שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    8 שנים אחרי: אלוקים, אנחנו עוד שואלים למה
    הגענו ליישובים ממקום של תורה, אמונה ואהבת ישראל עצומה. התיישבנו ופעלנו כל העת ממקום של חסד. אז על מה ולמה קרה לנו כדבר הזה? למה פונינו מבתינו, הועברנו למעברות, ואנו חיים בין משפחות שנהרסו כליל - ומתקשות להשתקם?

    שמונה שנים עברו, והשבר אינו ניתן לאיחוי. בימי תמוז ואב צפים ועולים הזיכרונות מכל מה שהיה: החולות, האווירה, הקהילה, הנופים והשקט. התחליף שיצרנו הוא "אקמול" נגד כאבים למחלה כרונית, שאין לה מרפא.

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    עם הודעת ממשלת שרון כי עומדים לעקור אותנו מביתנו, עלתה בי השאלה: מדוע? במה חטאנו? הרי הגענו ליישובים ממקום של תורה, אמונה ואהבת ישראל בעוצמות בלתי נתפסות. אז על מה ולמה? התיישבנו ופעלנו כל העת ממקום של חסד: מגמ"ח למוצצים - וכלה בגמ"ח לטיפול ביולדות וחלוקת מרק מדי לילה לחיילי צה"ל.

     

    החלטנו כל המשפחה להישאר בבית עד הדקה האחרונה. ילדי משפחת לוי בחצר ביתם שבנווה דקלים ()
    החלטנו כל המשפחה להישאר בבית עד הדקה האחרונה. ילדי משפחת לוי בחצר ביתם שבנווה דקלים

     

    לאחרי כן באו האמירות: "היֹה לא תהיה!" ומדי יום קיננה השאלה כיצד מסתדר הדבר עם הנחישות לעקור אותנו? למי להאמין? כמה אנשים - בעיקר בני נוער - נשברו כתוצאה מתוכנית העקירה ואיבדו לא רק את אמונם, אלא אף את אמונתם.

     

    עזבנו כמשפחה מלוכדת, הפכנו לפליטים

    באותם ימים, לאחר לבטים משותפים, החלטנו כל המשפחה להישאר בבית עד הדקה האחרונה - בוכיים,

    מתחבקים, מפרקים את המזוזות, כותבים משפטי זיכרון, עולים על הרכב ומגיעים למחסום כיסופים בשעת חצות בדיוק, המועד האחרון לשהייה חוקית בגוש קטיף.

     

    מיד לאחר שיצאנו את הגוש היו רוב בתי המלון תפוסים, והיה צורך לייצר אלטרנטיבות לשכן את אלפי המגורשים. נותרו אלפי תושבים מחוסרי בית - ובהם גם משפחתי המורחבת: אני ורעייתי, בניי, בנותיי, נכדיי ונכדותיי שלא נמצא להם סידור ראוי.

     

    לפנות בוקר הגענו רעבים, צמאים, שבורים ועצובים לכפר הנופש באשקלון. עובדת סוציאלית קידמה את פנינו, והכריחה אותנו למלא שאלונים מייגעים שאורכם כאורך הגלות. לשתי בנותיי הנשואות וילדיהן לא היה מקום ב"כפר הנופש", לכן הצטמצמנו משפחה של כמעט עשרים נפשות בשני חדרים.

     

    עזבנו כמשפחה מלוכדת, ומצאנו את עצמנו פליטים, כשכל הציוד וחפצינו ארוזים בשתי מכולות שרכשנו על חשבון הפיצויים העתידיים. אגב, בדומה למאות משפחות - גם אצלנו נהרס כל הציוד במכולות כמעט כליל, ולא היה רלוונטי לשימוש ב"מעברת ניצן", ולכן נאלצנו לרכוש הכל מחדש, שוב, על חשבון הפיצויים העתידיים.

     

    בדיעבד אני יכול לקבוע חד-משמעית שהמדינה לא הייתה ערוכה כלל לשלב שלאחר העקירה במציאת פתרונות שהייה, הזנה, תעסוקה, חינוך ומגורים. כך לדוגמה, כמי שהיה חלק מצוות שנקרא כשבועיים בלבד לפני הפינוי, לתכנן את שיבוץ התושבים של קהילת נווה דקלים בבתי המלון, במחנות הצבאיים ובכפרי הנופש - התחוור לנו שהמדינה "לא שמה לב" לעובדה שפינויים של מעל לתשעת-אלפים מתיישבים מבתיהם, צפוי להתחולל ביום חורבן אחר בהיסטוריה היהודית - צום תשעה באב, דבר שהוביל ברגע האחרון את דחיית הגירוש ביום. כך, כלאחר יד, התקבלו החלטות מדיניות ומבצעיות הנוגעות לציבור המתיישבים בגוש קטיף.

     

    חזרתי לילדותי במעברה

    שמונה שנים בלבד עברו מיום העקירה, ואני מתקשה להבין על מה ולמה התקיים אותו חורבן. במשך שלושה עשורים הגנו בגופנו על תושבי עוטף עזה, שחלקם היו עומדים כל שישי בצהריים בצומת כיסופים, ומפגינים נגדנו בעזות מצח. זמן קצר לאחר שעזבנו, ההתנכלויות וההפגזות הגיעו אל סף בתיהם.

     

    אני עדיין לא מבין על מה ולמה התקיים אותו חורבן. בית משפחת לוי בנווה דקלים ()
    אני עדיין לא מבין על מה ולמה התקיים אותו חורבן. בית משפחת לוי בנווה דקלים

     

    הקרווילות בניצן שאליהן הועברנו בשלב הבא - אותם בתים עשויים מקרטון לא מבודד - החזירו אותי אחורה למעברות בירושלים, שבהן גדלתי כילד. אף אחד לא האמין כי שמונה שנים לאחר מכן עוד יהיו מתיישבים רבים שלא יוכלו לבנות בחזרה את ביתם; משפחות רבות שנקלעו לקשיי פרנסה חמורים בגין אובדן מקום העבודה של אחד מבני הזוג או שניהם. משפחות המתקשות להשתקם והפכו לחד-הוריות, לרוב בגין משברים משפחתיים שאירעו לאחר הפינוי.

     

    קשיי הפרנסה והשיקום לא פסחו אף על משפחות צעירות ברוכות ילדים מהמעמד הבינוני, אותו מעמד שנמצא כבר תקופה ארוכה בקו האופנה הפוליטי. משפחות שבנוסף לעקירתן, נותרו עם משכנתא על הבית שנחרב בגוש קטיף - וכל פיצוייהן הלכו לכיסוי המשכנתא וחובות הבנייה. אלו משפחות שקנו קרקע, אך אין ברשותן אגורה שחוקה להתחיל בהליכי בנייה; משפחות בעלות הכנסות נמוכות שאינן מאפשרות קבלת משכנתא סבירה מהבנק.

     

    למרות הקשיים ובניגוד לתוכניות לפזר אותנו, דאגנו לפחות להישאר יחדיו ולשמור על המסגרות הקהילתיות. עם זאת, סגירת מינהלת "תנופה" לאחרונה הינה הכרזה על סיום הטיפול בעקורים. מישהו בממשלה עוצם את עיניו למציאות העגומה שבשטח: מובטלים, חוליים רבים ללא פרופורציה לכמות האוכלוסייה, משברים לימודיים וחינוכיים קשים אצל הנוער, סיוטים ותהליכי חילון קיצוניים - כמעט ואין משפחה שלא פגע בה תהליך החילון ועזיבת היהדות. לא נשכח ולא נסלח על אותה פגיעה אנושה וכה מיותרת בנו, ציבור המתיישבים.

     

    אבל למרות רגעי השבר הקשים מנשוא, לא נשברה רוחנו! רוח זו היא שמפעפעת ונותנת לנו תקווה לקום ולהכות
    שורשים. לפעום מחדש בניצן, בחיזוק היישוב הקיים ביד בנימין, בלכיש, באמציה, באריאל, בפלמחים וברמת הגולן.

     

    למרות השבר נמשיך לעשות כל שניתן על מנת להשתקם ולחיות את חיינו בשלמות האמונה, וברצון להישאר מאוחדים. אנו מאמינים באמונה שלמה כי "כל מה שעשה הקב"ה, בסופו של דבר לטובה הוא עושה", רק שעינינו מוגבלות למרחק הראייה ההיסטורית, ואינן מסוגלות תמיד לראות זאת.

     

    • פרופ' אבי לוי הוא נשיא מכללת חמדת הדרום לחינוך בשדות נגב. בימים אלה ממש לפני שמונה שנים פונה עם משפחתו מביתו שבנווה דקלים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ילדי משפחת לוי. ילדוּת בנווה דקלים
    צילום:  אריק בלומברג
    פרופ' אבי לוי
    צילום: אריק בלומברג
    מומלצים