שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מלזיה רוצה להתפתח. מתישהו היא תצטרך אותנו
    למלזיה, המוסלמית והאדוקה, מסורת ארוכה של הזדהות עם מדינות העימות שסביבנו. ראש הממשלה שלה הכריז על רצונו לצעוד לחזית ההתפתחות הטכנולוגית והכלכלה של מזרח אסיה; טל רשף סבור כי אם ברצונו להשיג זאת, יצטרך גם הוא לשתף איתנו פעולה - כמו שאר מדינות האזור

    בשעת התפילה שומעים בקואלה לומפור ברקע את קולות המואזין, כיפות וצריחי מסגדים נראים בקו הרקיע של כל שכונה, ובמרבית חדרי המלון של מרכז העסקים מסומן חץ קטן בפינת התקרה המצביע על הכיוון של מכה, אליו המוסלמי המאמין צריך לכרוע ברך. 

     

    מלזיה - כתבות נוספות בנושא:

     

    את האיסלם חשים ורואים במלזיה בכל מקום כמעט, וישראלים אינם מתקבלים כאן בברכה. למלזיה אין יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ובניגוד לאינדונזיה, הממשל לא מכריז על העלמת עין מקשרים איתה. אנשי עסקים מישראל המגיעים אליה צריכים לעשות זאת בדרך כלל עם דרכון זר, ויבוא מישראל, אם וכאשר מתקיים, נעשה דרך מדינה שלישית שבה מוסרות המדבקות made in Israel ומוחלפים שטרי המטען.

     

    חגיגות הסילבסטר בקואלה למפור, בירת מלזיה (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    חגיגות הסילבסטר בקואלה למפור, בירת מלזיה(צילום: AFP)

     

    האם כל זה צפוי להשתנות? עד לאחרונה קשה היה להאמין שזה יקרה, שכן האוכלוסיה המלאית המהווה רוב במדינה היא ברובה מוסלמית אדוקה ויש לה מסורת ארוכה של הזדהות עם מדינות העימות שסביב ישראל.

     

    אך לתמונה זאת מצטרף אילוץ חדש: בשנת 2010 הכריז דטוק סרי נג'יב רזק, ראש ממשלתה, על תוכנית ה-NEM - New Economic Model, שאמורה להצעיד את המדינה המשוונית הזאת אל חזית ההתפתחות של מזרח אסיה, לסיים את התקופה בה היא התמחתה ביצור מוצרי צריכה פשוטים, לבסס את הכלכלה שלה על טכנולוגיות מתקדמות, ולהעלות את רמת ההכנסה של תושביה. לכל אלה יש קו סיום מוגדר: שנת 2020 וכאן נכנסת ישראל לתמונה המלזית.

     

    חלק גדול מתושבי מלזיה עדיין מתפרנס מחקלאות, ומרבית התעשיה שלה, שאינה גדולה ביותר, מתרכזת בעיבוד של מוצרי החקלאות, דוגמת יצור שמן דקלים וגומי מקאוצ'וק. אמנם יש בה מעט מפעלים פרמצבטיים ואף תעשיית רכב קטנה, אך זה רחוק מלענות על שאיפותיו של ראש הממשלה. הוא רוצה יצור תרפות וציוד רפואי, הוא רוצה לראות תעשיית טלקומוניקציה ורכבים מתקדמים ולצידם חומרת מחשבים ותוכנה.

     

    כל אלה דורשים רעיונות, ידע מתקדם ופריצות דרך טכנולוגיות שיצדיקו את הקמת המפעלים הללו. מניין יגיע הידע? מניין יגיעו פריצות הדרך הטכנולוגיות? מישהו אמר את המילה "ישראל"? כנראה שכן, ישראל היא מדינת הסטארט-אפ של יבשת אסיה, והחדשנות שלה משחקת תפקיד בכל תוכנית פיתוח טכנולוגי במדינות המזרח. ראינו זאת מכיוונן של סין, הודו, קוריאה ואף יפן. כעת גם תוכניות הפיתוח של מלזיה זקוקות לטכנולוגיה ישראלית.

     

    להיפתח או לא להיפתח

    יהיה מעניין לראות מה תעשה מלזיה בהקשר זה: להיפתח או לא להיפתח, זאת השאלה. ישראל אינה הקושי העיקרי שאיתו צריכה להתמודד מלזיה. אפילו הגבולות שלה מסובכים: זאת מדינה מורכבת הפרושה על פני מחוזות מרוחקים הנמצאים בחלקם בחצי האי המלאי מדרום לתאילנד וחלקם בבורניאו. היא גובלת עם סינגפור הטכנולוגית והמשגשגת ועם ברוניי עתירת הנפט, שתי שכנות המעוררות את קנאתה, ולצידן גם עם אינדונזיה ותאילנד. האוכלוסיה שלה, בת קרוב ל-30 מיליון איש, מגוונת, ומלבד הרוב המלאי שצוין כאן יש בה מיעוט סיני גדול ולצידו גם מיעוט הודי פקיסטני משמעותי.

     

     

    הקושי העיקרי הוא עם הסינים שבמלזיה: הם מצליחים מדי, או לפחות כך חשים לעתים קרובות המלאים. בניגוד למוסלמים אשר מפוצלים לקבוצות רבות, ביניהן אף מסגרות שבטיות, הסינים מלוכדים ביותר בקהילות שלהם, מקיימים קבוצות של עזרה הדדית, מתאפיינים ברוח יזמית ובהשכלה גבוהה ועקב כל אלה תופסים בכלכלה המלזית מקום משמעותי הרבה יותר מאשר משקלם באוכלוסיה.

     

    למרות שהם מהווים פחות מ-30% ממנה, הם תופסים את מרבית משרות המפתח באקדמיה ובפעילות העסקית. בדומה למיעוטים רבים אחרים ברחבי העולם הם למדו כי הצלחתו של מיעוט יכולה להיות קטלנית עבורו. בסוף שנות ה-60, שנים לא רבות לאחר שהמדינה זכתה לעצמאות, הגיעו הדברים לכלל התפוצצות של ממש, פרעות שהרוב המלאי ערך בקהילות הסיניות ושכלל מעשי ביזה, שריפת בתים ואף רצח. את זכר האירועים הללו המיעוט הסיני נושא כטראומה עד עצם היום הזה.

     

    המשטר פועל להנמיך את הלהבות 

    בשעתו ביקרתי מספר פעמים בקואלה לומפור במסגרת נסיעות עבודה. איש הקשר שלי היה מנהל המיחשוב של החברה שאיתה עבדתי, סיני כמובן. באחד הערבים בהם הוא הוציא אותי לבלות בעיר מצאנו עצמנו באחד מהפאבים באוויר הפתוח המאפיינים ארצות טרופיות, עם שולחנות וכיסאות על המדרכה מסביב לדוכן הגשת המשקאות.

     

    המארח שלי, שאת שמו עדיף שלא נזכיר מסיבות שמיד יובנו, תיחקר אותי ארוכות אודות ישראל, ההיסטוריה שלה והמלחמות שלה בעיקר, ולאחר שיחה ארוכה וכמה כוסות בירה אמר לי "בינינו, הסינים המלזים, וביניכם הישראלים, יש הרבה מן המשותף". "ומה הוא?" תהיתי. "שנינו עמים עתיקים, עמים של ספר שמתמקדים בהשכלה ועובדים קשה כדי להצליח, ושנינו מתמודדים עם אותו אויב", וכשאמר זאת טרח להעיף מבט סביבו כדי לוודא שאיש מיושבי השולחנות הסמוכים לא שומע את דבריו. בשעה שלאחר מכן ניסיתי לתאר לו את השינוי שעובר המונח "אויב" בישראל לנוכח תהליכי השלום, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

     

    בשנים שלאחר המהומות פעלו הסינים והממשלה יחד על מנת להנמיך את הלהבות על ידי מניעת יתרון בולט מדי של בני המיעוט הזה על פני הרוב. החוקים שהועברו לאחר מכן מחייבים עד עצם היום הזה בעלים של סוגים רבים של חברות במלזיה לכלול במסגרת הבעלות עליהן שותפים מקרב הרוב המלאי, ואלה גם מקבלים עדיפות במגוון משרות והזדמנויות כלכליות שבמשק.

     

    האם החקיקה הזאת עומדת להתבטל? מלזיה תזדקק לטכנולוגיות הישראליות על מנת להתקדם לעבר היעדים השאפתניים שלה, אך עוד יותר מכך היא תזדקק להשקעות מן החוץ. המשק המלזי הבינוני בגודלו והמפגר משהו ברמתו הטכנולוגית, חייב להכניס חברות בינלאומיות, על הידע הטכנולוגי שלהן ועל מקורות המימון שהן מביאות.

     

    החברות הללו במרביתן נמנעו עד כה מלקיים נוכחות מסיבית במלזיה והסיבה העיקרית, כך זה נראה, היא אותם חוקי אפליה מתקנת למען המלאים. חברה זרה שתרצה להקים כאן מרכז פעילות תחוייב נכון להיום לשכור את שירותיהם של מלאים רבים במשרות המרכזיות, גם אם היא תתקשה לגייס אותם, וגם אם יהיו לה אופציות טובות בהרבה מתוך האוכלוסיה הסינית.

     

    כמו כן, חברה זרה אשר תרצה לחדור לשוק המלזי בעזרת מיזם משותף עם חברה מקומית תוכל לעשות זאת רק במסגרת חברה בעלת הנהלה משותפת ובעלות הכוללת מוסלמים. קיימים חוקים נוספים, וכל אלה חוברים להגביל את צעדיהן של חברות הפועלות שם, ולחייב אותן לא פעם לשכור את שירותיו של כוח אדם בלתי כשיר דיו. חברות אלה מצביעות ברגליים ומקימות את פעילותן במדינות בעלות רגולציה ליברלית יותר בדרום מזרח אסיה.

     

    מלזיה לא תרצה להיות שואבת המים וחוטבת העצים של גוש ה-RCEP (אזור סחר חופשי באסיה) כאשר יוקם, והיא פועלת בכיוון זה. לאחר שנתיים בהן התוכנית הזאת מקודמת הועברו חקיקות בתחומים רבים שנועדו להקל על פעילות בינלאומית במלזיה. היום ניתן לרכוש בה נדל"ן עם אפס רגולציה מגבילה, והוקלו מאוד גם החוקים המטפלים בהשקעות ופעילות פיננסית אחרת. הזינוק הכלכלי המיוחל טרם החל, בין השאר בגלל המשבר העולמי שממנו מושפעת גם מדינה זאת. מלזיה זקוקה לטכנולוגיה ישראלית ולהשקעות מן החוץ, וימים יגידו עד כמה יאפשרו האילוצים החברתיים והתרבותיים להיפתח יותר ולהצליח יותר.

     

    טל רשף הוא יועץ ומרצה לתרבויות ועסקים במזרח אסיה , מנהל את פורום אסיה-ישראל לעסקים ומחבר הספר "המדריך הישראלי לעסקים בסין"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קואלה לומפור, בירת מלזיה
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    טל רשף
    מומלצים