נקודות התורפה שלי הפכו לכלי הנשק שלו
הוא היה כל כך להוט ומרוכז בלהצליף בי עם הפה ובחר להשתמש בכל מה שהכי רגיש ופגיע אצלי, עד שהיו רגעים בתוך הטירוף הזה שיכולתי להישבע שהוא לא אוהב אותי בכלל, שהגבול הדק הזה שבין אהבה לשנאה – נחצה, ושמבחינתו הפכתי לאויב
כמעט לכל מי שאני מכירה יש לפחות טקס אחד, פרטי משלו, כזה שממקד אותו, שמרגיע, טקס שמאפשר לו לשחרר לחצים שנערמים בפנים ולרענן את הגוף ואת הנפש שלו. חלק עושים מדיטציה, שואפים פנימה ונושפים לאט, אחרים מצוידים בספרי תפילה או מדקלמים פסוקים לפני ההירדמות. סוג אחר מסתגר בתוף עצמו, מתמכר לשקט ומתנתק, ויש את אלה שכותבים.
עוד בנושא:
היינו שני אנשים שאהבו עד הסוף ושנאו עד כאב
אוף, זה כל כך כואב! אולי עדיף לא להתאהב
חולה אהבה: 5 סוגים של אהבה הרסנית
כותבים כשרע להם וכותבים כשטוב, כותבים בשביל לנער את הלב ולהעביר אל הדף את כל תחלואי הרגש, את כל מה שהתקלקל או תוקן, אלה שמתמסרים למילים הכתובות בדממה ובכנות כמעט ילדותית. אסנת (שם בדוי) פתחה את שיחתנו בפטפוט ארוך ורצוף אודות אהבתה למילים: "אני בנאדם של מילים", היא אמרה, "ויותר מזה, אני ניזונה מהן. הן ממלאות אותי באמונה וכוח, אבל באותה הקלות הן גם מחלישות אותי ומכבות, מצליחות לטלטל את העולם שלי, ולא פעם - גם לחרב את הנפש".
היא שתקה כמעט דקה ואז אמרה בקול מתנצל: "זה בגלל שאני רגישה, רגישה מדי. אני לא יודעת להתמודד עם מילים שנועדו לפגוע, והדבר הנורא ביותר הוא שדווקא האדם שאני הכי אוהבת לא נותן למילים את הכבוד שמגיע להן, ולא יודע או אולי לא רוצה להשתמש בהן בעדינות שאני צריכה".
"ואני, אני נפגעת, נפצעת מבפנים, בורחת אל עולם משלי וכותבת, מעתיקה את הכאב שלי אל הדף ומקיאה את כל הבלבול והכעס, מתוך אמונה שהכתיבה תדע לייצר בי שקט או הגיון, שהלב לא מצליח. אליך פניתי כי אני צריכה יד מכוונת, צריכה דיוק, כי אצלי הדברים כבר השתגעו ואיבדו פרופורציה. בקיצור, אני צריכה סדר".
רציתי שיכיר אותי טוב משאני מכירה את עצמי
ביקשתי שתספר לי על אותו אחד שהיא אוהבת ופוגע בה. אסנת לא בזבזה דקות רבות ומיד השיבה: "עברנו לגור יחד אחרי בקושי חודש. מהרגע הראשון הרגשתי איתו הכי בטוחה שאפשר. הוא היה בית, עוגן חזק ויציב, וסיפרתי לו הכל, את כל מה שהסתרתי מכל אחד אחר. פרשתי בפניו את העולם שלי, גם את הדברים שהתביישתי בהם נורא".
"חשפתי את כל מי שאני בכנות פשוטה וכמעט מפחידה, כי זה הרגיש לי נכון וטבעי כל כך, ולא מצאתי שום צורך לשמור ממנו דברים. הרגשתי שהוא מוכרח לדעת עלי הכל, להכיר אותי אפילו טוב יותר ממה שאני מכירה את עצמי. לא העליתי בדעתי שמילים שנאמרו ברגישות וברוך, כל הסיפורים והחוויות אותם בחרתי לשתף ברגעים של פתיחות ואינטימיות קדושה כמעט, יהפכו לכלי הנשק שלו ובלי מידה של רחמים - הוא ישתמש בהן נגדי, ויצליף בי ללא מחשבה ובלי פחד".
"בפעם הראשונה שזה קרה, אמרתי לעצמי שנפלט לו ולא נורא. בפעם השנייה הייתי משוכנעת שהוא לא מבין עד כמה הוא מכאיב ופוגע בי, ובפעם השלישית כבר שאלתי את עצמי אם אני לא מסגלת לעצמי הרגלים של אישה מוכה. אני יודעת שזה נשמע קצת דרמטי, אבל מה בעצם ההבדל?"
"מאז אני לא מסוגלת לדבר איתו. הוא היה כל כך להוט ומרוכז בלהצליף בי עם הפה ובחר להשתמש בכל מה שהכי רגיש ופגיע אצלי, עד שהיו רגעים בתוך טירוף הזה שיכולתי להישבע שהוא לא אוהב אותי בכלל, שהגבול הדק הזה שבין אהבה לשנאה – נחצה, ושמבחינתו הפכתי לאויב".
צרורות כואבים של מילים
אחרי שעתיים בהן הקשבתי לכל מה שאמרה וגם למה שלא, נכתב המכתב ל-א', בן זוגה של אסנת. "לפני יומיים, דקה לפני שטרקתי מאחורי את הדלת ועזבתי את הבית שלנו, עמדתי מולך בוכה, ורק ניסיתי לאטום חזק מספיק את האוזניים כדי לא לשמוע את המילים האיומות שבקעו מגרונך. גם את הלב ניסיתי לאטום ברגעים האלה, כדי לא לזכור את המילים, ולא הצלחתי".
"ניסיתי למצוא בתוך שקט המדומה הזה שלי, תירוצים והסברים להתנהגות האלימה שלך, וכמו חיה פצועה יללתי מולך שדי ושתפסיק, כי אני כבר מדממת מבפנים, אבל כלום לא הפסיק את הרצף הנוראי הזה. רציתי להסביר לך שאתה משאיר בי צלקות שלא יתאחו לעולם, שיחרטו בתוכי למזכרת, שתמיד אפחד ממך וממה שאתה מסוגל לומר לי, מהדרך הנוראית בה אתה בוחר, אך כל מה שיכולתי ברגעים האלה היה רק לקום ולברוח ממך".
"נורא בעיניי שדווקא אתה, האיש עליו אני הכי סומכת בעולם הזה, מגלה כל כך מעט רגישות ברגעים של משבר. פעם האמנתי שלא שופטים אדם בכעסו, אבל אתה לא התנהגת כמו אדם, והיו רגעים שנדמה היה שלא כעס מנחה אותך, אלא רצון אמיתי וטהור לראות אותי בוכה ומתפתלת מכאב".
"אני לא מבינה איך כלום לא נגע בך וגרם לך להפסיק - לא התחנונים שלי, לא ניסיונות ההסבר שלי, גם לא הדמעות וההיסטריה שבאו אחרי. כלום לא כיבה אותך, גם לא מיתן - להיפך, ככל שכאב לי יותר, כך הגברת את קצב הדיבור, דלית מהזיכרון את כל הסיפורים עלי, את כל הסיפורים שלי שהענקתי לך במתנה, והפכת אותם למכוערים ועלובים".
"אני לא יודעת איך אני אמורה להתנהג עכשיו. הלב עוד מספר לי שטעית, שבכלל לא התכוונת, שכל כך כעסת וכולנו כועסים, שלא הבנתי כמה איומים הדברים שיצאו מפיך, ששונו וסולפו על מנת להכאיב לי, אבל אני גם זוכרת שזו לא הפעם הראשונה ויודעת שזו ממש לא האחרונה".
"אני יכולה להשקיט את הרגש בסיפורים כאלה, להפוך להיות שק חבטות מבחירה. אני יכולה להעלם ולהיאלם, להכיל את הטירוף הזה בדממה. אבל זה הופך אותי לאשה לא טובה, לאדם שלא נאמן לדבר הזה שאני מעריכה יותר מהכל – למילים, כי מילים בוראות מציאות ובאותה הנשימה הן ממיתות אותה ומטפטפות ארס. מילים הן אנרגיה וכוח והשראה, ובעיקר המילים שלך, א', משקפות את מי שאתה. והאדם הזה, שאני יותר מדי פעמים מגלה, הוא לא איש שאני רוצה".
לאהוב באמת
היה איזה שיר שטען שמשמעות האהבה היא לעולם לא לבקש סליחה, אולי כי המשורר חשב שאהבה היא סוג של יצר הרס עצמי כזה, שמאפשר למחוק טעויות גם אם הן הרסניות, אבל אהבה אמיתית בעיני, היא להיות זהיר עם הלב של מי שאיתך.
פה לא רגיש או מיומן הופך מילים למטען חבלה הרסני, כזה שלבסוף זורע הרס וחורבן, וממית את כל מי שמסביב לו. ולפעמים, עדיפה מכה, סטירת שמשאירה לחי אדומה, ממילים שפוגעות, שנחרטות בנשמה ולא מרפות, מילים שנצרבות בתודעה ומחוררת את הלב.
לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
הכותבת כותבת מכתבי אהבה לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"
לפנייה לכתב/ת 
