שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אוי לא, אני אוהב את האלבום של לירן דנינו

    הדיסק החדש של לירן דנינו נחת על שולחנו של שי להב כמטלה צפויה מראש: מיינסטרים כוכב נולדי עם כל המרכיבים המתאימים לחבוט בהם. ואז בא הטוויסט בעלילה: הוא ממש אהב אותו

    בואו נפתח לרגע דיון על האובייקטיביות של מבקר המוזיקה הטיפוסי, ועל היכולת שלו לגשת לדיסק חדש ללא דיעות קדומות ומבלי שהוא מנסח לעצמו - עוד לפני ששמע ולו אקורד אחד - את שורת הפתיחה של הביקורת. אוקיי, תודה לכולם. היה דיון נוקב וממצה.

     

    עוד תווים של שי להב ב-ynet:

     

    ובמילים אחרות: אין דבר כזה. מבקר מוזיקה הוא רק בנאדם (אם כי, לא מעט מבוקרים יחלקו על הקביעה האחרונה. ולפעמים גם בצדק), ואין לו את היכולת להפריד בין החבילה שהוא נושא עימו, לבין היצירה שהוא עומד לשמוע. לטעמי, לא רק שהוא לא צריך להפריד, אלא להיפך. הרי מוזיקה היא קודם כל חוויה רגשית, תודה לאל, לא מדע מדוייק.

     

     

    כל ההקדמה השכלתנית הזאת באה כדי להסביר את הפער בין הדרך החמצמצה שבה ניגשתי לאלבום הבכורה של לירן דנינו, לבין המתיקות שאחרי. אפשר להירגע, הוא לא שינה את חיי. אבל הוא הזכיר לי בפעם המיליון שלמוזיקה צריך פשוט להקשיב, כדברי הוגה הדיעות הנודע, ג' מייקל, ללא דיעות קדומות.

     

    ועכשיו, בואו נמשיך לדבר גלויות. ויותר עדיף, נערוך משחק אסוציאציות קצר, על הנושא: לירן דנינו. אז מה היה לנו שם? כוכב נולד 7. שיער. מייק ברנט. רקע משפחתי רווי טלטלות. חיוך קבוע. חתיך. קול גבוה. יודע לשיר. הבעה מעט... אהבלית. אישיות לא ברורה. נער פוסטר. וקאט. נידון לגלות הנצחית של בוגרי כוכב.

     

    ועכשיו יש לו אלבום בכורה, מגובה בלהיטים גלגלציים. איזה באסה. חייבים להקשיב. חייבים? יאללה, אין מנוס. שלושת רבעי שעה, ואנחנו אחרי. נתחיל בעטיפה. כן, בטח. שחור לבן. כל כך צפוי. בואו נראה לכם שלירן הוא גם "רציני". לכן הוא מביט ישר לתוך המצלמה, כשהוא לא מגולח (מוקפד), ועטוף בסריג עם אופי.

     

    והנה זה בא. גיטרות חשמליות. רדיוהד - לא לפנים, אלא ישר לתוך הגוף. בכפית. לא, סליחה, בסרוויס שלם. אויש, נו, זה כל כך בנאלי. מנסים לעטוף את הילד בסאונד אעלק עדכני, שישלב בין סלסולים למחוזות אפלים. אין, אין דבר יותר עלוב ממיינסטרים ישראלי. איפה אינדי נועז ובועט באנגלית כשצריך אותו?

     

     

    אבל רגע, זה דווקא יפה. לא, לא. לא יכול להיות. אני בטח עייף. או שקמתי במצב רוח של מפלגת המרכז. תחשוב דב חנין, תחשוב דב חנין... אבל וואלה, הוא שר ממש יפה! זאת אומרת, לא "יפה" במובן הכוכב נולדי, אלא נוגע. ומרגש. ויש לו מנעד קולי מטורף, לילד הזה. והשירים, השירים ממש טובים.

     

    לא משהו שישנה את עולמכם, כן? אבל מחניפים לאוזן. ומוקפדים. וכתובים ומולחנים היטב. כאילו שעומדת מאחור תעשיית מוזיקה מהוקצעת ורבת ניסיון ומעללים, שיודעת איך לקחת ילד פלא ולרקוח לו את המעטפת הנכונה לתחילת הקריירה. נו, טוב. בטח מעורבים פה התותחים הכי כבדים בשוק. ובטח הביאו את דנינו הבובה לאולפן, אמרו לו "אלה השירים" ופקדו עליו לפתוח את הפה.

     

    רגע, בשביל מה הספקולציות? בואו נבדוק קרדיטים. אז הנה... רגע רגע. לירן דנינו אחראי כאן לשישה לחנים. ולארבעה מהטקסטים. וגם יתר השמות הם לא בדיוק מהאצולה הקלאסית של המוזיקה הישראלית. יאיר עזר, נועם חורב, דידי ארז, טל רביב. כולם כבר מוכרים בברנז'ה, אבל עדיין - רחוקים אלפי שנות אור מהמנטורים של דה וויס, או משולחן השיפוט של כוכב.

     

    ויש כאן יופי של יציאות. "לעצור את הדמעות" שכתב והלחין שחר אבן צור, וזוכה

    לביצוע וירטואוזי באמת של דנינו, למשל; או "עדיין ריק" של נתן גושן, המושמץ מבין מוזיקאי ארצנו, שמוכיח כאן שהוא יוצר לא רע בכלל; שלא לדבר על "כל המילים" של יאיר עזר, מלהיטי הרדיו הכי מוצדקים של השנים האחרונות. ומעל הכל - צל"ש לאורי אבני, המפיק המוזיקלי, שאמנם רתם למשימה באופן ברור וגלוי את תום יורק וחבורתו, אבל עשה את זה בטוב טעם, בהקפדה מעוררת השתאות על כל פרט ובדרך שהצליחה להותיר במרכז את לירן דנינו, ולא את נפלאות הסאונד.

     

    שורה תחתונה: אלבום הבכורה של לירן דנינו הוא מיינסטרים ישראלי משובח. משפט שבשנים האחרונות הפך כמעט למדע בדיוני. אה, ונורא יפה לו ככה, בשחור לבן. מאיפה הסוודר הזה, מישהו יודע?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לירן דנינו. שר ממש יפה
    צילום: דורון עדות
    לאתר ההטבות
    מומלצים