חורזת לשלום
סדנאות היצירה של מאיה בלום מפגישות נשים יהודיות ומוסלמיות, כשפעולת החריזה היא החוט המקשר בינהן
מאיה בלום, 68, היא הכוח המניע מאחורי פרוייקט "Bead for Peace" (חרוז לשלום): סידרת סדנאות יצירה שמפגישה נשים יהודיות ומוסלמיות החיות בניו-ג'רזי, ומפתחת בינהן קשר של הבנה וסובלנות סביב שזירת החרוזים.
"החריזה זאת מלאכה מסורתית, שמשותפת לשתי התרבויות שלנו", מסבירה בלום "בסדנה, החריזה היא החוט שמקשר ביננו. זה משהו שאנחנו יכולות דרכו להכיר אחת את השניה, בזמן שאנחנו עושות משהו שאנחנו נהנות ממנו". החרוזים נשזרים לתכשיטים ולפריטי לבוש; ההכנסות ממכירת הפריטים תומכות בארגוני שלום נבחרים, וממנות את הפעלת הסדנה בארה"ב ובישראל.
החריזה היא מלאכה מסורתית שמשותפת לשתי התרבויות
בלום נולדה בישראל ועברה לארה"ב בשנות ה-30 לחייה. הזרע לפרוייקט נטמן ב- 2001, כששנה אחרי פרוץ האינתיפאדה השניה בישראל, אסון התאומים הביא את האיסלם למרכז המודעות הציבורית גם בארה"ב. "פתאום הרגשתי לא בטוחה כאן, בארה"ב" מספרת בלום, "ואמרתי לעצמי שזה לא יתכן לחיות ככה... הרגשתי שאני חייבת לנסות להיפגש עם נשים מוסלמיות, ולצור איזה דו-שיח, ליצור הבנה. רציתי לדבר איתן, ולהבין מה הן, הנשים, אומרות על כל הסיפור הזה: על הטירור, על התאבדויות, ועל הרעיון שנשים מוסלמיות שולחות את הילדים שלהן למות למען איזו מטרה קדושה".
השינוי יגיע מהנשים. מאיה בלום
בלום מאמינה שאם יכול לקרות שינוי בעולם, הוא יהיה חייב להגיע מהנשים. לפי השקפתה, לנשים יש יכולת טובה יותר להתייחס ולהבין זו את זו מאשר לגברים, וההבנה הזו יכולה למלא תפקיד עצום בעיצוב תפיסת העולם של ילידהן. בנסיון להבין את בנות מינה המוסלמיות, בלום יצרה קשר עם מוסלמיות בכפרים ערביים בישראל. היא לקחה חלק בפעילות של NJ Peace Action, ארגון שדולה גדול בניו'-ג'רזי, שפועל למען מדיניות של שלום בוושינגטון. היא השתתפה במפגשים בין-דתיים בבתי כנסת ובמסגדים, בהשתתפות נשות הקהילה הפקסטינית, התורכית, והיהודית של ניו ג'רזי. "מה שאנחנו יודעים פה זה רק מה שמוצג לנו במדיה, וזה לא כל הסיפור", היא מציינת. "הסיפור האמיתי של הנשים המוסלמיות מסתתר בחצרות סגורות, וצריך לחפור כדי לדעת מה באמת קורה שם".
ההכנסות ממכירת הפריטים תומכות בארגוני שלום נבחרים
דרך המפגשים הללו בלום הכירה את מדיחה, מוסלמית-צר'קסית מרמת-הגולן. בעקבות מלחמת ששת הימים, מדיחה עברה עם משפחתה לדמשק, ושם גדלה; בעשורים האחרונים היא חיה בניו-ג'רזי. "נוצר קשר מאד אמיץ ביני לבין מדיחה", מאיה מספרת, "במקרה שלה, הרגשתי שאני מבינה בדיוק מאיפה היא באה, והיא מבינה אותי".
לבקשת מדיחה, באחד הביקורים שלהם בארץ, מאיה ובעלה שכרו מדריך שאיתר את המקום בו הכפר של מדיחה, מנסורה, פעם עמד. "המקום היה כמובן מחוק לחלוטין", מספרת בלום "ראינו רק שורה של ברושים, ושרידים של טנק שהתחפר באדמה. הבאנו את הצילומים של המקום למדיחה, והיא אמרה 'כן, זה היה הבית שלי'".
סביב הקשר עם מדיחה, וקשרים דומים שהתפתחו במהלך המפגשים הבין-דתיים, בלום הקימה ב-2004 את קבוצת הנשים הבין-דתית SOUP: Sisters of United Peace. הקבוצה נפגשה אחת לחודש, בבתים פרטיים, ספריות, ובמרכזים קהילתיים בניו-ג'רזי. בכל מפגש השתתפו בין עשר לחמישים נשים, משלושת הדתות, בגילאים שנעו מתלמידות קולג' ועד גיל הסבתר-רבא. בלום הבחינה שהנשים מתחברות הכי טוב דרך עשיה משותפת: "בכל המפגשים יש תמיד את כל הנושא הזה של האוכל, לדוגמא. זה משהו שהן תמיד מוצאות בו שפה משותפת, שקל להתייחס אליו, קל לחלוק אותו".
הרעיון לחרוז יחד, מספרת בלום, עלה כמעט כלאחר-יד. "יום בהיר אחד, חשבתי פתאום על זה שהמילה 'חרוז' זהה בערבית ובעברית, ובשתי השפות יש לה את אותה משמעות: לחבר, לקשר. בין מילים, כמו גם בין חרוזים. מהרגע שחשבתי על זה, הבנתי שאני צריכה ליישם את הרעיון".
"מלאכת ידיים היא משהו שורשי מאוד לשתי התרבויות שלנו, והיא משהו שבשנים האחרונות הולך לאיבוד", היא מוסיפה "בעיני, לחרוז יחד היה משהו שיוכל להחיות ולהעשיר את שתי התרביויות שלנו".
הנשים החלו לשזור יחד תכשיטים ושרשראות בכל מפגש; במהרה הרעיון התפתח לסדנת יצירה עצמאית, שתפסה תאוצה בזכות עצמה. אחד הרגעים המאושרים ביותר שלה בהפעלת הסדנה, מספרת בלום, היה בקיץ של לפני שנתיים. "עשינו מסיבה, והנשים המוסלמיות ביקשו לסגור את החלונות בחדר. אחרי שהחלונות הוגפו הן הורידו את הבורקות, הורידו את השמלות השחורות, והיה אפשר לראות שממתחת הן לבושות כמו כל נערה בניו-יורק או תל-אביב. ואז הן רקדו, רקדנו יחד".
בלום זה עתה חזרה מביקור בן חמישה חודשים בישראל, בו הריצה עשרות סדנאות בהשתתפות נשים ערביות ויהודיות בירושלים, כפר-אדומים, חיפה, חורפש, בית ג'אן, כרכור ועוד. בנוסף לסדנאות, בלום עובדת על פיתוח קשרי מסחר עם נשים ערביות ופלסטינאיות משראל, סביב פריטים של ריקמה ושזירת חרוזים. היא מצאה יהודיה במערב ירושליים, שמנהלת מחסן של רקמות מלאכת-ידן של הנשים המוסלמיות מהצד המזרחי. "זה לא מובן מאליו, למצוא קשר כזה שאפשר לסמוך עליו", אומרת בלום "למכור כאן זה משהו שיכולות לשנות את החיים שלהן".
חרוז לשלום
מומלצים
