אדיו מילאנו, צ'או רעננה

אמצע אוגוסט. נחתנו בנתב"ג אחרי חודשיים לחוצים ומעייפים. את גביע אירופה והאולימפיאדה ראינו בין קופסאות קרטון וערימות חפצים בעיצומו של סבך ביורוקרטי. הסוכנות המשיכה לבקש הררי מסמכים ובכל פעם שחשבנו שאישור העלייה המיוחל מגיע, נוספה רשימה נוספת של תעודות והצהרות. היינו צריכים להוכיח את יהדותנו למרות שבעלי ואני נולדנו בישראל, תעודות ומסמכים המעידים על מעשינו כמעט כל שנה משנות חיינו. הספקנו לשכור דירה ולרשום את בנינו לבית הספר. שכרנו בית מאמצע אוגוסט כדי לתת די זמן לשני ילדינו לגשת למבחני הבגרות בניחותא ועשרה ימי הסתגלות לבננו הצעיר לפני תחילת שנת הלימודים בישראל.

תוכניות לחוד ומציאות לחוד. התלאות הביורוקרטיות שהבטיחו לי כל המנוסים ורואי השחורות לא איחרו להגיע. הגענו ארצה רק לאחר שכתבתי ליו"ר הסוכנות היהודית, נתן שרנסקי, מכתב המפרט את חוסר המקצועיות והבלבול שבו מנהלות הרשויות את קליטתנו. סיננו אותי במשך שבועות וראו, הפלא ופלא, יומיים אחרי ששלחתי את המכתב, דברים התחילו לרוץ. אני כל הזמן חושבת על כל העולים שמגיעים ללא שפה וצריכים להתמודד עם פקידים אדיבים (למראית עין) שלא יספקו מידע רלוונטי וחיוני גם אם אקדח יופנה לרקתם. עולה חדש צריך לדעת מה מגיע לו ומה עליו לעשות וזו אשמתו אם הוא לא מימש את זכויותיו או טעה בפעולותיו.

הבן אייזיק והמזוודות בנתב"ג. חלק מהציוד נותר במילאנו (צילום: תרי לוי)

מרכיבים רהיטים חדשים (צילום: תרי לוי)

עוד בסדרת "להגר או להישאר" בערוץ הדעות של ynet:

לבי בתל-אביב ואנוכי בניו ג'רזי / גיורא גריפל

ויתרתי על הגרין קארד / יואב דוברין

גם אני ישראלי / אייל פילדסט

גיליתי את אמריקה, ואני חוזר לתמיד / גל בלנק

זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק

שלוש מזוודות הוקצו לכל אחד מאיתנו. ההחלטה מה נשאר במילאנו ומה עולה איתנו הייתה קשה מאוד. לדחוס חיים שלמים של חמש נפשות ב-17 מזוודות ו-5 מטעני יד (נו, מה לעשות, שילמנו משקל עודף) היא משימה בלתי אפשרית. תיק יד אחד היה עמוס בכל המסמכים אותם אספנו למשרד הקליטה.

האור החזק שמאיר אותנו בכל בוקר כל כך שונה מהאפרוריות האירופית שאליה הורגלנו. הג'וק הראשון שפגשנו באמבטיה לווה בצרחות אימים ובמנוסה שלי ושל בנותיי למרחקים. בעלי ובניי הגיבורים מיגרו את האויב האכזר וזרקו אותו מחוץ לבית (הם עדיין לא הורגים אותם). המיטה שקנינו הגיעה רק השבוע, לאחר 40 יום על מזרנים (כן, הם הבטיחו אספקה תוך עשרה ימים) אך ההמתנה השתלמה. מיטה מייד אין איזראל נוחה נוחה. שאר הספקים הבטיחו וקיימו, הגיעו בזמן ושרות הלקוחות היה תמיד אדיב.

מגששים את הדרך

בקופת החולים קיבלנו קפה מהמזכירה שעזרה לנו וכיוונה אותנו מכל הלב. כך גם במכס. אנשים טובים באמצע הדרך. לעומתם, היו פקידים בעירייה, במשרד הקליטה ובביטוח הלאומי שעובדים עם ראש קטן. עוד מסמכים, עוד הוכחות. זה לא מספיק. סעו לכפר סבא, לא - להרצליה. בסוף אתה מגלה שריצות של שבוע לא הועילו בכלום וצריך להתחיל הכול מהתחלה. שוב, מסכנים אותם עולים שצריכים להתמודד עם פקידים אטומים ואנטיפטים.

השארנו הרבה חפצים שיגיעו ברגע שנחליט היכן אנחנו משתקעים. הבית היה עירום. כולנו יודעים כמה ספרים ותמונות "עושים את הבית". מה לעשות, הם יגיעו עם שאר הדברים מאוחר יותר. אנחנו עדיין "מלבישים" אותו כדי לתת לו תחושה של בית, אבל לא מתלוננים. ההיפך. הזכות לחיות בגיל שלנו second life ממתיקה כל גלולה מרה שאנחנו צריכים לבלוע.

אנחנו מגששים את דרכנו בארץ החדשה והאהובה, טועמים אותה מזווית שונה, נהנים מדברים חדשים כמו התור בסופר שבו נותנים לי עצות דוגמת איך לנקות את הדג או באיזו צורה לבשל את הצלי שבחרתי, להתפלץ מכמות הניילון המבוזבזת בסופרמרקטים, להבין שבישראל אין כמעט אדם שאין לו סמארטפון. גם לספרית תוך כדי פן, לקצב בסופר תוך כדי שירות, לכל הקופאיות, לנהג האוטובוס, למוביל, למורה, לרופא וכמובן גם לנו.

60 עולים בתיכון

לאחר המיתון החריף אליו הורגלנו באיטליה, שבה החנויות מלאות סחורות וידי הקהל ריקות משקיות, מספקים הקניונים בארץ המפוצצים בקהל שקונה ללא היכר שינוי מטלטל ומפחיד. לבנות רהיטים מאיקאה ומהום סנטר כדבר שבשגרה. הסוכה שבנינו בפעם הראשונה בחיינו במוצאי כיפור הייתה צחוק ילדים לכל המרכיבים החדשים. איזו חוויה.

אפרופו כיפור. איזו אווירה. ביקרנו בבית כנסת קרוב לביתנו אליו מגיעות מספר משפחות אקס מילאנו. היה מוזר להכיר שניים שלושה אנשים מתוך ההמון. במילאנו, מיותר לציין, כולם מכירים את כולם. וכמות הילדים בלי עין הרע, טפו טפו טפו. אתם רואים ומבינים כמה שהם כולם מתוקים ויפים? במילאנו אין עגלות ברחוב כמעט, חוץ מבאזורים הערביים.

בן בדרך לבית הספר ברעננה. חיים חדשים, חברים חדשים (צילום: תרי לוי)

אסתר (תרי) עם תעודת הזהות הישראלית (צילום: תרי לוי)

בן, בננו הצעיר, החל את לימודיו בכיתה י' באוסטרובסקי יחד עם עוד 60 (!) עולים חדשים. מתברר שאנחנו לא המשוגעים היחידים. בשכבה יש 9 כיתות מתוכן 3 הן כיתות עולים. מספר מרשים לכל הדעות. הצוות קשוב ודרוך לקליטתם הקלה. הוא היה מתוח מאוד בימים הראשונים אך ברגע שנוכח לדעת שהוא יצליח להגיע להישגים נאים, הוא נרגע ומתחיל להתרגל. נחת. חבריו ממילאנו מהווים עדיין חלק נכבד מזמנו החופשי. אמרנו אייפון?

הסוכה הראשונה בארץ 

הצבא לא ממהר לפגוש את שני ילדיי, אבל הם דווקא כן ממהרים לפגוש אותו. היינו צריכים להעביר את התיק שלהם מלשכת גיוס ירושלים לתל השומר. לפני יותר מחודש התקשרתי כמה פעמיים ובפעם האחרונה אמרו לי שאם הם רוצים להתגייס, שיגיעו ללשכת הגיוס. בסדר, נגיע. בינתיים הם מצאו עבודה מיד, תוך שיטוט באחוזה, הרחוב הראשי ברעננה.

בעלי והילדים למדו להשתמש במושגים ובמילים חדשות כמו תשתית לאינטרנט, רכזת, יועצת, פירזול, רב קו, פריסת תשלומים, בקטנה ועוד. הם הקימו לעצמם עמדה בסלון שבה הם צופים בטלוויזיה האיטלקית במשחקי הליגה שהחלו ומעבירים לערוץ הישראלי בזמן החדשות כי הרי זו המציאות ועל נערת הזוהר האיטלקיה שנתפסה עם שחקן הכדורגל הם יוכלו לקרוא באינטרנט בזמן אחר.

כולנו עקבנו בהתעניינות גדולה אחרי הסדרה של צבי יחזקאלי בעקבות האיסלאם באירופה. ראיתי את מילאנו וחוויתי את התחושות שהוא העביר: הפחד, השנאה, חוסר האכפתיות והנאיביות של האירופים. כל אלה החזירו אותנו למה שכולם מרגישים היום גם באיטליה. השמאל האיטלקי נתן לאיסלאם הרדיקלי לפעול ביד חופשית. אתה יכול לראות על המדרכות באזורים שונים עשרות מוסלמים מתפללים, השווקים נשלטים בידי ערבים ומהגרים, מסוכן מאוד לצאת בלילה ולנסוע בקווים מסוימים. היו אפילו מעשי אונס תוך כדי נסיעה. האיטלקים מצקצקים בלשונם וממשיכים בשגרה אירופית טיפוסית. בתי הספר וחדרי היולדות מלאים מהגרים. אחת מכל שלוש לידות באיטליה - של זרים. אירופה יושבת על פצצה מתקתקת ושנאת הזרים מתגברת והולכת ולא ממש מבחינה בין גזעים ודתות.  

סוכה ראשונה בישראל (צילום: תרי לוי)

אחרי הטור הקודם שכתבתי, רבים מהטוקבקים כתבו שהמציאות תטפח על פניי ואבין מהר מאוד לאן אני מגיעה. צר לי לאכזב אתכם. למרות הקשיים, וההתחלה תמיד קשה, התפוח בדבש שאכלנו בראש השנה היה המתוק ביותר זה שנים. זו גם הפעם הראשונה שברכת "לישב בסוכה" נאמרת בסוכה שאנחנו בנינו, כי במילאנו הוקמה סוכה ענקית בחצר בית הכנסת. השנה הזו, יש לברכה משמעות עמוקה בהרבה ומרגשת. עטופים באהבת המשפחה והחברים, אנחנו סוף סוף בבית. 

• ענת לוי, בת 49, עבדה בעסקי קייטרינג במילאנו. חזרה לישראל לאחר 27 שנים באיטליה. בעלה, שמחה, היה בן שנה כשעבר למילאנו עם משפחתו. להם ארבעה ילדים: חני (21) סטודנטית שנה שלישית בטכניון בפקולטה להנדסה אזרחית. אסתר (19) סיימה את לימודיה התיכוניים בבית הספר היהודי במילאנו, עובדת כבייביסיטר וכמלצרית בהמתנה לגיוס. אייזיק (18) סיים גם הוא את לימודיו במילאנו. עובד בחנות גבינות מיובאות במרכז רעננה ונותן שעורים פרטיים לפני גיוס. בן (15) תלמיד כיתה י’ בבית הספר אוסטרובסקי ברעננה.  
• עוד על משפחת לוי וחבלי הקליטה שלה בבלוג Back to Israel
  

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il