מקצועות שנעלמים מהעולם: פרויקט צילומים מיוחד

העידן המודרני נתן מהלומה של ממש למקצועות רבים, ואת אותותיו אפשר להרגיש בכל יציאה מהבית. הקניונים תפסו את מקומן של החנויות הקטנות שהיו חלק בלתי נפרד מנוף הרחובות בערים והתפתחויות טכנולוגיות מהירות ייתרו את עבודתם של עובדים, שבעבר אי אפשר היה בלעדיהם. אבל חרף ההספדים - עדיין אפשר למצוא שרידים למציאות שפעם הכרנו. יצאנו לפגוש אותם.

• עו"ד ודוור: מקצועות שנמחקים בגלל הטכנולוגיה
• הפתעה: המקצועות הנחשקים - שרברב ומורה
• כלכלן סביבתי וארגונומיסט: מהם מקצועות העתיד?
  

שען: לא רוצה שהילדים ימשיכו במקצוע 

ראובן קירשנר, בן 79, שען מחיפה. נולד בלטביה ולמד את המקצוע "אצל הדוד" מגיל 15. עלה לארץ ב-1957, עובד 40 שנה באותו המקום. היום מחפש קונה לעסק. "לא רציתי שהילדים ימשיכו במקצוע, הוא לא מודרני ואין פרנסה".

ראובן קירשנר(צילום: אבישג שאר-ישוב)

קירשנר בעבודה. לא רצה שהילדים ימשיכו במקצוע(צילום: אבישג שאר-ישוב)

לוי שאול, חרט עץ ומומחה בצעצועי ילדים, בן 73 מחיפה. יליד העיר. בגיל 7 כבר התחיל לשחזר את הרהיטים של הוריו. עבד שנים בחברת החשמל, יצא לגמלאות וכבר 25 שנה בעסק. למד את העסק מ"אדון דרוקר", מי שהיה הבעלים הקודמים של המקום. "הנכדים נהנים יותר מכולם מהעבודה שלי".

לוי שאול. מחברת החשמל לייצור צעצועים(צילום: אבישג שאר-ישוב)

כלי העבודה של לוי שאול(צילום: אבישג שאר-ישוב)

בעלי מעדניה: האחרונים שנותרו באזור

רבקה (85) ויהושע (90) אשכנזי, בעלי מעדנייה בשכונת פלורנטין בתל-אביב. עלו ב-1949 מבולגריה. כל בוקר באים באוטובוס מביתם שבחולון להכין סנדוויצ'ים לעשרות קליינטים קבועים. בתפריט: סנדוויץ' ביצה ואנשובי, סנדוויץ' גבינות, סנדוויץ' טונה - והמומלץ: סנדוויץ' מעושן. 

(צילום: אבישג שאר-ישוב)

"כשהתחלנו לפני 40 שנה, העסק היה מעדנייה", מספרת רבקה. "פעם היו פה מגוון של עסקים ובעלי מלאכה. היום אפשר לומר שאנחנו האחרונים שנשארו. בעלי היה מוכן לסגור כבר מזמן, אבל אני לא מוכנה. בשבילי להגיע לפה זה בריאות, העיקר להוציא את הראש מהבית".

ממסגר: "לא פשוט להתפרנס"

יהודה בנאי, ממסגר, בן 70, יליד תל-אביב. במקצוע מעל 40 שנה, למד אותו מתוך אהבה לציור. "אני מתעסק עם זה בעיקר מאהבה, כי ב-10-15 השנים האחרונות זה לא כמו שהיה", הוא מספר. "לא פשוט להתפרנס מהתחום".

יהודה יבנאי. מתעסק עם זה מאהבה(צילום: אבישג שאר-ישוב)

חייט חליפות: "מעביר את הזמן"

יוסף פדידה, בן 78 מחיפה, חייט חליפות. נולד בקזבלנקה שבמרוקו ועובד במקצוע מגיל 10, "אצל הצרפתים". עלה לארץ ב-1951 לקיבוץ ועבד בין היתר בחקלאות, לאחר שלושה חודשים עבר ללוד והחל לקנות מעילים אמריקאים ישנים, לפרום אותם ולהפוך אותם לפּתדרס - מעין וסטים שמכר אותם ב-7 לירות.

פדידה. למד אצל הצרפתים(צילום: אבישג שאר-ישוב)

עד לפני 20 שנה היה לפדידה עסק גדול שהחזיק עשרה פועלים ברחוב חורי שבחיפה. מאז, העבודה צומצמה. "אני פה רק כדי להעביר את הזמן, בגילי מה כבר אפשר לעשות? כמה אפשר לטייל? כמה אפשר לשתות קפה? אז לפחות אם אני אוהב את המקצוע אני אתעסק איתו".

כלי העבודה של פדידה(צילום: אבישג שאר-ישוב)

דפס: המשיך את העסק של אבא

יעקב מונסה, דפס, בן 58, עובד ביפו. יליד ירושלים. למד את התחום כבר מגיל 6 והמשיך את העסק של אבא שלו, שהיה נכה צה"ל ונזקק לעזרתו. "זה מקצוע שמביא לבן אדם עצבים, לא משהו שאתה מאחל לקרובים שלך להתעסק איתו. מספיק שאני ואבא שלי התעסקנו בזה". 

יעקב מונסה. "מספיק שאני ואבא שלי התעסקנו בזה"(צילום: אבישג שאר-ישוב)

לטש מתכות: נלחם כדי לשרוד

יחזקאל יעקב, לטש מתכות, בן 58 מתל-אביב, בה גם נולד. הוא דור שני לעסק - התחיל ללמוד ולעבוד במקצוע כבר בכיתה ח'. התגייס למג"ב ואחרי השחרור "נאלצתי לחזור לזה" עקב בקשת אביו לפני שנפטר.

יחזקאל יעקב. במקצוע מכיתה ח'(צילום: אבישג שאר-ישוב)

"היום אני ממש מצטער שלא המשכתי במשטרה כמו שאר חברי", הוא מספר. "אין לי פנסיה ואני צריך להילחם פה כדי שהעסק ימשיך לנשום ושאני אצליח לשרוד".

כלי העבודה של יעקב. דור שני לעסק(צילום: אבישג שאר-ישוב)

צורף: אין מי שימשיך את המורשת

אורסו ברנהרד, צורף, בן 83, עובד בתל-אביב. נולד ברומניה ומגיל 15 עבד בצורפות ("למדתי מלווינגר הצורף המפורסם"). יש לו בת יחידה שלא המשיכה במקצוע.

"עצוב אבל ככה זה", הוא אומר. "אני לא אהיה מיליונר מהעסק הזה. אני בא לכאן כדי לא להישאר בבית. לפה אם לא באים הקונים לפחות באים החברים. היינו הרבה חברים צורפים אבל חלק הלכו לעולמם וחלק פשוט כבר לא עובדים".

אורסו ברנהרד. "מיליונר אני לא אהיה"(צילום: אבישג שאר-ישוב)

ברנהרד בעבודה. עצוב שהבת לא המשיכה, אבל "ככה זה"(צילום: אבישג שאר-ישוב)

כלי העבודה של ברנהרד."היינו הרבה חברים צורפים, חלק הלכו לעולמם"(צילום: אבישג שאר-ישוב)

סנדלר: לא מצא עבודה כמהנדס בניין

סיידר ארנולד, סנדלר, בן 70 מחיפה. יליד רוסיה, שם למד הנדסת בניין ועבד בהצלחה רבה. כשעלה בראשית שנות ה-90 לא הצליח למצוא עבודה בתחומו.

סיידר ארנולד. "פה רק כי צריך להתפרנס"(צילום: אבישג שאר-ישוב)

"ברוסיה היה כבוד למקצוע, אבל עמוק בפנים תמיד הייתי ציוני אז אני מקבל את המחיר", הוא מספר. "הבנתי שאני צריך לפרנס את אשתי והילדים אז מצאתי סנדלר שלימד אותי. עבדנו כשותפים, אחרי שנתיים הוא מת מהתקף לב". ארנולד לא קורא לעצמו סנדלר: "אני פה רק כי צריך להתפרנס. אשאר מהנדס בניין עד יום מותי".

ארנולד בעבודה. "אשאר מהנדס בניין עד יום מותי"(צילום: אבישג שאר-ישוב)

כלי העבודה של ארנולד(צילום: אבישג שאר-ישוב)