שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    איור: Shutterstock

    אני לעולם לא אהיה כמו אמא שלי!

    כיצד קורה שהורים מאמצים דפוסי התנהגות הורית מוכרים מנוף ילדותם? מנגנון ההתפייסות המאוחרת מספק קצה של הסבר ל"שריטה" שעוברת מדור לדור ולפיה, כמה שלא אהבנו את ה"קח מעיל כי קר בחוץ", ככה נעשה לילדים שלנו. למה זה קורה לנו?

    מערכת היחסים הורה-ילד היא מערכת מורכבת וסבוכה. בחלוף השנים אנו מספיקים לצבור מטענים ומשקעים רבים כלפי ההורים שלנו, מה שמעלה את השאלה, מה קורה עם המטען הרגשי הזה כשאנחנו הופכים בעצמנו להורים? האם הוא משפיע על האופן שבו נגדל אנחנו את ילדינו? וכיצד? מה מאפיין את השעה הזאת שבה אנחנו נפרדים מתפקיד הילדים ומקבלים את תפקיד ההורים? האם התשובה נמצאת בגוף השאלה?

     

    לטורים נוספים של דני גיל בערוץ הורים:

      

    הזמן עושה את שלו

    המאפיין הבולט לתקופת המעבר הזו הוא ההשלמה; לילד בן 30 קל יותר לקבל את ההורים שלו מילד בן 20. הזמן עושה את שלו ואנחנו עושים את שלנו, אז מגיע הרגע הזה שבו אנחנו מחליטים להפסיק לבזבז זמן ולעבור הלאה, להחליק עניינים. תרומה לתהליך ההתבגרות המחודש שלנו נקבל מההורים המתבגרים שלנו מעצם תהליך ההתבגרות שלהם: הם כבר מזמן לא דומים לדמויות הפטרוניות והמעיקות שהפצירו בנו להכין שיעורי בית או לחזור מוקדם מהמסיבה בליל חמישי, מה שמאפשר לנו עוד יותר להביט בהם בסלחנות משהו.

     

    אלא שלהשלמה הזאת הרבה פנים: יש את ההשלמה המלאה, הנובעת מתוך ההבנה העמוקה

    שההורים שלנו חיו בסרט שלהם, ולא הכול היה שם טוב כפי שלא הכול טוב אצלנו, ולכן אנו חדלים לשפוט אותם. אנו מבינים אותם יותר ומקבלים אותם באמת.

     

    יש את ההשלמה החלקית, הנובעת מהעייפות לנסות לשנות את מה שאי-אפשר לשנות. לכן אנו מקבלים את ההורים המתבגרים שלנו, כפי שהם, גם שאנחנו לא מבינים הכול ולא משלימים עם הכול.

     

    ויש את ההשלמה הפיקטיבית, זו שהייתה שם תמיד כעדות חיה למערכת יחסים הורה-ילד שבה לילד לא ניתנה מעולם קרקע בטוחה להעביר ביקורת על ההורים שלו. לכן, למראית עין הכול טוב ולכאורה לא דרושה כלל השלמה. אנחנו מדברים כאן בעצם על מצב של חוסר השלמה. במקומות הללו נמצא את אותם ילדים שיבחרו (במקרה?) לגור רחוק מההורים, להיעזר בהם פחות, לשתף אותם פחות, אף על פי שלמראית עין הכול כאמור בסדר.

     

    בין כל ההשלמות האלה, מתישהו, אנו הופכים בעצמנו להורים צעירים. בהתחלה ליצורים זעירים ולא מובנים, אך מהר מאוד אנו מגלים ילד עם עמדות ורצונות, כשפעמים רבות מדובר בעמדות שאינן עומדות בקנה אחד עם המטרות שלנו. אז אנו מגלים את הצורך להציב גבולות ולהרחיב את ההגדרה של התפקיד ההורי. נשאלת השאלה: כיצד תהליך ההשלמה, על רמותיו השונות, משפיע על מערכת היחסים החדשה שלנו עם הילדים שלנו?

     

    מנגנון ההתפייסות המאוחרת

    המוטיבציה שלנו כילדים תמיד תהיה להתפייס עם ההורים שלנו. לא משנה אם אנחנו בני 4 או בני 40. המוטיבציה להתפייסות הופכת עם השנים לכוח מניע חזק והיא מכתיבה דפוסי התנהגות וחשיבה. עם זאת, ככל שאנו פועלים מתוך מודעות - ולענייננו זה, מגיעים לתפקיד ההורי לאחר השלמה אמיתית עם ההורים שלנו - כך אנו אוטונומיים יותר לבחור את ההורים שאנחנו רוצים להיות, כך אנו מסוגלים לייצר תפקיד הורי חדש.

     

    האם התפייסתם עם ההורים שלכם? (צילום: shutterstock ) (צילום: shutterstock )
    האם התפייסתם עם ההורים שלכם?(צילום: shutterstock )

     

    לעומת זאת, ככל שההשלמה היתה חלקית, או שכלל לא הייתה שם, אז המוטיבציה החבויה להתפייסות עם ההורים עשויה לגרום לנו ללבוש את התפקיד ההורי שאנחנו מכירים, תפקיד ההורים שלנו. למה? כי ככל שאנחנו דומים להורים שלנו ביחסים עם הילדים שלנו, סימן הוא לכך שההורים שלנו לא היו כל-כך "רעים", מעשים שלהם שלא אהבנו בעבר מקבלים היום לגיטימציה על-ידי כך שאנו משחזרים אותם בתוך מערכת היחסים החדשה עם ילדינו, וחשוב לנו להעניק את הלגיטימציה, חשובה לנו ההתפייסות עם ההורים, שהרי היא לא הייתה שם אף פעם באמת.

     

    ילד מוכה - אבא מכה

    אני מניח שהטענה עשויה להישמע מופרכת ולכן אולי כדאי שנחזור דור או שניים אחורה לאותם ימים שבהם התפקיד ההורי היה חד וברור; ראינו הורה אחד, כאילו ראינו את כולם. ולמה בעצם? למה הם היו כל-כך דומים? וכיצד הצליחו להעביר כמו מטען גנטי תפקיד הורי אחד ויחיד לצאצאים שלהם?

     

    כשאנחנו מבינים את הקונפליקט של הילד שכל-כך זועם על ההורים שלו מחד, אבל גם רוצה, אולי מעל הכול, לדעת בביטחון מלא שההורים שלו הם הורים טובים שאוהבים אותו, אז אנחנו מבינים את הצורך החזק בהתפייסות המאוחרת שכתוצאה ממנה אנחנו מאמצים דפוסי התנהגות הוריים מוכרים.

     

    לדוגמה: יכול להיות שהילד הזה חטף מכות מאבא שלו, ויכול להיות שהילד בתוך תוכו לא סובל את אבא שלו. מצד שני, אבא שלו הוא אבא שלו, והילד לא יכול להרשות לעצמו לא לסבול את אבא שלו כי אז שקול הדבר לילד שמאבד אבא. הדרך היחידה לפתור את הקונפליקט, היא ללבוש את התפקיד של אבא, הדרך להתפייס עם אבא מכה היא להכות את הילד שלך, כשכל מכה היא הוכחה נוספת לכך שאבא שלך היה והינו אבא טוב, והוא עשה מה שצריך לעשות.

     

    כמובן שהכאת ילדים היא דוגמה קיצונית והיא לקוחה, כך אני מקווה, מימים אחרים. אבל תחשבו אתם על עצמכם, על דברים שאתם אומרים לילדים שלכם, או עושים לילדים שלכם, והם בדיוק אותם הדברים שאתם כילדים לא אהבתם לקבל מההורים. למה בעצם? האם בגלל הדברים שרואים מכאן ושלא רואים משם? או אולי שיש כאן (או שם) עוד משהו?

     

    הכותב הוא אב לשניים, מחבר המדריך להורה המודרני "אלוהים בגובה העיניים" ומנהל הפורום באתר סופר-דדי





     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איך קורה שאנחנו הופכים להיות ההורים שלנו?
    צילום: index open
    דני גיל
    צילום: צביקה גולדשטיין
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים