היינו שני אנשים שאהבו עד הסוף ושנאו עד כאב
"הפכנו למשהו אחר, חשוף מדי ואכזרי מדי, שפוצע מקנאה ומכאיב מכעס, שהורג בלי גבול ובלי בושה. גדלנו זה לצד זו קצת שונה ממה שחלמנו, אל תוכה של זוגיות הורגת. היינו אבודים, צמאים לאהבה, קשורים בעבותות הרגש, מלאים בדמיון גדול מדי שהפך לכלא צר מלהכיל"
כמעט כל מי שאני מכירה חווה לפחות פעם אחת בחייו אהבה מוחלטת, ששאבה אותו לתוכה בכזו מסירות עד שלא ידע מתי היא נגמרת ומתי הוא מתחיל, אהבה שכרכה זרועות חמות ומחבקות סביב נשמתו, שעם הזמן הפכו דביקות וחונקות עד שאי אפשר יותר לנשום. כזו שבשמה מותר לפצוע, להרוג, להזיז עולמות ולהשתנות ללא הכיר.
עוד בנושא:
אהבה לא משנה את העולם. היא בורחת ממנו
אני בזה לך, אהבה. כולך סיסמאות וקלישאות
ויש בהן משהו מקסים, באהבות מוחלטות כאלה, שנאבדים בתוכן ומגלים בזכותן רבדים חדשים של רגש כזה ששייך לכאלה שמתמסרים באמת, שמוותרים על הגנה וזהירות והולכים שבי אחרי הלב.
כשרגשות רדומים מתעוררים
את ליאת פגשתי לפני שבוע. היא ביקשה שאהפוך את המילים שלה למכתב: "את המכתב הזה כתבתי כבר עשרות פעמים, כתבתי וזרקתי, עכשיו אני חייבת לסיים, להוציא את כל מה שנערם אצלי בלב", היא סיפרה לי בתחילת הפגישה.
"שנים ניסיתי לא להתעסק בו. חיינו יחד כמעט עשור וכשהיה לנו טוב, היה הכי טוב בעולם, כשהיה רע, לא יכולתי לנשום. לפניי חודש הוא יצר קשר, הגיע לביקור בארץ, נפגשנו פעמיים והיה קסום.
כבר שכחתי שאפשר להתרגש ככה. דיברנו כל הלילה, סיפרנו על כל מה שקרה בשלוש השנים שעברו לנו בנפרד, שכבנו כמו הילדים שהיינו, והרגשתי איך פורצים ממני גלים של געגועים, גלים של אהבה.
"אחרי שהוא הלך נבהלתי ממה ששוב התעורר בי. אחרי שכל השנים האלה אני בסוג של התאוששות, מנסה להחלים, להמשיך הלאה. כשהוא הגיע הבנתי שהוא מעולם לא עזב לי באמת את המחשבות. חוץ מזה שמאז הפגישה האחרונה, הוא מתקשר כל יום ואני בסוג של היסטריה. אסור לי לחזור למקום הזה של האיבוד, למקום של אהבה כל כך טוטאלית".
ידענו שמצאנו בית
ליאת דיברה ברצף וחשפה בפניי את כל עולמה, את כל מה שקרה בינה ובין שי בעשר שנים של זוגיות אוהבת אך חונקת, וגם את כל מה שעובר עליה עכשיו כשהוא שב לחייה ובין רגע הפך את שגרת יומה. וכך נראה המכתב של ליאת: "פתאום באת כמו רוח סערה ונדמה היה כאילו לא נפרדנו מעולם, כאילו לא עברו שנים ומה שהיה רדום בי ונגמר - התעורר בכל הכוח וטלטל אותי.
"אני מרשה לעצמי לפתוח את המגירה שלך, המאובקת והחורקת הזאת, שנעלתי בידיים רועדת במשך שנים, וקצת להיזכר בילדה הזו שהייתי. אני נזכרת בערב בו ראיתי אותך בפעם הראשונה. ישבתי מולך ובהיתי בתנועות שלך, בשקט שקרן ממך, וכשנפגשו המבטים זיהיתי בעיניים שלך את הדבר הזה שכל כך רציתי לעצמי, ולא ידעתי לקרוא לו אז בשם. וכמה אהבה הייתה בינינו אז, אתה זוכר?
"בין רגע נבלענו לחיים משותפים במן טבעיות כזו, כאילו תמיד היינו יחד, ובלילה הראשון לא הפסקנו לספר על כל מה שהיה ועל מה שעוד יקרה לנו, ובמן בהירות כזו שבוקעת מהבטן ידענו שמצאנו בית ושלעולם כבר לא נהיה לבד. בלי שאלות או פחד צללנו זה לחייה של זו, וכמה אהבתי כשחיבקת אותי וכמו קסם, החיבוק שלך הפך אותנו לאיש אחד. טיפחנו זוגיות אחרת, מוחלטת, שני ילדים שהאמינו שרק הם יודעים, והייתי בטוחה איתך ובוטחת, וכלום לא יכול היה עלינו אז.
"וכמה שתינו וכמה טיילנו, שני ילדים בעולם הגדול. גדלנו זה לצד זו במהירות מסחררת, ולא עצרנו לנשום. רציתי להספיק איתך את הכל ושכחתי את כולם, והיית לחבר ולאבא ואני היית לך לאם ולאשה, ומבלי ששמנו לב היינו לבית בלי אויר או פתחי מילוט, שני אנשים שאהבו עד הסוף ושנאו עד כאב.
"היו אנשים שראו איך אנחנו מכלים אהבתנו וניסו לגשת, להזהיר, אנשים שהושלכו לעד מחיינו, כי מבחינתנו הייתה רק דרך אחת - הדרך שלנו, עם אמת, עם אלכוהול, בלי שינה ובלי מחר. והיינו משוכנעים שאהבה כמו שלנו אין, ואיש לעולם לא יבין, ובעיקר האמנו שכלום לא ימית אותנו.
זוגיות הורגת
"לאט גם אנחנו הפכנו למשהו אחר, חשוף מדי ואכזרי מידי שפוצע מקנאה ומכאיב מכעס, שהורג בלי גבול ובלי בושה. גדלנו זה לצד זו קצת שונה ממה שחלמנו, אל תוכה של זוגיות הורגת. היינו אבודים, צמאים לאהבה, קשורים בעבותות הרגש, מלאים בדמיון גדול מידי שהפך לכלא צר מלהכיל. ואת הכל עשינו יחד, וגידלנו אני משותף ולא הבנו כמה נורא מחיר הכנות וכמה ויתור יש בה, בטוטאליות.
"אחרי עשר שנים, כשעזבתי את הבית פצועה ובודדה, התיישבתי על המדרכה ובכיתי. בכיתי על עשר שנים בהן עשינו כל טעות שידענו, וכבר לא זכרתי איפה אני מתחילה ואיפה אתה נגמר. הרגשתי שהושלכתי אל מציאות שלא הכרתי, אל לחיים בלעדיך.
"אהבתי אותך אהבה בוסרית ונקייה כמו שקראתי בספרים, ורק היום, כשהזמן ניתק כאב מרגש והלב כמעט הגליד, אני יכולה להודות שגם נבניתי משברי אהבתנו, ואני מצליחה לזהות את הטוב שהיה בה, באהבה חסרת הגבולות הזו.
"ותמיד יהיה משהו בידיים שלך שיטלטל אותי כמו שרק אתה יכול. ובשנים שלא היית, מדי פעם עוד עברת במחשבותי, כמו שאהבה מרגישה בבטן או כמו התקף של חרדה, והיום אני כבר יודעת את כל מה שטעיתי איתך".
בעיני אהבות של קטבים הן המרגשות ביותר. הן ממלאות בסיבות ובטעם וצובעות את החיים בצבעים זרחניים, אבל הן גם המסוכנות ביותר לנפש מתמסרת, הן מותירות קמטי רוגז וכתמים של כאב.
ובעיקר - הן פשוט לא שורדות את מבחן המציאות, כי בין דמיון מושלם למציאות עובר לו שביל שלם של באמצע, קוראים לזה חיים.
יש לכם סיפורי אהבה רומנטים ומרגשים? שתפו אותנו בפייסבוק שלנו ואולי נפרסם אותם באתר
הכותבת כותבת מכתבי אהבה לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"
לפנייה לכתב/ת 
