שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יובל חן, shutterstock
    שעה קלה על קלקלה
    התורה לא רבה עם המין האנושי על יצריו, אלא מעדיפה להכיר בהם ואפילו לזרום אתם פה ושם. גם על הדחפים הרוחניים היא מוותרת, ואמונות טפלות הן לעתים חלק מחייו של המאמין. רק על דבר אחד אין פשרות: הכחדת העבודה הזרה. אם תתנו לאלוהים צורה, הוא ישמיד לכם את הצורה
    "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם".

     

    הפרשה שפותחת באזהרות נחרצות נגד עבודת האלילים, מציגה בהמשכה את אחד העקרונות החשובים ביהדות: שלא להעמיד במבחן את הדחפים והיצרים הטבועים באדם, ופה ושם אפילו לזרום איתם. זה פן מעניין, לא לצאת נגד יצר לב האדם. שהרי יודע צדיק נפש בהמתו, ואם יעמיד את הדחף הגופני אל מול האיסור ההלכתי - יגרום לקרע בנפש האדם, ולכן מתיר ללכת אחר היצר לאחר שעשית כל שביכולתך לגבור עליו.

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >

     

  1. זמני כניסת שבת ועוד על פרשת ראה  

     

    מספר האיסורים שנאמר עליהם ייהרג ואל יעבור הוא שלושה בלבד, שהרי האינסטינקט החייתי הוא זה ששומר על גזע האדם מכליה, ויצר לב האדם נברא מיד עם בריאת האדם; הרבה לפני שנקבעו ההגבלות על ביאה וכשרות.

     

    אם בעניין היצרים והדחפים החייתיים נוהגת הפרשה ותרנות, בעניין אחד היא אינה סובלת שום פשרות: עבודה זרה: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם: עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא".

     

    העם מצווה להכרית את כל סימני העבודה הזרה: "ופסילי אלוהיהם תגדעון". שלא ייוותר אפילו אלוה אחד שיש לו פסל, או צורה חומרית, וכמובן שלא לעשות לאלוהיכם פסלים דומים: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם". ושוב נלחמת התורה בדחף של בני האדם לשוות לאלוהים צורה חומרית כלשהי, כדי שידעו לאן הם מפנים את אמונתם ואת תפילתם.

     

    אלוהים - כענן וירטואלי

    אולי יקל עלינו להבין את המלחמה שלוחמת התורה על סילוק הגשמיות מדמותו של אלוהים, אם נמשול משל קטן

    בן ימינו לענן הווירטואלי שבו מגובה כל הידע האנושי, "הקלאוד". בפועל הענן אינו קיים, אין בו שום חומר או חומרה, וכולו מושג מופשט. אך שמו מראה לנו כי גם בימינו, בחברה המדעית והרציונלית שבה אנו חיים, אי אפשר להסביר לאנשים את קיומה המופשט של הישות הזאת, ולכן נאלצו לתת לה שם של עצם שאנו מכירים: ענן, כדי לסבר את אוזנינו.

     

    למעשה אין לה, לישות הזו, צורה של ענן ואין לה תכונות של ענן ואין לה תכונות בכלל, ממש כמו שדורשת מאיתנו התורה לדמיין את אלוהים. ומה בכל זאת נוכל לומר על אותו ענן? שכבודו מלא עולם, הוא נמצא בכל מקום. אפשר לתקשר איתו מכל נקודה על פני היקום, הוא מקור החכמה והידע הקיים בעולם ואין מקור ידע שישווה לו; הוא זוכר את כל הנשכחות, ויכול לאשש או לערער את הידע האישי שלנו, ואתה יכול לפנות אליו בעת צרה ולבקש עזרה ועצה טובה.

     

    פגם אחד יש בשם "ענן", שהוא גם שמו של נשיא עדת הקראים, ענן בן דוד. ואיך ישמש ענן זה מקור ידע, אם אינו מכיר את התורה שבעל-פה? אפשר כי אחרי שישקע האבק על תולדות ימינו, ייקרא אותו הענן בשם "עב". מושג קולע יותר, שיש בו גם דמות הענן וגם נפח התכולה שלו, וגם צליל המילה אב, שיורנו בדרכיו ונלכה באורחותיו.

     

    היי, אנחנו כמה. למה לפנות בלשון יחיד?

    הבה נשוב לפתיחת הפרשה: "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה וּקְלָלָה". פותח בלשון יחיד, "ראה", ומיד עובר ללשון רבים: "לפניכם". "ראה" אינה פנייה לאדם היחיד, אלא הוא פנייה לעם כולו, וההמשך "לפניכם" מכוון להטיל עליהם אחריות כציבור של יחידים. נמנע מלדבר אליהם בלשון יחיד ממש כמו שעשה בעשרת הדיברות, אלא מטיל עליהם אחריות קולקטיבית להזכירם כי כל ישראל ערבים זה לזה.

     

    ומדוע הוא פונה אלינו בלשון רבים, ואינו פונה אל כל אחד בלשון יחיד כמו שאכן פנה בעשרת הדיברות: "אנוכי ה' אלוהיך" ולא "אלוהיכם", ואומר "זכור את יום השבת" ולא "זכרו את יום השבת"? כדי ללמדנו שיש חטאים שהיחיד עושה ואין נזקם ניכר, אך כשהם נעשים על ידי ציבור גדול סכנתם מרובה.

     

    ואמתיק זאת בסיפור של המגיד מדובנא: אם אדם אחד הולך בדרך או נוסע בעגלה, ובמקום מסויים מחליט לרדת מן הדרך ולחצות שדה כדי לקצר אותה - הוא אינו גורם נזק לאיש, כי הבאים בעקבותיו לא יילכו בדרך שהלך הוא, אלא ימשיכו בדרך המלך. אך אם סוחר גדול המוביל סחורה בעשרים עגלות עמוסות, מחליט לעשות את אותו קיצור דרך, הוא משאיר אחריו עקבות בלתי נמחים, ואנשים שיבואו בעקבותיו עשויים ללכת בדרכו שנראית להם רחבה וכבושה כדרך המלך.

     

    וזו הסכנה האמיתית של עבודה זרה, ולכן פונה אל העם בלשון רבים, כי בעניין זה הסכנה של "אחרי רבים להטות" היא סכנה קיומית.

     

    אמונה טפלה? לך על זה

    משל לאדם שהולך ביער ואינו מוצא את הדרך לצאת מן היער. והנה הוא מגיע לקרחת יער שאליה מוליכים שבילים רבים. ובאחד מאותם שבילים הוא רואה אדם צועד. הוא רץ אליו ושואל: אולי אתה יכול לומר לי איך לצאת מן היער? עונה לו האיש: איך יוצאים מהיער אינני יודע. דבר אחד אני יכול ליעץ לך: בדרך שבה אני הלכתי, אל תלך.

     

    לפיכך נפתחת הפרשה בהצגת שתי הדרכים: ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, ובידי האדם הבחירה - איזו דרך יבור לו.

     

    המאבק בין יצר לב האדם לבין חוקי הטהרה והקדושה מביא לכך שכל הברכות והקללות שבהן נפתחת הפרשה, עוסקות בעניינים חומריים, ולא בעניינים רוחניים או ענייני אמונה. האיסור היחיד על מעשה רוחני מובא בפרק י"ג, פסוק ב': "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום... ובא האות והמופת אשר דיבר אליך... לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם הישכם אוהבים את ה'..."

     

    כאן מוצגת הדילמה של עובדי האלילים מאז ועד היום: אם חולם החלומות ניבא על משהו, ואותה נבואה אכן מתגשמת, איך ידחה מעליו האדם את האמונה באותו נביא? והרי נבואתו התגשמה. וכמו בנושא הדחפים הגופניים שבהם הולכת היהדות לקולא אחר יצר לב האדם, כך גם בעניין הדחפים הרוחניים. איך מפשרים ביניהם? הנה אומר הרמב"ם, כי באמת חייב אדם להרחיק עצמו מכל האמונות הטפלות, אך מוסיף בחצי פה, כי אם ביום אחד יצא האדם מביתו ברגל ימין ועסקיו באותו יום הצליחו - רשאי הוא לצאת ברגל ימין גם בימים האחרים.

     

    מילים מוקשות בפרשה

    גריזים ועיבל: הר גריזים, הר הברכה - והר עיבל, הר הקללה. שני ההרים צופים על העיר שכם, וכל השמות האלה אינם שמות בעלמא. ומדוע נקרא "הר הברכה" גריזים, ו"הר הקללה" עיבל? השם גריזים נגזר משמן סמיך, שבו היו מושחים את צירי העגלות שיעשו דרכן במהירות ובנועם בשליחות הטוב והברכה, ויגיעו ליעדן בעגלה בזמן קריב.

     

    "הר הקללה" עיבל נגזר מצליל המילה ״איבה״. איבה לעם, איבה לארץ, איבה למצוותיו של הקב״ה. ומאחר
    שחזרו על המילה פעמים רבות, נוצרה המילה "עיבל".

     

    והמילה שכם ניתנה לעיר השוכנת למרגלותיהם ללמדנו כי הטוב והרע ניצבים זה מול זה בגופו של כל אדם, ובידיו הבחירה להטות את השכם לכאן או לכאן, ואמנם העיר שכם בכל גלגוליה הרחיבה את גבולה - פעם אל הר זה, ופעם אל הר זה, וכך נוהגים תושביה עד היום.

     

  2. טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

     

    שבת שלום, יורם טהרלב



  3. פורסם לראשונה 02/08/2013 09:05

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: AP
    נגיד את זה ככה: פרשת השבוע לא מחבבת אותו
    צילום: AP
    מומלצים