נינט טייב טובה, אבל דודו טסה יותר

ידענו את זה כבר קודם, אבל האלבום החדש רק מדגיש את הנקודה: נינט טייב היא זמרת ענקית, לבטח במונחים ישראליים. יש בשירה שלה שילוב נדיר של ניגודים. עצמה, שבריריות, סקסיות, התיילדות, צלילות, צרידות. המעוניינים יכולים להמשיך ולתור אחרי קונטרסטים נוספים. אני מיציתי את הטיעון. אם ב"קומוניקטיבי" הטון המרכזי של נינט היה לצרוח, וכמה שיותר, הרי שבאלבום הבכורה שלה באנגלית היא מציגה וריאציות קוליות חדשות ומשמחות. והמשמחת ביותר: יש ניואנסים. ודקויות. לא רק נתינה בראש.

עוד תווי שי  ב-ynet:

• המכשפות החדשות לא מבזות את המקור
• אלביס קוסטלו, אולי תחזור לחבב אותנו?
• מחאה קולנית: מוזיקאים שהציתו את המרד
  

ובכלל, Sympathetic Nervous System הוא אלבום טוב בהרבה מקודמו. משוייף היטב, נהנה מסאונד מצויין ומהפקה מוזיקלית מהודקת, וגם משורת נגנים שנשמעים כמו חלק אינטגרלי מהיצירה. הצ'לו של מאיה בלזיצמן מעשיר מאד את הצליל. והשירים עצמם מצלצלים מגובשים בהרבה מהסקיצות המבולבלות של האלבום הקודם.

אבל האם כל אלה הופכים את Sympathetic Nervous System לראוי לכמות הסופרלטיבים שמספר מבקרים מקומיים מיהרו להעתיר עליו? אני חושש שלא. יש משהו בז'אנר האינדי רוק שמאפשר לאמנים שלו לעגל פינות. ולכן הוא מטעה מאד. מטבע הז'אנר, ערכים "ישנים" שעל פיהם נבחנים שירים נדחקים בו לפינה. הטקסט מבולבל ולא קוהרנטי? טעות. מדובר בשירים "אסוציאטיביים". "כאוטיים". "חסרי מנוחה". הלחנים לא ממש מתפתחים לכדי מלודיה אמיתית? למי אכפת. העיקר שהסאונד של הגיטרות ממש מזכיר את הארקטיק מונקיז. וגו'.

ובמילים אחרות: השאלה של "כמה זה מגניב" הופכת פה לקריטית. ומדובר במקרה מגניב בהחלט, ללא ספק. אבל זה לא מספיק. אני לא מזלזל פה, חלילה, באינדי עצמו. רק טוען שהוא עשוי לספק מפלט לבינוניות. וכשיש לנו עסק עם זמרת כל כך טובה וכל כך כריזמטית כמו נינט, עם מעטפת מוזיקלית כל כך עכשווית ונוצצת ועם מנגנון יחסי ציבור שהוא כבר בילד אין, בתוך מערכות התקשורת, קל מאד להתבלבל.

Sympathetic Nervous System הוא אלבום לגמרי לא רע. אבל הוא הצליח לרגש אותי ברגעים ספורים בלבד. בעיקר, כי הוא מחדד עוד יותר את הפער בין יכולותיה המהממות של נינט טייב כמבצעת, לבין אלה כיוצרת - ולכן הוא מוסיף לייצר תחושה של עודף יומרנות ושל מחסור באותנטיות. החדשות הטובות הן, שנינט משתכללת מאד כמוזיקאית, והפאזה של "נא באוזן", שנועדה להוכיח לעולם שהמאמי הלאומית מתה, כבר מאחוריה. היא סקרנית, היא בולעת ברעבתנות מגוון רחב של ז'אנרים והיא תעשה בסוף יופי של אלבום. בתנאי שלא רק היא תכתוב אותו.

פרס המוזיקאי המצטיין

מחסור באותנטיות הוא לא בדיוק הבעיה של דודו טסה. אבל גם הוא נאבק כבר שנים בקירות, כדי לנתץ תדמיות ישנות. לא בקנה המידה של זכייה ב"כוכב נולד", כמובן, אבל גם זיכרון של ילד פלא מסלסל, או הגיטריסט החמוד ונטול הדיבור מהלהקה של יצפאן ("החברים של ביזונה"), הם לא בסיס איתן לקריירה של יוצר "רציני".

אבל מה שאני כל כך מעריך אצל טסה, זה שאת שבירת הקירות הוא עושה לאט לאט, באופן כמעט סיזיפי. אלבום אחרי אלבום. בלי יחסי ציבור והשתכשכות בגיגית הסלבס. ומה שמרשים עוד יותר, היא העובדה שטסה לא מפסיק להשתפר. "סחרחורת", החדש שלו (שהוא אלבומו התשיעי! אם כוללים את זה שהוציא כנער) הוא מקבץ קצר אבל עבה של שירים מעולים אחד אחד.

טסה הוא פרפורמר רב הבעה - אולי רב מדי, אם אתה סתם ציניקן - ובכל זאת זה צובט בלב. צובט חזק אפילו. המלודיות שלו מפעילות את בלוטות הרגש כבר מהאזנה ראשונה והטקסטים, שבאופן מסורתי היו החולייה היותר חלשה, השתפרו אצלו מאד. הרבה בגלל הבחירה לכתוב אותם בשיתוף עם יוצרים אחרים, כמו גלעד כהנא או עמיר לב.

מסחרית, הוא מתמקם בנישה אהובה מאד על הקהל הישראלי - זו של הרוקר עם הגישה למקורות המזרחיים (ע"ע אהוד בנאי, ברי סחרוף וגו'), ובאלבום הזה ספציפית יש תחושה שהוא בא כדי לטרוף. להפוך לכוכב שהוא ראוי להיות, בלי להתחבא מאחורי תירוצים מופנמים. יש כאן לפחות שלושה שירים מצויינים באמת, מינון לא מובן מאליו: "לא מרגיש טוב" הפותח, "כמעט" היפהפה ו"נגן לי". שני האחרונים, אגב, נכתבו במשותף בידי טסה ועמיר לב - אולי רעיון לאלבום שלם.

ההפקה המוזיקלית, של טסה וניר מימון, עשירה ומעניינת. מזגזגת בין רוק בסיסי, אלקטרוניקה קלה, כינורות, כלי נשיפה, קנון ואפילו דיסקו לייט ("צריך"). הכל, בצירוף החוברת היפה, מייצר תמהיל מהצד האפל, אבל מלא הרגש, של תל אביב. דודו טסה זכה כבר מזמן בגביעים על התמדה. עכשיו, עם "סחרחורת", הוא גם גורף את פרסי ההצטיינות.