שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock

    פבל בקנדה, יורי באוסטרליה

    לצערי, הרשימה עוד ארוכה ורק ממשיכה להתארך. החברים שלי עלו לישראל, חלמו "להיות עם חופשי בארצנו" אך נשברו. אנחנו לא מתבכיינים. אם לא נפסיק את התהליך, ישראל בסכנה

    אני מתגעגע מאוד לכמה מחבריי, הם באמת חסרים לי. זה לא מה שאתם חושבים. זה לא מה שאנשים נוטים לחשוב מיד כששומעים משפט שכזה. אצלם דווקא הכול טוב. הם חיים, הם בריאים, הם פשוט נאלצו לרדת מהארץ. פבל עבד כנהג בקבע ורכב על אופנוע CBR600 ישן. היום הוא בקנדה. אנה, בת הדודה החייכנית, חיה בגרמניה (חייב להגיד שאני לא מת על הבחירה). מישקה, ביולוג עם תואר שני, הסנוב שבחבורה, מטורף על ג'אז טוב - גר בניו יורק. יורי, חבר טוב, בזמנו רכב על אופנוע EN500 ישן שרתח בכל טיול, עבר לאוסטרליה.

     

    לצערי, הרשימה עוד ארוכה והיא רק ממשיכה להתארך. מדי שנה נוספים אליה יותר מחמישה שמות של אנשים יקרים. חברים שלי מתפזרים על פני כדור הארץ. וזה לא שניתן להגיד "אה, אלה חארות, שיעזבו". כל אחד ואחד מהם היה מלח הארץ, אזרח טוב. כולם עשו צבא - רבים מהם בקרבי, אחר כך נאחזו במציאות הלא-פשוטה בשיניהם: למדו תוך כדי עבודה, התפרנסו, עשו מילואים, ובנקודה מסוימת - נשברו.

     

    עוד בסדרת "להגר או להישאר" בערוץ הדעות של ynet:

    אדיו מילאנו, צ'או רעננה / ענת לוי

    לבי בתל-אביב ואנוכי בניו ג'רזי / גיורא גריפל

    גם אני ישראלי / אייל פילדסט

    זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק

     

    לא רבים יודעים להעריך את "להיות עם חופשי בארצנו". יודעים להעריך זאת באמת רק אלה שהרגישו על בשרם את אגרופי האנטישמים, אלה שביניהם אין ולו משפחה אחת שהשואה לא נגעה בה, לא כרסמה בקרוביה. אליהם משתייכים האנשים שמניתי למעלה. אז תחשבו כמה כאב להם לקום ולעזוב את "ארצנו" שבה אנחנו אמורים להיות "עם חופשי". אז למה בכל זאת פעלו ככה?

     

    חוד החנית של מעמד הביניים

    היום, האג'נדה החברתית מנוצלת על-ידי כל מפלגה ומפלגה. יצא שהשתתפתי באחרונה במפגש עם פוליטיקאי שאני מפרגן לו, מעריך אותו. גם שם שמעתי שוב את הדברים הרגילים שנוהגים לומר על מעמד הביניים ואל ציבור העולים מברית המועצות לשעבר. הפוליטיקאי המדובר התייחס ואמר: "היום אתם כבר לא סקטור, אלא מעמד ביניים רגיל". אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם. כי ציבור דוברי הרוסית הוא לא "סתם מעמד הביניים", הוא חוד החנית של מעמד הביניים שמדברים עליו כל כך הרבה בימים אלו.

     

    לא פעם ולא פעמיים שמעתי מאנשי עסקים בארץ דברים כמו "העלייה שלכם זו הברכה הגדולה ביותר שבה התברכה המדינה שלנו בכל העשורים האחרונים". בדרך כלל אחרי הצהרה מעין זו מגיע סיפור על כמה העובדים בעלי מבטא כמו שלי, הם "תותחים לא נורמליים" שהזניקו את העסק של הדובר לשמיים.

     

    נכון, לא על הרבה מדינות נחת אתגר שכזה. לא הרבה מדינות היו צריכות להחליט מה לעזאזל עושים עם מיליון איש, בעלי השכלה, מוסר עבודה ורמת מוטיבציה גבוהים מהממוצע. היום, יותר מעשרים שנה אחרי גל העלייה הגדול, כבר אפשר לנתח את הצלחת קליטתה ואת ההתמודדות של המדינה עם האתגר האמור.

     

    להזדקן בכבוד מקצבת ביטוח לאומי?

    אז ככה: בשביל המדינה, זו הייתה הצלחה מסחררת. קיימת הסכמה כללית שהעלייה היא אחת הסיבות העיקריות לשגשוג הכלכלי בשני העשורים האחרונים ולגבי העלייה עצמה, טוב, גל הצעירים המשכילים העוזב את ישראל הוא בבואה של קליטת העלייה, כפי שחוו אותה העולים. במה שונה הציבור הזה מיתר מעמד הביניים בארץ?

     

    נדל"ן - מכיוון שעלינו מארץ קומוניסטית בלי גרוש על התחת, במקרה הטוב רכשנו דירה אחת למגורים, משלמים משכנתה. לנו כבר לא הגיע לקבל דירת עמידר, כפי שקיבלו הוותיקים, אז אנחנו משלמים כל שקל ושקל. חלקנו מפרנסים את המשכירים "מתוצרת הארץ", חלק אחר את הבנקים ורק מעטים מחזיקים בעוד נכס להשכרה.

     

    פנסיה - הבטחת הכנסה בישראל מיועדת לטפילים הקיימים בשפע, אבל אלה שעלו לארץ כשהיו בני 50-40 כבר לא יכלו לפתוח קרן פנסיה. הם הספיקו לעבוד כעשרים שנה, לרוב בעבודות כפיים שאינן קשורות להשכלתם אפילו בעקיפין, והיום יוצאים לגמלאות. אנשים אלה היו צריכים לפרנס את עצמם בקושי רב ושילמו בירידה עצומה בסולם המעמדות החברתיים, כדי להיות עם חופשי בארצנו. האם לא מגיע להם, לאחר מכן, להזדקן בכבוד ולא לשרוד על 3,000 שקלים לזוג מקצבת זקנה של הביטוח הלאומי?

     

    תקרת זכוכית - בעלי מקצוע רבים וטובים עלו לארץ לפני 20 שנה ויותר. צפוי היה שאנשים עם מוסר עבודה ורמת פרפקציוניזם גבוהה יגיעו להישגים מרשימים בתקופה זו, וזה אכן קרה בפן המקצועי. הפן הכספי, לעומת זאת, נותר מאחור. יש אינספור חברות, שהפיתוח וההנדסה בהן מתבססים על מומחים דוברי רוסית, אבל האחוז שלהם בקרב בעלי החברות או שותפי הרווחים זניח. יש לכך סיבות רבות, אך עובדה היא שהשיא שאליו הגיעו עסקים של דוברי רוסית, הוא חנויות לממכר מזון רוסי, מוסכים ובתי מלאכה קטנים.

     

    אני מודה, חלק לא קטן במצב שנוצר, מקורו בחינוך הרוסי. החינוך של להתגבר ולא להתבכיין, שאפשר לעבור את הקשיים, אבל לא נתן לשדר אותות מצוקה. אני מהנדס, לא איש סוציולוגיה, כלכלה או פוליטיקה, אך רציתי לשדר את אותות המצוקה. אם לא ייפסק התהליך של ירידה מישראל - נפסיד כולנו, אולי נפסיד אף את המדינה. כי מתברר שלא מלחמות, צבא ושפה חדשה שוברים את האנשים הללו, אלא היעדר האפשרות להתקיים בכבוד, להקים משפחה ובית והיעדר אופק ותקווה שמשהו ישתנה.

     

    איגור טלר, 33, מהנדס בוגר הטכניון, יזם טכנולוגי

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איגור טלר
    לשדר לכם אותות מצוקה. איגור טלר
    צילום: איגור טלר
    מומלצים