לבי בתל-אביב ואנוכי בניו ג'רזי

תורת הכאוס מלמדת אותנו שמאורע פשוט ולכאורה חסר משמעות כמו משק כנפי פרפר באוקיינוס ההודי עשוי להוביל לסופת טורנדו מצדו השני של כדור הארץ. משק כנפי הפרפר שלי התחולל לפני 23 שנה. שכבתי פצוע וחבול לאחר תאונת אופנוע שריסקה את רגלי השמאלית, מחלים מניתוח שיחזור ארוך ומורכב. הטלפון צלצל בשעת לילה מאוחרת. על הקו היה קול מרוחק שדיבר אנגלית "מר גריפל, מדבר פרופ' ג'נינגס מאוניברסיטת CALTECH - California Institute of Technology. אני שמח לבשר לך שזכית במלגת 'באנטרל' למימון עבודת הפוסט-דוקטורט שלך בקבוצת המחקר של פרופ' אמנון יריב".

השנה 1989. חודשים ספורים לפני כן סיימתי לכתוב את עבודת הדוקטורט בפקולטה להנדסה של אוניברסיטת תל-אביב. את הלימודים סיימתי בהצטיינות יתרה. פרופ' יריב, דמות ידועה ונערצת בקנה מידה עולמי (לפני שנתיים הוענקה לו מדליית המדע הלאומית על-ידי נשיא ארה"ב), ישראלי שהיגר לאמריקה לפני שנים רבות, עמד בראש אחת מקבוצות המחקר המובילות בעולם בתחומו: אלקטרו-אופטיקה ולייזרים במחלקה לפיזיקה שימושית. אחרי פגישה איתי באוניברסיטת תל-אביב, הציע לי לחבור אל קבוצת המחקר שלו לצורך הפוסט-דוקטורט.

עוד בסדרת "להגר או להישאר" בערוץ הדעות של ynet:

ויתרתי על הגרין קארד / יואב דוברין

גם אני ישראלי / אייל פילדסט

גיליתי את אמריקה, ואני חוזר לתמיד / גל בלנק

זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק

נשאב לעולם המחקר. גיורא גריפל ב-CALTECH(צילום: Woah San)

שיחת הטלפון נשאה הבטחה מדהימה. הקריירה האקדמית העתידית שלי נראתה בטוחה וזוהרת מתמיד. שנתיים-שלוש ב-CALTECH, קבלה בזרועות פתוחות לאחר מכן לאחד המוסדות האקדמיים המובילים בישראל, מענקים, מלגות, מינויים, קידום.

אחרי שנתיים בארה"ב עם המשפחה - אשתי, בני מתן שנולד בישראל ובתי נועה שנולדה שם - העבודה המאומצת מסביב לשעון הניבה מספר מכובד של פרסומים והישגים מדעיים. התקופה הייתה סוערת ודרמטית שכן בד בבד הוריי המזדקנים חלו ואושפזו מספר פעמים, ומצאתי את עצמי מתפקד כנוסע מתמיד בעל כורחו.

חשבתי שהמשימה הושלמה בהצלחה כאשר הרמתי את הטלפון וחייגתי אל ראש המחלקה לאלקטרוניקה באוניברסיטת תל-אביב. זה היה המקום הטבעי, כך חשבתי, שיקלוט אותי, הבן המצטיין בזרועות פתוחות. ראש המחלקה, איתו כתבתי מאמרים משותפים בעבר, צינן את התלהבותי מהר מאוד "האם אתה חבר האקדמיה המלכותית למדעים"? שאל בציניות "רק בשבוע שעבר דחינו שני מועמדים כאלה, אנחנו מוצפים במועמדים שעלו מרוסיה אחרי פתיחת השערים". טלפונים נוספים למספר אוניברסיטאות אחרות נענו באופן דומה. "הישאר בארה"ב", יעצו לי האופטימיסטים שבהם, "הצטרף לסגל אחת האוניברסיטאות הקיימות, ותנסה שוב בעוד מספר שנים".

חשבתי שזה לשנתיים-שלוש. ניו ג'רזי בחגיגות 4 ביולי. ארכיון (צילום: AP)

נסחפתי אל מרוץ ההישרדות

משק כנפי הפרפר מחולל תגובות שרשרת שאותן לא ניתן לחזות ומה שיותר חשוב, לא ניתן להחזירן לאחור. בשנים שחלפו לאחר מכן הצטרפתי כפרופ' לאוניברסיטת הפוליטכניק. קודמתי לדרגת פרופסור חבר. שקעתי בעבודה קדחתנית עקב הדרישה המתמדת להשגת מענקים, להצטיין, לזכות בקביעות. לאט אך בהתמדה נסחפתי אל מרוץ ההישרדות, קניית בית, משכנתה, הילדים גדלים ועמם ההוצאות הנלוות. התחום בו עסקתי, אלקטרו-אופטיקה ותקשורת אופטית הפך למבוקש. הצמיחה הדרמטית של עולם האינטרנט והדוט-קום גררו איתם צמיחה דומה במערכות התקשורת והגיבוי. מי שעסק בתחום, חידש ופיתח הפך לכוכב.

הלחץ הכלכלי מבית גבר וכך, שבע שנים לאחר שהצטרפתי לאוניברסיטה, פרשתי והקמתי חברה. ושוב, מרוץ מטורף להשגת מענקים, חוזים, לפתח מוצרים. החומות גבהו עם המחויבויות שהלכו והתרבו, הרעיון של חזרה לישראל נעשה מורכב ורחוק יותר מתמיד. המהלומה הסופית נחתה מספר שנים לאחר מכן. הלחץ המתח והשחיקה עשו את שלהם ולאחר עשר שנים של חיים משותפים ובניית בית, החלטנו - אשתי ואנוכי - להתגרש. אם עד אז יכולתי לפנטז על חזרה לישראל, לאחר הגירושין היה די ברור שאם אני חוזר, הילדים נשארים מאחור - דבר שלא יכולתי לעלות על הדעת. החיים נמשכו, פיצוץ בועת הדוט-קום גרר אחריו את קריסת התעשייה התומכת. סגרתי עסק אחד ופתחתי עסק אחר. בינתיים נישאתי שוב ונולדו לי שתי ילדות מקסימות. ילדי הסיבוב הראשון בגרו והלכו לקולג'.

הלחץ הכלכלי לא פסק. תשלומי המזונות והתמיכה בילדים הומרו בתשלומי שכר לימוד בארה"ב, שכידוע אינם מהצנועים בעולם. לא הייתה לי ברירה או זמן לעצור ולהרהר במר גורלי. כישלון לא היה אופציה. יותר מדי אנשים היו תלויים בי כעת. הוריי זקנו והלכו לעולמם. לא עמדתי ליד מיטתם כאשר עצמו את עיניהם. אחותי היקרה עשתה זאת למעני אך הכאב ותחושת האשמה שנותרו מעצם היותי רחוק ילוו אותי לנצח. ישראל והקשר אליה הלכו והתרחקו עד שנגנזו ותויקו במעמקי התודעה. הגעגועים לא.  

מתייחסים אלינו כמו לבוגדים

המורכבות של סיפור ההגירה שלי אינה ייחודית לי. במהלך השנים נפגשתי עם מאות ישראלים עם סיפורים שונים אך עם מכנה משותף. הנסיעה לעבודת הפוסט-דוקטורט אולי מתחלפת בנסיעת שליחות מטעם חברה, לימודים או השתלמות, טיול לדרום אמריקה עם עצירה בארה"ב לצורך התאוששות. אך החזרה, מתברר אינה תמיד פשוטה וטריוויאלית.

ברחבי העולם חיים אלפי ישראלים בעלי כישורים יוצאים מגדר הרגיל. חוקרים ומרצים, מדענים, אנשי אקדמיה, מהנדסים, רופאים, מנתחים, מוזיקאים, אמנים מבצעים ויוצרים, אנשי תעשייה ויזמים, חלקם בעלי שם עולמי ומוניטין שאין שני לו. תופעת ההגירה אינה ייחודית לישראל או לעם היהודי. להיכן שלא תפנה בארה"ב תמצא קהילות מהגרים, צ'יינה טאון, ליטל איטלי, ליטל בומביי, שכונות מהגרים מסין, איטליה, הודו, קוריאה, פקיסטן וכן, גם ישראל. אך שני דברים מייחדים את החוויה הישראלית בניכר:

1. האחד הוא הרגשות הבלתי רגילים שמופנים כלפי הישראלים המהגרים מכיוון אלה שחיים בישראל (לא כולם), תערובת של דחייה וזעם על אלה ש"נטשו" והשאירו את כל השאר להתמודד עם המתח וקשיי היומיום. אני חווה את התופעה כמעט בכל פעם שאני מגיב למאמר ב-ynet. במקום התייחסות עניינית לרעיונות ולדעות שאותם אני מעלה, אני מקבל תגובות בסגנון "שתוק, אין לך זכות לדבר" ו"תישאר שם, מי צריך אותך". התופעה אינה קיימת בשום קבוצת הגירה אחרת. כאשר שאלתי אנשים מטיוואן, הודו, צרפת או לבנון אם בארצות מוצאם מתייחסים אליהם כמו אל עריקים או סוג של בוגדים ברעיון הם לא הבינו על מה אני מדבר.
2. התופעה השנייה היא הגעגועים העזים אותם חשים המהגרים הישראלים אל "הבית". אין כמעט ישראלי שאני מכיר שאינו עולה און-ליין מדי יום כדי לקרוא בשקיקה על אירועי היממה האחרונה בישראל. ברבים מהבתים אליהם אני נכנס המחשב פתוח קבוע על אחת מתחנות הרדיו האינטרנטיות ומנגן מוזיקה ישראלית אותנטית מסביב לשעון.
   

חזרה לבית האמיתי. עולים לישראל. ארכיון(צילום: AFP)

לישראלים היושבים בישראל אני רוצה לומר: לא הכול ורוד מעבר לים, מאבק ההישרדות הוא יומיומי בכל מקום, המציאות הכלכלית קשה ומאתגרת בכל מדינה. המיתון של השנים האחרונות לא פסח על מדינות אחרות, עליות מחירים, פיטורים, אבטלה גואה, מתח חברתי, פשיעה, אלימות, כל אלה קיימים היכן שלא תפנה. רוב הישראלים שחיים מחוץ לגבולות הארץ לא הגיעו לאן שהגיעו משום ש"נמאס להם מישראל" והם החליטו לרדת. מה שהביא אותם לכאן או למקום אחר הוא החלטה אקראית שנראתה חסרת משמעות קריטית בזמנה, משק כנפי פרפר שהוציא אותם אל מסע חיים אותו לא יכלו לחזות. הם ישראלים בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם. רבים מהם מוכשרים בצורה יוצאת מגדר הרגיל. הם משמשים שגרירים לישראל, תורמים, שולחים את בניהם ובנותיהם למסעות שורשים בארץ, מקיימים קשר יומיומי וכמעט תמיד מפנטזים על היום שבו יחזרו.

בעידן האינטרנט והכפר הגלובלי כולם נמצאים בכל מקום, הגיע הזמן להחליף את הגישה ולאמץ את אלה שמסע חייהם הוביל אותם למקומות אחרים. הם עדיין ישראלים, דעתם חשובה, נשמעת, מוערכת. ארחיק ואומר - תנו להם להצביע! ממילא רבים מהם גדלו בישראל, שירתו בצבא, נתנו לה את מיטב שנותיהם. התקשורת והמעורבות תחזק את תחושת השייכות והקשר ומי יודע, ביום מן הימים אולי זה מה שיחזיר אותם הביתה.

הילדים יענו לך באנגלית, תמיד באנגלית

לישראלים החיים מחוץ לגבולות המדינה. בעיקר למי שבתחילת מסעו ומתלבט אם לחזור, אני רוצה לומר: התרבות והקשרים הרגשיים שאותם אתה מפתח במהלך שנות הילדות וההתבגרות לעולם אינם יכולים להתחלף במשהו אחר. ישראל הייתה ותישאר בית. כי יש רק בית אחד, הוא אולי לא נוצץ ואין בו פיורדים ופסגות מושלגות ברקע ואנשים שאומרים "אקסקיוז מי" כל הזמן כמו בעולם הגדול, אבל הוא שלך, ויש בו נוער על הכיפאק ונשמה, ואנשים שאכפת להם ממך. כן, לפעמים ממש יותר מדי, אבל זה הרבה יותר טוב מאשר לגור בבית או בשכונה שבה השכן ממהר להיכנס הביתה כדי שלא יצטרך להגיד לך שלום. ותרבות ושירים ובדיחות והפרלמנט שנפגש ביום שישי אחרי הכדורסל, וריקודי עם, ויש בנות שמה זה מבינות אותך ואת החוכמות שלך כמו אף אחת בשום מקום בעולם ובשום שפה אחרת בלי שתצטרך לשבור את השיניים, ועוד הרבה דברים ששום כסף שבעולם לא יקנה.

זה אתה בעוד 20 שנה. גיורא גריפל, אשתו מיה והילדות אנאלין וקייטלין(יעל פרדס)

אם הגעת לכאן לפני מספר שנים ואתה מתלבט, דע לך שזמנך מוגבל. זו אולי השנה האחרונה שאתה יכול להתייסר ולהתחבט ואז לארוז את הפקלאות ולחזור הביתה. יש לך שנה פחות או יותר כי היום זה אתה והגעגועים שלך והדירה המושכרת וזהו! החלטת, ארזת, עלית על מטוס, נחתת והנה אתה בבית! אבל בעוד שנה או משהו כזה, זה אתה והאישה, שדי סביר שלא תהיה ישראלית, ואם תהיה ישראלית תעזור לך מרוב רגשות אשם למצוא עוד סיבות להישאר, ואז המשכנתה, והעסק שאי אפשר לעצור, וה-י-ל-ד-י-ם! להם כבר לא יהיה לאן להתגעגע. הם יתגעגעו לניו-יורק או לוס-אנג'לס או ונקובר. הם יסתכלו עליך כמו על איזה חייזר כשתתחיל לדבר בנוסטלגיה משעממת על הצבא, והחבר'ה, ועל חוף הים בתל-אביב, ועל השירים הנהדרים ברדיו בישראל. והם יענו לך באנגלית, תמיד באנגלית, לא משנה כמה עברית תדבר איתם. ומהר מאוד תגלה שזה רק אתה והגעגועים שלך. ככה, לנצח, עד שתזדקן ותמות או שהסניליות תציל אותך לפני זה.

אז אם אתה באמת מתלבט ומתגעגע, עזוב אותך מכל התירוצים שאתה מחפש כדי להשקיט את המצפון: הזקנה שדוחפת בתור, מילואים, מסים, נתניהו והדתיים. הם יעברו לפני שתשים לב. ארוז את המזוודות וחזור לפני שתמצא מישהי שתצטרך לריב איתה על זה ולהפסיד. לא מאמין? תסתכל עליי. זה אתה בעוד עשרים שנה. עם ארבעה ילדים (מקסימים, באמת) וסיכויים לחזור ששואפים לאפס.

שנה טובה לכל עם ישראל באשר הוא.

גיורא גריפל, בן 56, נשוי + 4, בעל חברת ייעוץ טכנולוגי ופיתוח נכסים. מתגורר בניו ג'רזי, ארה"ב. בזמנו החופשי, אם יש, מנגן על פסנתר וכותב שירה ופרוזה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il