שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שתי נשים - ואין גבר ביניהן
    האחת גרמניה שמביטה אל העבר, והשנייה ארגנטינאית פוסט-מודרניסטית. מה משותף למרגרט פון-טרוטה ולוקרסיה מרטל? שתיהן קולנועניות פמיניסטיות מובילות, והן יתארחו בפסטיבל סרטי הנשים ברחובות. הבמאית נטעלי בראון כותבת עליהן

    הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות שיפתח היום (ב') יארח השנה שתיים מיוצרות הקולנוע הבולטות בעולם כיום - מרגרטה פון טרוטה הגרמניה שתקבל אות הוקרה מטעם המארגנים, ולוקרסיה מרטל הארגנטינאית שנחשבת על פי רבים ליוצרת החשובה והמקורית בדרום אמריקה בעשור האחרון. המנהלת האמנותית של הפסטיבל, הבמאית נטעלי בראון, כותבת ל-ynet על השפעותיהן של השתיים על הקולנוע הנשי בימינו, וגם עליה באופן אישי.

     

    לוקרסיה מרטל ומרגרטה פון טרוטה. בקרוב בישראל (צילום: Gettyimages) (צילום: Gettyimages)
    לוקרסיה מרטל ומרגרטה פון טרוטה. בקרוב בישראל(צילום: Gettyimages)

     

    אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שצפיתי ב"נערה קדושה", סרטה השני של הבמאית הארגנטינאית המבריקה לוקרסיה מרטל. פגשתי בו באולם חשוך, לאחר שהוקרן בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן ב-2004 ויצא לסיבוב בעולם. ונדהמתי.

    האוירה הדחוסה, העלילה המשלבת בין להט דתי לניצול מיני, המתח בין מה שנראה ללא נראה ובין מה שנאמר למוסתר, העסיקו את מחשבותי זמן רב.

     

     

    החיבור הנפיץ בין נעורים, התעוררות מינית ופגיעה, עורר מחלוקות רבות בקרב מבקרות ויוצרות קולנוע ואחת מהן אף אמרה לי תוך כדי ויכוח שמדובר בסרט מסוכן שאסור לנו להקרין. בעיני, "נערה קדושה" לוכד באופן עמוק חווית יסוד של נשים, במורכבות רבת סתירות שלעיתים קרובות מצטמצמת במעבר למדיה הקולנועית. וכאשר סרט מצליח לעורר מעורבות רגשית ואינטלקטואלית כזו, מקומו אצלינו מובטח.

     

    הטריילר של "נערה קדושה"

     

    כצופה וכבמאית, פיתחתי עם הזמן צמא אדיר לדיאלוג אמנותי ולמקורות הזדהות והשראה. בעבר, היצירה יוחסה לגברים בלבד ומכיון שלרוב, נשים הודרו מעולם האמנות, לא התאפשרה מסורת רציפה של יצירה נשית. לצערי, גם בתולדות הקולנוע מיעוט הבמאיות בולט.

     

    לצד הצגת יבול מובחר של קולנוע עכשווי נשי, הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות מבקש לחשוף את הקהל המקומי לבמאיות בינלאומיות חשובות בעבר ובהווה, לשרטט ביניהן קו בלתי נראה וליצור שושלת של יצירה קולנועית נשית. המחוות למרגרטה פון טרוטה ולוקרסיה מרטל שיתארחו השנה בפסטיבל, שונות ומשלימות זו את זו ובמידה רבה מייצגות לא רק את הפער הדורי אלא גם את ההבדל בין קולנוע מודרני לפוסט-מודרני, והתפתחותה של ההגות והמחשבה הפמיניסטית.

     

    ההיסטוריה שלה

    מרגרטה פון טרוטה בת ה-70, מהבמאיות הוותיקות והמרכזיות בקולנוע הגרמני, החלה את דרכה כשחקנית ותסריטאית, והחלה לביים בעצמה ב-1975. סרטה הראשון "הכבוד האבוד של קתרינה בלום" שביימה עם בן זוגה הבמאי פולקר שלנדורף, העמיד במרכזו אישה, מתח ביקורת פוליטית נוקבת על כוחה של התקשורת, והפך לאחד הסרטים המדוברים ביותר בגרמניה בשנות ה-70.

     

    מרגרטה פון טרוטה. תקבל אות הוקרה מטעם הפסטיבל (צילום: Gettyimages) (צילום: Gettyimages)
    מרגרטה פון טרוטה. תקבל אות הוקרה מטעם הפסטיבל(צילום: Gettyimages)

     

    גם בסרטה השני "ההתעוררות השנייה של קריסטה קלאגס", בחרה פון טרוטה באישה כגיבורה, וכך המשיכה ב-14 הסרטים העלילתיים שביימה עד כה. פון טרוטה הטביעה את חותמה כקולנוענית פמיניסטית עקבית ופורצת דרך בתקופה בה נשים בודדות פנו לבימוי. מכלול יצירתה נע בין האישי לפוליטי, ואופן הייצוג של נשים בסרטיה חרג מאד מהמקובל בקולנוע הגרמני והעולמי.

     

    היא בחנה חוויות של נשים שלרוב הודרו מן המסך - כמו חברות, אימהוּת, הפלה ויחסי אחיות, וגיבורותיה עסקו לרוב בסוגיות הרות גורל שהיו שמורות לגברים בלבד. שלושה מסרטיה אף הוקדשו ליצירת פורטרטים היסטורים ופסיכולוגים של מהפכניות: הפוליטיקאית והאקטיביסטית רוזה לוקסמבורג, הנזירה הילדגרד פון בינגן ובסרטה החדש - הפילוסופית חנה ארנדט.

      

    הטריילר של "מבט" - סיפורה של הנזירה הילדגרד פון בינגן  

     

    לשישה מסרטיה פון טרוטה ליהקה את השחקנית הגרמניה הידועה ברברה קוסובה. הבחירה הקולנועית באותן פנים לגילומן של דמויות שונות יוצרת תחושה עמוקה שבכל סרט מדובר אמנם באשה ספציפית, אך בה בעת, היא כל נשים כולן, ואולי אף שיקוף של הבמאית עצמה בעני רוחה. תוי פניה המרשימים של קוסובה ודמותה בעלת העוצמה מתמזגים היטב בדמויות הנשים החזקות שפון טרוטה אוהבת לחקור.

     

    חמישה סרטים, המתפרשים על פני למעלה משלושים שנה יוקרנו במסגרת המחווה, המוקדם שבהם "מריאן וז'וליאן" (1981) זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, והפך לחלק מרכזי מהדיון הציבורי על ארגון הטרור המרקסיסטי באדר מיינהוף. גולת הכותרת של התוכנית היא הקרנת הבכורה של סרטה החדש: "חנה ארנדט", בו בחרה פון טרוטה להתמקד בארבע שנים בחייה של הפילוסופית היהודיה חנה ארנדט, בהן היא סיקרה את משפט אייכמן בתחילת שנות השישים, עבור מגזין הניו-יורקר. פון טרוטה מאתגרת את מעמדה או לפחות חושפת את הסתירות הרבות שאיפיינו אותה.

     

    הטריילר של "חנה ארנדט"

     

    מבחינת פון טרוטה, האתגר הוויזואלי המרכזי בסרט היה המעבר מרעיון לדימוי, איך מצלמים דמות חושבת? היא רצתה לפסל את דמותה של "האישה החושבת" בקולנוע, בדומה לפסלו המפורסם של אוגוסט רודן. עבורה הסימבול לאשה החושבת של המאה העשרים היא ארנדט, שהיטיבה להתבונן ולחקור את השואה ואף חוותה על בשרה.

     

    אישה עם ראש על הכתפיים

    בניגוד לגיבורות הגדולות מן החיים של פון טרוטה, לנרטיבים ההיסטורים והפוליטיים, לרוחות השינוי, התקווה והמאבק לחירות המנשבות בסרטיה, כמו גם לבחירה במבנה עלילה קלאסי, הקולנוע של מרטל שקוע עמוק בביצה - מה שלא מנע ממנו לפרוץ לתודעה הבינלאומית בתחילת שנות ה-2000.

     

    לוקרסיה מרטל. פדרו אלמודובר התלהב (צילום: Gettyimages) (צילום: Gettyimages)
    לוקרסיה מרטל. פדרו אלמודובר התלהב(צילום: Gettyimages)

     

    מרטל בת ה-46 מייצגת הלך רוח פוסט-מודרני דקדנטי, מפוכח ומיואש מחברה שהחזון הפמיניסטי לא הצליח לחלץ מריקבונה, וחלומותיו הגדולים לשינוי עולם התברגנו והסתפקו בבית מידות נוח בפרוורים. גם היא בוחרת להציב במרכז סרטיה נשים, אך הן אנטי-גיבורות באופן מופגן, ואף העלילה, שבורה, חזרתית ולעיתים מנוטרלת מהקתרזיס המיוחל של השינוי. הנשים של מרטל משתפות פעולה עם הממסד הפאטריארכלי, למרות שהן קורבנותיו ונדמה שכל אפשרות לפעולה קפאה במציאות הקולנועית הממגנטת שהיא בוראת.

     

    מרטל, ממבשרות גל הקולנוע הארגנטינאי החדש, הפציעה אל עולם הקולנוע ב-2001 עם סרט ביכוריה המופתי "הביצה" שהוקרן בפסטיבלים ברלין וסאנדאנס, זכה בפרסים משמעותיים והוכתר על ידי איגוד חוקרי ומבקרי הקולנוע בניו-יורק כסרט העשור של הקולנוע הלטיני. השילוב בין תנופה צורנית שאפתנית לבין ביקורת חברתית נוקבת, מיקמה את מרטל בן רגע כקולנוענית ארט-האוס ייחודית ווירטואוזית.

     

    מתוך "הביצה" - סרט הביכורים של לוקרסיה מרטל

     

    הבמאי פדרו אלמודבר ואחיו הציעו להפיק את סרטיה הבאים, ומרטל לא הכזיבה. בסרטה השני "נערה קדושה" היא מפצחת את המורכבות של השילוש המאתגר: מיניות, דת, וחברה, תוך שכלול פואטיקה קולנועית ייחודית הכוללת יחסים יוצאי דופן בין סאונד לתמונה, ואווירה מהפנטת הלוכדת את הצופות והצופים בנפשה המסוכסכת של הגיבורה.

     

    התנועה בין החברה לפסיכולוגיה של היחיד, ממשיכה בסרטה השלישי מ-2008 "אישה ללא ראש", ובו הגיבורה, רופאת שיניים מבוססת בגיל העמידה, דורסת ברגע של חוסר תשומת לב "דבר" כלשהו (כלב? ילד?) וממשיכה בדרכה. הספק בנוגע למהות התאונה אוכל את נפשה וגורם לה לבחון מחדש את חייה. באמצעות ערעור תודעתה של הגיבורה, משקפת מרטל את התפוררות ערכיה של הבורגנות הארגנטינאית, ובראשה את הניתוק הרגשי הקיצוני שחוות הנשים שבתוכה.  

     

    הטריילר של "אישה ללא ראש"

     

    היצירה האינטלקטואלית והחושנית של מרטל היא אחד הקולות הנועזים, המורכבים והמרשימים ביותר של הקולנוע העכשווי וכל סרטיה יוקרנו במסגרת המחווה.

     עבורי, שזקוקה לפחות לשמץ של חמלה באמנות, הנחמה הגדולה היא שגם מפסימיות חסרת תקנה אפשר לחולל יצירות מופת.

     

    כאשר מתבוננים בפסיפס המרכיב אירוע אמנותי רחב, אפשר להבחין שהציר המרכזי המאגד את התכנים הוא הזמן. השאיפה שלי כאוצרת היא לתפוש את רוח הזמן, להביא אל הקהל את מיטב היצירות העכשוויות ובאותה נשימה להזכיר את העבר, להכיר אותו לעומק, ולהציב עוגנים משמעותיים מאי-אז. השילוב המרגש בין ההווה החי לעבר מפואר יוצר שושלת של יצירה נשית ומאפשר לבמאיות לברוא את העתיד.

     

    נטעלי בראון במאית קולנוע ישראלית ומנהלת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אביגיל שפרבר
    נטעלי בראון. מושפעת כצופה ובמאית
    צילום: אביגיל שפרבר
    הטבות למנויים
    מומלצים