שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להתראות תל אביב, שלום לסצנה הגאה של לונדון
    בשנתיים הראשונות לא הפסקתי לרוץ. תל אביב זרקה עלי עוד ועוד ממתקים ואני אכלתי ואכלתי, שירים ובילויים ובחורים. והתופים נגננו ונגנו, הפכו למנגינת רקע ממש לחיי – כל כך ברקע היו, עד שלא שמתי לב שלאט-לאט הם נחלשים. אז החלטתי לעזוב ללונדון, ודווקא אשמח אם תלוו אותי הלאה

    במהלך רוב שנת 2007 תופים קטנים תופפו להם בראש שלי, מלווים מזמור נטול מנגינה, ולו שתי מילים בלבד: תל אביב. התופים הללו התגברו והתגברו עם כל יום שעבר, עם כל נסיעת אוטובוס הלוך וחזור מהמטרופולין האמיתי היחיד במדינת ישראל. הייתי בן 21, זה היה הגיל הנכון.

     

    עוד בנושא:

    תל אביב משחררת אותנו או רק מספקת אקשן?

    חרף הרצח בבר נוער: תל אביב העיר הגאה בעולם

    עוד על גאווה בפייסבוק של ערוץ יחסים

    כל החדשות בפייסבוק של ynet

     

    להודות על האמת, גיאוגרפית, לא הייתי כל כך רחוק; הוד השרון, עיר הולדתי, אינה רחוקה במיוחד מתל אביב. אם ברשותך רכב, תוך 25 דקות כבר תוכל לרדת ביציאה הנכונה באיילון. עם זאת, אותן 25 דקות מייצגות מרחק תפיסתי שקשה לתאר. ממקום מושבי כעת, בהוד השרון, אני יכול לספר לכם שבשש השנים שלא הייתי כאן, המקום השתנה רק במעט. אבל רגע, לא הייתי בתל אביב לפני פסקה בלבד? אני מקדים את המאוחר...

     

     

    עכבר העיר, עכבר הכפר

    אז בואו נתחיל שוב: בגיל 21 עברתי לתל אביב, לצלילם של התופים, שרק התגבר. העיניים, השרירים והלב נקרעו; כל כך הרבה מה לעשות! כל כך הרבה מקומות חדשים לחקור! כל כך הרבה אנשים חדשים להכיר: אנשים כמוני! אנשים שאינם כמוני!

     

    תחבורה ציבורית שמגיעה לא רק פעם בשעה, מכבסות שפתוחות כל הלילה, בורקסים בשמונה בבוקר אחרי לילה מטורף במועדון וברים שמשרתים את הקהילה שלי. בהוד השרון היה רק קו אוטובוס אחד שהגיע פעם בשעה, ובר אחד – חדש! – בעל 20 מקומות ישיבה. קל להבין מדוע התרגשתי.

     

    בשנתיים הראשונות לא הפסקתי לרוץ. רק לצאת, לגמוע, ללמוד עוד, להכיר עוד. תל אביב זרקה עליי עוד ועוד ממתקים ואני אכלתי ואכלתי, שירים ובילויים ובחורים. והתופים נגננו ונגנו, הפכו למנגינת רקע ממש לחיי – כל כך ברקע היו, עד שלא שמתי לב שלאט-לאט הם נחלשים. וכך לפני כשנתיים, מצאתי שאני שוב שומע שקט מוחלט.

     

    אך שלא תטעו לרגע – לא העיר הייתה זו שהשתנתה. תל אביב עדיין מציעה, פחות או יותר, את מה שהציעה תמיד – קיום חילוני יחסית, עשיר בתרבות ודל ברגשי מצפון, ומקום בטוח למי שמרגיש קצת שונה. ועדיין, העיר הרגישה אחרת: לפתע, היה זה מבט מבחוץ. הסתכלתי על העיר ולא הבנתי לאן נעלם אותו קסם.

     

    הסתכלתי על העיר ותהיתי לאן נעלם הקסם (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    הסתכלתי על העיר ותהיתי לאן נעלם הקסם(צילום: ירון ברנר)

     

    עיר ישנה, התרגשות חדשה

    ספטמבר 2012 – כלומר, שישה חודשים מהיום – ואני טס לחופשה קצרה בלונדון. פעם שלישית בעיר מאפשרת לי לתכנן שבועיים שהם פחות דאונינג 10 וחילופי שומרים בארמון המלכה, ויותר היכרות עם הבירה של חמש אחר הצהריים בברים בסוהו. כך יוצא שאני מכיר עוד ועוד מקומיים, בחסות השליש המדובר וכמה אפליקציות סלולאריות, ואני מתחיל להבין מה בדיוק הולך.

     

    בלי לשים לב אני מוצא את עצמי בבר דובים בווקסהול, רוקד עם בחור גבוה וגדול ממני, שאני מאד רוצה לנשק אך פשוט לא מגיע. אני קולט את עצמי במראת הכביש, מצלם חבורה של גיקים מקומיים בתלבושות "מסורתיות" על גשר המילניום. אני רואה את עצמי נשרך אחרי בחור זר באזור המסוכן של העיר, אל עבר אחת ממזללות העוף הדוחות ביותר שראיתי בחיי – ונהנה מכל רגע.

     

    בדרך חזרה לשדה התעופה אני מרגיש כאילו השארתי משהו מאחור, וכשאני נוחת לבסוף אל תוך סופת אבק ישראלית טיפוסית, זו תחושה שדומה יותר מכל לזו שיש כשמישהו מדליק את האור באמצע הסרט. הנה ההתלהבות הזו. למה?

     

    ואז, האסימון נפל. אני השתניתי.

     

    האם היא תספק לאור את שהפסיק לקבל מתל אביב? לונדון (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    האם היא תספק לאור את שהפסיק לקבל מתל אביב? לונדון(צילום: shutterstock)

     

    כשעברתי לעיר הגדולה מהוד השרון, כל ציפיותיי היו למצוא מקום בו אוכל לקיים את מי שאני, בעיקר כהומו. תל אביב סיפקה לי את זה; היא הכירה לי אנשים נפלאים וצורות בילוי שלא הכרתי, גררה אותי לקצוות האישיות של עצמי וזרקה אותי מעבר לגבול. הגבולות נמתחו ונמתחו ואני גדלתי, שמנתי והתפתחתי - ולפתע, צרכיי לא מולאו.

     

    פתאום שלושת הברים הקהילתיים שסיפקו את כל צרכיי במשך השנים, לא הספיקו לי. פתאום הציקה לי העובדה שאין כמעט תתי קהילות בתוך המיינסטרים הגדול של ההומואים בישראל, שאירח אותי – יפה יותר ופחות – לאורך השנים. פתאום הרגשתי כאילו טעמתי כבר את כל המנות האחרונות בכל מסעדות העיר. וזה לא שכבר לא היה טוב. יש לי חברים טובים, עבודה שאני אוהב וסביבה בטוחה יחסית בתל אביב.

     

    אני מכיר את רוב פינותיה הטובות והרעות, יש לי את הקפה השכונתי שלי ואת הבחור החמוד שאומר לי שלום בחדר הכושר בערב. ועדיין, עם כל הפמיליאריות המנחמת בתל אביב, פמיליאריות שלא קיימת בהוד השרון, זה כבר לא היה "זה". תל אביב הרגישה כחולצה לוחצת, ואני כילד השמן שהייתי, נכנס אליה בכוח ועוצר את הנשימה בשביל להישאר בפנים.

     

     

    סינדרום העיר הגדולה

    אז החלטתי שאני נוסע. אולי לכמה חודשים, אולי לתמיד. אני לא בורח - זה לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם יהיו רגעים של לבד, תסכול והרבה גשם, כי כמו שאמא שלי אמרה פעם ברגע של בהירות – "את עצמך אתה לוקח לכל מקום שתלך". אבל אולי יהיה שם משהו חדש, משהו שיטלטל אותי, משהו שימתח אותי כמו שתל אביב מתחה פעם, מקומות ואנשים חדשים.

     

    אולי יקרו שם דברים שישלחו אותי בחיוך בחזרה הביתה, בידיעה שאין מקום כמו הבית, ואולי יקרו דברים שיגרמו לי להבין שהבית יכול לזוז. אולי אבין שדנו אותי לנדודים בחיי, ואולי אבין שכל זה היה סינדרום העיר הגדולה, המקום הזה בלב שמחפש כל הזמן את החדש והמרגש. כך או כך, אני מבטיח לשתף, ואתם מוזמנים להצטרף אליי. אני דווקא כן אשמח שתלוו אותי הלאה.

     

    בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים