האזינו לשיר העצוב ביותר בעולם

לראות את ארץ ישראל - ולמות

השיר העצוב ביותר בעולם נמצא בפרשת השבוע שלנו, בסיום של פרשת "האזינו" (דברים פרק לב, מט-נב):

עֲלֵה

אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה

הַר נְבוֹ

אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב

אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ

אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן

לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.

בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה.

אֶל עַמֶּיךָ ...

וְשָׁמָּה

לֹא

תָבוֹא

זה שיר מזעזע על החיים שלנו, על המציאות המוחמצת. זה שיר שנולד מההכרה העמוקה שהחיים הם לא כמו תחרות ריצה שבה כולם מגיעים, גם אם בשלב מאוחר, לקו הסיום.

• מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? היכנסו לפייסבוק שלנו  
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת האזינו
• מדריך: כך בוחרים את ארבעת המינים (וגם: הלכות החג)
• סולחה היסטורית: 'הרנטגן' וה'בבא ברוך' התפייסו
  

שיר הסיום של משה מספר לנו שהחיים דומים למסע שמתארך במדבר, ומתארך ומתמשך עד שפתאום הוא פוגש את המוות.

אם החיים של גדול הנביאים הגיעו רק עד הר נבו, אז מי אנחנו שנעז לשאול יותר? ומצד שני, האם אפשר שלא לחלום על יותר? האם אפשר לחיות בלי לקוות להגיע ליעד? להישג? אני לא יודעת איך היו עוברים עליי ימיי אם מישהו היה אומר לי שחיי יסתיימו בהר נבו. המחשבה הזו מזעזעת אותי, ולמרות שזו התשובה הנכונה היחידה, אני לא נכונה לה עדיין.

נבו - הלכה למעשה

כשמתקדמים שני פרקים קדימה בקריאת התורה, רואים את בשורת נבו הופכת למציאות (דברים לד א-ד): "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ ... וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה, הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר". כמה איטי וכמעט בלתי ניתן לנשיאה התיאור הזה (ואני עוד קיצרתי שני פסוקים באמצע).

משה נמצא ממש קרוב וממש על הפסגה, הוא רואה את הארץ, הוא רואה את כל הארץ. הוא רואה את כל הארץ שהובטחה לאבות, הוא רואה את כל הארץ שהובטחה לעם ישראל לדורותיו. ואז, לאחר שהמצלמה עושה "זום אאוט" ומראה את כל ההוד של הארץ ואת ההבטחות המתפרשות על פני כל הדורות, התמונה שבה ומתכנסת אל משה ומגיעה הקביעה: "הראיתיך בעינך ושמה לא תעבור". זהו. זה המקום שבו חלומות החיים פוגשים את המוות. זה השיעור הדתי בה"א הידיעה, זה שיעור שאין למעלה ממנו בצניעות. בשביל לצלוח את השיעור הזה אדם זקוק לשיעור הקומה של משה.

שום תכונה אנושית לא זרה להם

ככל שאני לומדת יותר תלמוד, אני מיטיבה להבין שחכמי התלמוד היו האנשים ששום תכונה אנושית לא זרה להם. רבים רוצים להתהדר ביכולת הנדירה הזו, ומעטים זוכים בה.

מי ששום תכונה אנושית לא זרה לו, הוא אדם שהתנסה במגוון גדול מאוד של תכונות, והוא גם מספיק צנוע לדעת שהוא היה מסוגל להגיע למקומות רבים וקשים עוד יותר. חכמי התלמוד הציגו את עצמם ברגעים נעלים ומרגשים, והקפידו גם להציג את עצמם ברגעים ראויים לגינוי. הם הראו פנים חכמות וטיפשות, חומלות ומנוכרות, רגישות, צדקניות ומתנשאות. ועוד ועוד.

הרבה פעמים אני חושבת שהתהפוכות ההיסטוריות של העם היהודי, ויצר ההישרדות המיוחד במינו, הם גרמו לחכמים להיות אנשים עם מניפת תכונות כל-כך מגוונת. האנשים המיוחדים האלה הבינו שהסיפור של משה הוא סיפור המוות של כולנו, והם העזו להודות כמה בלתי נסבל הוא הרגע של ההכרה שהחיים מסתיימים במדבר.

כך כן בונים מדרש

חכמי התלמוד לקחו את שני פסוקי המחץ של מות משה: "ושמה לא תבוא" מפרשת השבוע שלנו, ו"ושמה לא תעבור", מפרק לד. שני פסוקים כמעט זהים, אבל רק כמעט. "תבוא" או "תעבור" – למה שינה הכתוב את הפועל בשני הפסוקים, ולמה הוא כפל את ההוראה עצמה? למה לחזור על הדבר הקשה הזה פעמיים?

הכפילות וההבדל הקטן בין הפסוקים הם הזדמנות מדרשית הגדולה. חז"ל מספרים לנו שבין פרק לב לפרק לד, התקיימה שיחה רווית כאב בין משה לאלוהים. משה, גדול הענווים, ביקש בכל זאת, וקצת, ואולי להיכנס לארץ בדרך אחרת... משה, בדרשה שלפנינו, הוא הקול הפנימי שלנו, הקול שלא רוצה למות באמצע.

"עצוב למות באמצע התמוז / דווקא כשהאפרסקים בשפע / וכל הפרי דווקא צוחק בסל" (נעמי שמר)

והנה המדרש (ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שמא): "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא". נאמר כאן "ושמה לא תבוא", ונאמר להלן (דברים לד ד): "ושמה לא תעבור". אי-איפשר לומר "ושמה לא תעבור", שהרי כבר נאמר "ושמה לא תבא", ואי איפשר לומר "ושמה לא תבא" שהרי כבר נאמר: "ושמה לא תעבור". אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: אם איני נכנס לה מלך, אכנס לה הדיוט, אם איני נכנס לה חי איכנס לה מת, אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ושמה לא תבוא" "ושמה לא תעבור" לא מלך ולא הדיוט, לא חי ולא מת".

"לא חי ולא מת", לא תיכנס וזהו. כל-כך נורא גזר הדין של המוות אי-שם באמצע החיים. וזו כנראה העסקה שאין בלתה – מי שיוצר ופועל בעולם, מי שעושה מעשים, בהכרח יפגוש את מותו "דווקא כשהאפרסקים בשפע".

ובבית המדרש של הטוקבקים

מיכל יקרה (3), רבים הגיבו לדברייך וגם אני רוצה להגיב:

א. תודה שהגבת בצורה מפורטת.

ב. אני מצטערת שאכזבתי אותך.

ג. תראי, חלק מהמאמרים שציינת קראתי, וחלק לא קראתי, ואני מבטיחה שכך זה יהיה תמיד. כולנו נדע רק חלק קטן מהדברים החכמים שנכתבו גם בנושאים שמעניינים אותנו וחשובים לנו. זה עצוב אבל זו המציאות. השאלה היא לא מה קראתי ומה לא קראתי, אלא מהם הדברים שאני לומדת. ולעניין זה, לצערי, לא התייחסת.

מיכל יקרה, חברים יקרים בבית המדרש של הטוקבקים, בואו נסכם שזה טור של לימוד תורה ולכן אנחנו מתייחסים לתכנים שכל אחת ואחד מאיתנו מציע.