ת"א אכן משחררת אותנו, או רק מספקת אקשן?
כמו בכל התמכרות, יש גם את הצד המזיק שבעניין. והתמכרות, בהגדרה, היא חוסר היכולת להפסיק. כי באותו הלילה, על הבר, כשכולם מפלרטטים בעיניים, אתה שותה לחיים ואומר לעצמך בשקט בלי שאף אחד ישמע, "כמה אני מת על העיר הזאת"
אחרי כמה ימים של חולי בנתניה, בבית אימי שתתברך לשנים ארוכות, הרגשתי שמשהו בי התנתק. כבה בלי אזהרה. וזה הרגיש טוב. כמה ימים שלא יכולתי לשים אצבע לסיבה שאני מרגיש שאני לא רק מחלים מבחוץ אני גם מחלים קצת מבפנים. כאילו הריאה שהייתה מלאה עטרן שחור מתחילה לגלות את אורה הוורוד והבריא.
הניתוק הזה, הסתבר לי, היה ניתוק מנטלי מהעיר תל אביב שאנחנו, כקהילה, מברכים עליה כל פעם מחדש ובאמת מאמינים שהיא זו שנותנת לנו את החופש לו אנחנו זכאים, שהיא נותנת לנו את ההרגשה הנעימה שכולם "כמונו".
ואם כך, אז מדוע אני מרגיש את הניתוק לחיוב? ולמה אני מרגיש את ההחלמה גם מבפנים? ולמה אני דואג להזכיר את העיר הזו כל פעם שאני כותב?
האם ההרכב האלקטרוני החדש של עברי באמת הדבר הכי מעניין לדבר עליו בעיר? האם בפריפריה יש יותר זוגות חד-מיניים שמקימים בית ומתחילים בתהליכי אימוץ מפני שהם רוצים להגדיל את התא המשפחתי, או מפני שזה פשוט נורא טרנדי? אני שואל את עצמי. ועם יד על הלב, אני משתדל להיות כזה. טרנדי. אני תל אביבי ככל שאר התל אביבים, וטרנד, מינימלי ככל שיהיה, הוא מאסט.
אם לא ניכר משורותיי, גם אני מכור לעיר הזו כמו אל הסיגריה הראשונה עם הקפה של הבוקר. אבל אני עדיין תוהה אם היא באמת העיר שמשחררת אותנו ונותנת לנו את מה שאנחנו צריכים, או שבסך הכל היא מספקת לנו את היצרים ונותנת "מרפא" רק לטווח הקצר (עיין ערך: סטוצים, וואן נייט סטנד, סקס-דייט וכדומה)? אני בוחר להתעלם במודע מכמה סטיות תקן בודדות של מערכות יחסים אמיתיות ומוצלחות שכן קורות בתל אביב, שגם הן ברוב המקרים לאחר כמה שנים זוכות לכינוי מחודש ומתקדם: מערכת יחסים פתוחה. נראה שכל עוד זו הכותרת והסטטוס ידוע לשני הצדדים, הכל טוב.
התמודדות עם חוסר סיפוק מיני היא התמודדות ככל השאר במערכת זוגית. צריך ואפשר לפתור גם אותה. שורה תחתונה: תתמודדו - אל תברחו לפתרון הקל, בסופו של יום אתם אלו שתרגישו חרא.
תל אביב בצבעי גאווה (ציור: רפי פרץ )
וכן, אני צועק את הדעה האישית שלי. כן, אני גם מכיר עשרות סיפורים על מערכות יחסים פתוחות שמתקיימות על מי מנוחות וזה "עובד יופי". בבית הספר התיכון שאני מכיר, עונשו של חוסר שמירת אמונים הוא השעיה לצמיתות - ולך תחפש את עצמך אחר כך משלים בגרויות.
אז כמו בכל התמכרות, יש גם את הצד המזיק שבעניין. והתמכרות, בהגדרה, היא חוסר היכולת להפסיק. כי באותו הלילה, על הבר, כשכולם מפלרטטים בעיניים, אתה שותה לחיים ואומר לעצמך בשקט בלי שאף אחד ישמע, "כמה אני מת על העיר הזאת".
תל אביב נותנת לך להרגיש את הרגע. לחיות על הקצה כשמתחשק לך, במקום ובזמן שלך. והחלק הכי טוב - ששום דבר לא באמת כרוך במאמץ. זה קורה מאליו. אתה מזמין את זה. כמו להזמין פיצה, רק פשוט יותר. בכמה לחיצות עכבר אתה מוצא את המרגוע אליו אתה מייחל.
כמה ימים בנתניה עשו עבודה טובה. ניקיתי פרספקטיבה, חידדתי מטרות, ראיתי את הכל מזווית אחת אחורה. לא תאמינו מה שינוי זווית יכול לעשות. אבל כמו מכור אמיתי, חזרתי לתל אביב והדלקתי סיגריה. לא שאפתי לריאה ורודה, וכל אשר תהיתי היה איפה לעזאזל עברי מופיע.
כמה אני מת על העיר הזאת.
מומלצים
