתת ולקחת", והוציא אלבום נוסף ("סחרחורת") - ללא ספק טסה הוא הזמר של השנה.

תגלית השנה: ריף כהן . אני מאוד אוהב אותה. היא מצליחה לקחת כל מיני סגנונות ולהביא משהו מאוד רענן שתופס אותך באוזן. היא פשוט עושה לי טוב ושמח. יש לה צבע וקשה לפספס אותה. לי כאמן מאוד קשה לעשות את השילובים האלה, אני די נשאר במסגרת המוזיקה שאני מכיר ואוהב, ובוא נגיד שלא עשיתי את האלבום האנדלוסי שלי - אבל אני נורא שמח לראות איך אנשים עושים את זה, ועושים את זה טוב.

להקת השנה: אלישע בנאי וארבעים השודדים . אני אוהב אותם בקטע של "סוף סוף יש הרכב רוק בעברית". זו תופעה שקיימת, אבל היא נעלמת מעיני התקשורת. רוק הוא לא המיינסטרים בישראל, הוא הפך להיות אלטרנטיבי - אבל כשאלישע נכנס לחדר, מרגישים שהוא נכנס. וכשהוא נותן הופעה הוא נותן הופעה.

זמרת השנה: נינט טייב . ובכך אני מצטרף לרשימת האנשים שמפרגנים לה. אני מאמין בדרך שלה. נכון שזה נורא קשה לשכנע חבר'ה בגילנו שהיא פי ג'יי הארווי או שאלה הדברים שהיא אוהבת - וקשה לשכנע ילד בן 16 שעכשיו היא לא זו ששרה את "ים של דמעות". נינט לקחה על עצמה משימה קשה, אבל היא הולכת על זה בכל הכוח. זה ייקח קצת זמן, אבל זה יקרה.

אלבום השנה: ספי אפרתי. זה יישמע משוחד, כי מדובר בבסיסט של "מוניקה סקס", אבל האלבום של אפרתי הוא אחד האלבומים הכי שלמים ששמעתי, זה אלבום פגז. הוא אמנם נמצא שנים רבות בתעשייה, אבל זה האלבום הראשון שלו כאמן יוצר - וכאמור, זה אלבום מעולה.

תופעת השנה: היצירה באנגלית. זה הפך למשהו מקובל וזה נהדר. אבל מצד שני, חבל לי שברוק מעדיפים ליצור באנגלית. ב"רוק עצמאות", הופענו "מוניקה סקס", "איפה הילד", "מופע הארנבות של דר' קספר" - איפה הדור החדש? ממש מבעס אותי שאין חבר'ה שמנסים. לכתוב בעברית זה אתגר גדול, בא לי שאנשים צעירים יאתגרו את עצמם, בא לי שיהיה עמיר לב חדש, שיהיה יהלי סובול חדש. אנחנו כבר מזדקנים, הדור שלנו, בטח הדור של ברי סחרוף והחבר'ה שהחזיקו את השרביט, וצריך להעביר אותו למישהו.

יצא לכם להציץ ברשימות המועמדים ל"שיר השנה" של תשע"ב? או לעבור על רשימת 50 השירים המושמעים ביותר ברדיו של אותה שנה? בואו ואחסוך לכם את התענוג. אם אתם לא שייכים באופן ישיר ל"תעשיית" המוזיקה, מחוברים למוזיקה בצורה אובססיבית או נדרשים להאזין לרדיו 24 שעות ביממה, קרוב לוודאי שלא תזהו חלק ניכר מהשירים שנתפסים כלהיטי השנה החולפת.

"יש לך" של שלומי שבת, שעל פי נתוני "מדיה פורסט" (שרחוקים מלהיות תוצאות האמת; ובכל זאת, אינדיקציה) הוא השיר הישראלי המושמע ביותר בתשע"ב, ואני מניח שהוא אכן מוכר לרובכם. גם "זיקוקים" של משה פרץ ו"כשאת איתו" של אייל גולן, המגיעים אחריו במצעד, מוכרים למדי. אבל המשך הרשימה חושף שירים שאני לגמרי לא בטוח שהישראלי הממוצע - אם יש דבר כזה - יוכל אפילו לזמזם. אם זה "יש לנו אהבה" של סאבלימינל (במקום ה-6), או "כשאתה" של מנור שבת (במקום ה-10).

וזאת עוד העשירייה הראשונה. אבל הבעיה המרכזית היא, שגם השלישייה הפותחת, והמוכרת, רחוקה שנות אור מרמת הלהיטות של השלאגרים הגדולים מהעבר הלא רחוק. דוגמאות? "דרכנו"; "לכל אחד יש"; "מי אוהב אותך יותר ממני"; "ממעמקים"; ועוד ועוד.

שורט את הלב: ישראל ברייט(צילום: עידן לוי)

אז אפשר להתחמק, ולטעון לשנה קשה. יוצא מהכלל, שאינו מעיד על הכלל. אבל ההתחמקות לא תעבוד. בכל זאת, מדובר בשנה שבה כמעט כל תותח ירה: משלמה ארצי, דרך פוליקר, אייל גולן, אביב גפן, דודו אהרון, משה פרץ, ועד לריטה ולמירי מסיקה. מה עוד, שמדובר כבר במגמה שרק מחריפה משנה לשנה. להיט הרדיו מחרחר, ובהחלט יכול להיות שאנחנו עדי שמיעה לרגעיו האחרונים.

הסיבה הבסיסית לכך היא היחלשותו של הרדיו כמדיום מרכזי. בבית הוא כבר מזמן לא רלוונטי. האינטרנט הרג אותו כמעט לגמרי כפסקול של המשרד. נותר רק האוטו, ככלא בלתי נמנע, עד לסוף הפקק. במקביל, ומתחת לפני השטח - מבחינה תקשורתית לפחות - עולים כפורחים זמרים ולהיטים באתרים שונים ברשת.

כבר היום צריך להכניס לרשימת להיטי השנה את הסרטונים הישראלים הכי נצפים ביוטיוב. זה ישנה את התמונה לחלוטין (ויהפוך אותה לנכונה בהרבה). שיר כמו "חיים רק פעם אחת" של איזי ודין כהן זכה, נכון לשבוע שעבר, ללמעלה ממיליון וחצי צפיות. והוא עלה לרשת לפני חצי שנה בלבד. ואילו "יש לך", כאמור השיר המושמע ביותר של תשע"ב, שודר ברדיו 2,051 פעמים, במשך שנה שלמה. הרי לכם, פרופורציות. במילים אחרות, חברים, האינטרנט הרג את כוכב הרדיו.

בגלל ההתמדה: אתניקס(צילום: עידו ארז)

זמר השנה: דודו טסה. הוא הוציא השנה אלבום נהדר, "סחרחורת", ולפחות בתקשורת החל לקטוף את פירות העבודה הקשה שלו. אבל היי, על מי אני עובד? בשטח, זו היתה לגמרי השנה של שלומי שבת. הצירוף של "The Voice" עם אלבום חדש ועתיר להיטים (יחסית, יחסית), עשה את העבודה. והאמת? יש כבוד.

הרכב השנה: אין. פשוט אין. עם כל הרצון הטוב וגו'. אף להקה לא בלטה במיוחד, גם לא במישור האיכות. "איזבו" הוציאו אלבום שלישי ויפה, ובכל זאת - גם ההשתתפות באירוויזיון לא חילצה אותם מהגטו של אניני הטעם. נותרה רק "אתניקס" הנצחית, שתזכה בפרס ולו בגין ההתמדה.

זמרת השנה: גם כאן, המצב חרבנה למדי. למרות שמרבית הגדולות הוציאו אלבומים (שרית חדד, יהודית רביץ, מירי מסיקה, שירי מימון), קשה לדבר על דומיננטיות אמיתית, מכל סוג. הפרחים יילכו בכל זאת לריטה, תודות לאלבום "השמחות שלי", שהיה יציאה מקורית ומוצלחת מאד שלה. ואפילו נועזת, במונחי הקריירה של הדיווה.

אלבום השנה: A paris של ריף כהן (שהיא גם תגלית השנה מבחינתי, ללא שמץ של ספק). זה בדיוק האלבום שהייתם שמחים להשמיע לחבר מחו"ל, כדי להשוויץ קצת בתוצרת המקומית. שילוב מלבב של מזרח תיכון חדש, ניחוח צרפתי וגם לא מעט רוקנרול ברקע. לפחות בגישה. הכמויות המסחריות של החן והסקס אפיל של כהן לא מזיקות כמובן. ולא נשכח גם את "החבר אני" הנהדר של רמי פורטיס.

שיר השנה: "כוכבים במקום עיניים " של ישראל ברייט. גם חכם, גם שורט את הלב. אלה שמחות קטנות, ועדיין - השמחות.

האמת? המון אלבומים ישראלים מצוינים ומעוררי השראה יצאו השנה. ונזוז מהקצה אל הקצה: הראשון הוא עידן רייכל. המוזיקאי המוכשר הצליח לעורר את החושים לאו דווקא במסגרת הפרויקט המפורסם שלו, אלא במשהו שונה לגמרי. בלילה אחד הוא הסתגר באולפן עם הבסיסט והמוזיקאי יוסי פיין וחברו ממאלי, הגיטריסט ויו פארקה טורה. התוצאה היא אלבום מוזיקת עולם אינסטרומנטלי, בינלאומי ויפהפה בשם "The Tel Aviv Session".

צורחים את מה שהרבה מאיתנו רוצים לומר. הקליפ של שב"ק ס' (בימוי: פלד)

אחר כך מגיעה נינט טייב. מה לא טיקבקו וצעקו על הזמרת שכבר עשר שנים נמצאת תחת העין הציבורית? אפשר כבר להפסיק להרהר בתיאוריות הטוענות לשינוי תדמיתה כדי להפוך למה שהיא לא. כי התשובה הפשוטה היא שהיא כן. תשכחו לרגע מהתדמית וההיסטוריה: נינט יצרה אלבום רוק טוב בשם "Sympathetic Nervous System". הלהקה נשמעת טוב, היא נשמעת טוב (כן, באנגלית), והשירים מצוינים.

ואז מגיעים "שבק ס'". "פרה פרה", האלבום השני שלהם מאז האיחוד, הוא אחד האלבומים החשובים של השנים האחרונות. כמעט 20 שנה מאז אלבומה הראשון, הלהקה חדה והשירים בועטים. שבק ס' (וכנראה האלבום של "ג'ירפות" שיבוא עלינו לטובה) הם היחידים ששמו במרכז העניינים את צעקתם של אזרחי המדינה מהשנה האחרונה. אמיצים ומוזיקליים כאחד.

והיו עוד: דניאל זמיר עם "נחמה ועידוד" בו שיתופי פעולה מרגשים עם מתיסיהו, יוני רכטר וברי סחרוף לצד יצירות ג'אזיות מלאות בניחוח יהודי וקוסמי. להקת "יוסלס איי.די" המשיכה להוכיח שהיא אחת הלהקות הטובות בישראל (ובעולם הפאנק-רוק העולמי) כשהוציאה את אלבומה "Symptoms", והאחות שלה, להקת "בוא לבר" עם שני אלבומים: "בונג רוק" ו"שתיים". אין ספק שלא מדובר באלבומים לכולם, אבל אם יש משהו שחסר במוזיקה הישראלית זה דיסטורשנים מלוכלכים והומור מטונף, ואת זה אף אחד לא עושה טוב מהם.

ויו פארקה טורה, עידן רייכל ויוסי פיין. אלבום בינלאומי יפייפה(צילום: ניצן טרייסטמן)

נכון, רוב האלבומים האלה שייכים לצד האלטרנטיבי של המוזיקה הישראלית, ורובם לא הגיעו ולא יגיעו לרדיו. אבל האמנים יודעים שתהילתם המוזיקלית לא תגיע מגלגלצ, אלא מהאינטרנט ומהשטח. רובם עלו להאזנה חופשית ברשת, והאמנים המשיכו לתקשר עם הקהל האוהד שלהם במופעים וברשתות החברתיות. אמנם קשה הרבה יותר להתפרנס ממוזיקה, אבל המגמה המוזיקלית-חברתית חייבת להימשך כדי לשמור על התרבות שלנו.

שיר השנה: "לשבט: לקום! " - שב"ק ס'. השיר החשוב ביותר שיצא השנה. בקצב ההיפ-הופ שמשנה צורתו לרוק אפי, החברים מיבנה צורחים את מה שחלק גדול מאיתנו רוצה לצרוח על תרבות הרייטינג ושיטת הפתרונות המהירים. "אלף תוכניות בידור ויחסי ציבור, דוחפים לנו כדור ועוד כדור ועוד כדור", הם שרים, "ריטלין לילדים שלא יפריעו בשיעור. למה לתקן בכלל את מה שלא שבור?".

להקת השנה: שב"ק ס' . עם הופעות מפוצצות וכאמור, אחד האלבומים המשמעותיים בחייה.

זמרת השנה: נינט טייב . מתוך כל הפלסטיקה ששלטה במצעדים, דווקא נינט עשתה משהו יוצא דופן ונטול שיקולים כלכליים. האלבום שלה באמת משמח.

זמר השנה: דודו טסה . טסה המוכשר יכול היה להיבחר כזמר השנה כבר לפני שנים רבות, אבל בשנתיים האחרונות, כשהוציא את אלבומיו המצוינים "דודו טסה והכוויתים" ו"סחרחורת", הוא גרם לקהל רחב הרבה יותר להבין עד כמה הוא מיוחד וכמה המוזיקה זורמת בוורידיו. מדהימה גם הדרך שטסה עבר במשך יותר מעשור, בו לא הפסיק לעבוד, ליצור, להוציא החוצה ויאללה לפרויקט הבא. הלוואי על כולנו.

כשעוצרים את מחוגי השעון על ערב השנה החדשה ומסתכלים אחורה על הישגי המוזיקה העברית בשנה החולפת, הרי שאחד הדברים הגדולים שקרו פה - בכלל לא קרה פה. הצמד TYP, ההרכב האלקטרוני של עברי לידר וג'וני גולדשטיין, הצליחו לייצא לעולם משהו שמעולם לא הצלחנו לייצא קודם לכן: פופ. מיינסטרים. להיטים.

בזכות שירי פופ-דאנס אלקטרוניים מהודקים לחלוטין ("D.I.S.C.O ", "20 Seconds ", "Fuck Off Berlin" ורבים אחרים), הופעה מרשימה וקוּלית לחלוטין על הבמה ומיצג אנושי-אמנותי בדמות הפרפורמר הרב-מיני אוריאל יקותיאל, בתחילת קיץ 2012 כבשו לידר וגולדשטיין את הבמות הגדולות של אירופה ובראשן זו של פסטיבל קאן.

בעבר כשלנו לא פעם בייצוא פופ כחול-לבן לעולם. ריטה לא הצליחה לעשות את זה כמו שצריך עם "Time for Peace" ושירי מימון פידחה ב"Standing On My Own". עברי וג'וני עשו זאת כאמור בענק השנה, ועם האלבום המתחדש שלהם שיצא לאחרונה ועוד שלל הפתעות שבדרך, יהיה זה הימור מושכל לחלוטין לומר שזוהי רק ההתחלה.

כבוד גדול צריך לחלוק גם לעברי, שאלבומו "מישהו פעם" המוצלח יחסית, שומר על ההפרדה המוחלטת בין הצמד האלקטרוני לעבודתו שלו. כלומר, נטול כל קשר למוצר שנמצא על המדף ליד בחנויות התקליטים. מה נאחל לשניים האלה לשנה הבאה? מאוד ברור: אמריקה, אמריקה, אמריקה. אנחנו צופים שאחרי צרפת, ספרד וגרמניה (וכמה מדינות נוספות באירופה) גם בארצות הברית יתאהבו בעברי ובג'וני.

שיר השנה: זיקוקים - משה פרץ. מאוד קל לקטלג את פרץ במסגרות המקובלות. זמר מזרחי, שופט ריאליטי, כל הנתונים משחקים לטובת כליאתו בטייטל הלוהט התורן של מדינת ישראל. אבל שיר אחד שהוא הקליט השנה שובר כל מסגרת אפשרית. "זיקוקים" אינו שיר מזרחי, וגם לא גלגלצי. המילים של טל רביב, הלחן של שמוליק נויפלד והביצוע של פרץ מעיפים זיקוקים בוערים אל תוך הלב. מדובר בשיר העברי הטוב ביותר ששמעתי בשנה האחרונה, והביצוע האינטליגנטי והכמעט דומע של פרץ מצליח לפלח את הלב.

אלבום וזמר השנה: דניאל זמיר - "נחמה ועידוד" . באופן אישי, הזמר והשיר הזה ניחמו אותי בשנה הקשה בחיי. אבי חלה בסרטן ונפטר זמן לא רב מאוחר יותר. ביום שקמתי מהשבעה, נכנסתי לראשונה לאינטרנט והכותרת "נחמה ועידוד" היתה בתחתית המסך. הרגשתי שהמילים נכתבו במיוחד עבורי ונכנסתי לכתבה. אפשר לומר שזה היה במקרה, היום אני אומר, שזה היה פשוט נס.

האיש והסקסופון: דניאל זמיר מעודד(צילום עידו איז'ק)

האלבום מתחיל בשישה קטעי ג'אז ענוגים שהם הנחמה: מנגינות שבמהלכן התודעה צוללת עמוק פנימה ומזככת את הנפש מכל כאב או אכזבה. בשיר השביעי, העידוד מתחיל - ויחד איתו, כמה מהשירים הטובים ביותר ששמעתי. "אין לי מקום" בשיתוף עם מתיסהו עם הקצב המצוין והטקסט הנוקב, שכל גבר שמרגיש אבוד מוצא בו את עצמו. "יעלה" עם ברי סחרוף ושוב מתיסהו, וכמובן "שיר נחמה ועידוד", שלא משקר לגבי המסר שלו.

את האלבום של זמיר לא שמעתם ברדיו, שלצערי התעלם ממנו, אבל מפה לאוזן הוא מתגלגל בין אנשים שמגלים אותו ומתאהבים בו כבר מהאזנה ראשונה. למי שעדיין לא נחשף אליו, זהו הזמן.

הרגע המוזיקלי של השנה: "The Voice" היתה תוכנית הטלוויזיה המפתיעה, המרגשת והמדוברת בישראל בתחילת השנה שחלפה. גרסה ישראלית לריאליטי מוזיקלי שכבש את העולם, בז'אנר שנדמה היה שכבר לא ניתן לחדש בו דבר. ובכל זאת שתיים הדהימו.

בתוכנית הפתיחה היתה זו נועה גולן-בראל עם ביצוע מרטיט ל-"Someone Like You" של אדל שלווה בסיפור חיים קורע לב על אמה המנוחה, הזמרת הזכורה לטוב דינה גולן שנפטרה שלושה חודשים קודם לצילומים - ובתוכנית הגמר זו היתה קטלין רייטר, עולה חדשה מקנדה עם "Set Fire To The Rain" - ביצוע ללהיט נוסף של אדל.

השנה ש-The Voice הצליחה, היתה גם השנה בה "כוכב נולד" קרסה. היא היתה כל מה ש"כוכב נולד" כבר לא: תוכנית מוזיקלית מאתגרת, מותחת, עדכנית ובעיקר עם מתמודדים סופר מוכשרים. קטלין רייטר ונועה גולן בראל הוכיחו שהציבור הישראלי צמא לביצועים בשפה האנגלית ולא רק לקאברים עבריים - ושיש כאן כשרונות אמיתיים שמחכים לפריצה.

ושתהיה לכולנו שנת חדשה טובה ומלאה ביצירה!