שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    כל מה שרציתם לשאול על ראש השנה

    שנת התשע"ו בפתח - ואנו מגישים לכם את כל ההלכות, המנהגים והמצוות הנהוגות בשני ימי החג. למה חוגגים את ראש השנה יומיים? מתי מדליקים נרות? ולמה אסור בשום פנים לכעוס?

    זמני כניסת החג (יום א):

    ירושלים: 18:12

    תל אביב: 18:29

    חיפה: 18:22

    צפת: 18:22

    אילת: 18:18

     

    זמני יציאת החג (יום ג'):

    ירושלים: 19:23

    תל אביב: 19:25

    חיפה: 19:25

    צפת: 19:23

    אילת: 19:22

     

    האם יש דינים מיוחדים לערב ראש השנה?

    א. ערב ראש השנה אינו כשאר ערבי החגים שהם ימי שמחה. בפוסקים נזכר כי נהגו לצום ביום זה, ורק בדורות האחרונים מקלים בכך. האשכנזים מרבים בסליחות הנקראות "זכור ברית", ואפילו אבל בתוך "שבעה" יכול ללכת לסליחות אלה לבית הכנסת.

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    ב. בשונה מכל חודש אלול שבו תוקעים בשופר - בערב ראש השנה אין תוקעים, כדי להפסיק בין תקיעות של רשות (בחודש אלול) לתקיעות החובה (של ראש השנה). מכל מקום, מותר לבעל התוקע להתאמן בתקיעות.

     

    ג. נוהגים להתיר נדרים אחרי התפילה. אפשר להתיר לרבים בבת-אחת, באופן ששלושה יהיו הדיינים, וכל השאר יאמרו יחד את הנוסח, ויתירו להם הדיינים בלשון רבים. מי שלא עשה התרת נדרים - ישלים עד ערב יום הכיפורים.

     

    ד. נוהגים ללכת לבית הקברות להרבות שם בתחינות, אולם צריך להיזהר שלא לפנות אל המתים. כוונת התפילה במקום כזה הוא שנזכה לישועה בזכות הנפטרים.

     

    ה. רצוי להסתפר לכבוד החג ולטבול במקווה.

     

    ו. כאשר חל יום שני של ראש השנה ביום שישי, מכינים "עירוב תבשילין" בערב ראש השנה. כדי שאפשר יהיה לבשל ולהכין אוכל מיום שישי לשבת.

     

    מדוע חוגגים את ראש השנה יומיים? הרי בתורה נאמר רק יום אחד

    הלוח היהודי מיוסד על מולד הלבנה, ולכן בית הדין שבארץ ישראל היה מקדש את החודש על פי העדים, שהעידו על ראיית מולד הירח. מכיוון שמולד הלבנה חל בכל עשרים ותשעה חצי-ימים, לכן יש חודשים בעלי עשרים ותשעה ימים, ויש - בעלי שלושים יום. לדבר זה משמעות רבה בקביעות החגים והמועדים.

     

    כיצד היו מודיעים בימים ההם על זמן תחילת החודש? בראשונה היו משיאים משואות על ראשי ההרים - כדי להודיע לגולה אימתי נקבע ראש חודש, "ועל ידי כך היו יודעים כל בני הגלויות הקרובים והרחוקים את קביעות החודש - ולא היו עושים אלא יום טוב אחד בכל מקום, כדין תורה. משקלקלו הכותים והדליקו אף הם משואות שלא בזמן החודש, כדי להטעות את ישראל, ביטלו את המשואות והתקינו שיהיו שלוחים יוצאים לגולה להודיע שם את זמן קביעות החודש, ובני המקומות הרחוקים שלא הגיעו אליהם השלוחים עד יום טוב, היו עושים שני ימים טובים מפני הספק, לפי שלא היו יודעים באיזה יום קבעו בית דין את החודש, ונקראו שני ימים טובים של גלויות, לפי שאין עושים אותם אלא בני הגלויות הרחוקים מבית דין" (אנציקלופדיה תלמודית, כרך כ"ג).

     

    אולם בארץ ישראל, כיוון שאפשר היה להודיע במהירות על קידוש החודש, קיימו את החגים רק במשך יום אחד כפי שנאמר בתורה. הדבר נכון לגבי כל החגים החלים באמצע החודש, אולם שונה בראש השנה מפני שהוא חל ביום הראשון של החודש, ואין זמן להודיע מתי קידשו את החודש. "...מפני שבית דין הגדול היו מקדשין את החודש על פי עדים שראו מולד הלבנה, וקבלו עליהם קדושת יום טוב מיד עם כניסת הערב שאחרי יום כ"ט אלול - מִספק שמא יבואו עדים למחר ויקדשו אותו היום.

     

    באו עדי החֹודש, היה אותו היום קוֹדש ולמחר חול; ואם לא באו באותו היום, נתקדש יום מחר ונתברר הדבר למפרע שיום אתמול היה חול.

     

    וכדי שלא יבואו העם לזלזל בקדושת יום ראשון שיש בה ספק עד שבאים עדי ראיַּת מולד הלבנה - עמדו נביאים ראשונים ותקנו קדושת ראש השנה קבועה וקיֶּמת, שני ימים בכל שנה, באיסור מלאכה, בתקיעת שופר ובתפילות היום וכו'. ושני ימים אלה של ראש השנה נקראים יחד: 'יומא אריכתא', כלומר, יום ארוך של שני 'מעת לעת' ('מעת לעת' = יממה), וקדושת שניהם קדושה של ודאי היא ולא קדושה מספק" (ספר התודעה, פרק ראשון).

     

    וכן כתב הרמב"ם: "יום טוב של ראש השנה, בזמן שהיו קובעין על הראיה, היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק. לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החוֹדש, שאין השלוחין יוצאין ביום טוב: ולא עוד אלא אפילו בירושלים עצמה, שהוא מקום בית דין, פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים; שאם לא באו העדים כל יום שלושים, נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים, קוֹדש, ולמחר קוֹדש.

     

    "והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראיה, התקינו שיהיו עושין - אפילו בני ארץ ישראל - אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון. הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה, מדברי סופרים" (הלכות קידוש החודש, פרק ה).

     

    אף על פי, שבזמן הזה אנו קובעים את התאריך לפי חישוב, ויודעים כי חודש אלול הוא 29 ימים בלבד, ומונים יום ראשון של ראש השנה כ-א' בתשרי, עם זאת, חכמים השאירו את התקנה בעינה, ובתקווה שיחזור במהרה קידוש החודש על פי הראיה.

     

    סיכום: בגלל הספק באיזה יום יחול ראש השנה, התקינו חכמים לעשות את ראש השנה יומיים, ותקנה זו ממשיכה גם בימינו.

     

    מהן ההלכות של לילות ראש השנה?

    א. מדליקים נרות ומברכים "להדליק נר של יום טוב" ו"שהחיינו".

     

    ב. מברכים "שהחיינו" בשני הלילות; בלילה הראשון כפי שנוהגים בכל חג. גם בלילה השני מברכים כך, אף על פי שהחידוש היה בלילה הקודם. הברכה וההתייחסות ליום השני, נובעים מהכוונה שלא לזלזל ביום השני. מכל מקום, כדי לצאת מהספק נוהגים ורצוי להניח בלילה השני בגד או פרי חדש, ולכוון בברכת "שהחיינו", על הדבר החדש.

     

    ג. בלילה השני אסור להדביק את הנרות לפמוטים, לכן יש להכינם לפני ראש השנה, או להשתמש בנרונים חד-פעמיים שאינם נדבקים, וכך גם מכינים את הנרות לכבוד שבת.

     

    ג. מוסיפים בתפילת העמידה את קטעי התפילה המיוחדים לעשרת ימי תשובה כפי שכתובים במחזורים. מי שטעה ואמר "האל הקדוש", במקום "המלך הקדוש", ולא נזכר תוך כדי דיבור - צריך לחזור ולהתחיל את תפילת ה"עמידה". טעות בתוספות האחרות אינה מחייבת חזרה.

     

    מנהג הסימנים - מהו?

    חכמינו ז"ל אמרו במספר מקומות כי סימן – יש בו ממש. כפי שנמצא בתנ"ך שהנביא עושה סימן כדי לקיים דברים, למשל, הנביא אלישע מבקש ממלך ישראל להכות בחצים בקרקע, כסימן להצלחתו להכות את צבא ארם (מלכים ב פרק יג).

     

     

    לכן, תיקנו לעשות סימנים המסמלים פעולות חיוביות, שנזכה לדברים טובים בשנה הבאה. את הסימנים

    עושים בשעת הסעודה בליל ראשון של ראש השנה, ומנהג ספרד גם בלילה השני.

     

    טובלים פרוסת חלה של המוציא בדבש (ויש נוהגים לטבול גם במלח כבכל השנה וגם בדבש). לאחר שאכלו מן הפת כזית אומרים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".

     

    אוכלים תמרים, מברכים עליהם "בורא פרי העץ" ואומרים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שיתמו שונאינו"; לוקחים תפוח מתוק וטובלים אותו בדבש ואומרים: "יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".

     

    אוכלים מיני ירקות ופֵרות נוספים שבשמותיהם יש רמז לטובה, כגון: סלק, רימונים וכו', ובשעת אכילת כל ירק אומר "יהי רצון" מעניין הרמז שיש בו. כשאוכלים סלק אומרים: "שיסתלקו שונאינו", כשאוכלים רִימון אומר "שירבו זכויותנו כרִימון". וכן נוהגים לאכול ראש כבש או ראש דג ואומרים: "יהי רצון מלפניך ... שנהיה לראש ולא לזנב".

     

    בנושא זה, צריך להיזהר מאוד שלא לכעוס בראש השנה, מלבד האיסור של כעס שבכל השנה, ואולם בראש השנה צריך להיזהר מן הכעס וההקפדה ביותר. וצריכים להיות שמחים ומאירי פנים לבני הבית ולאנשים בכלל, וכל זה לסימן טוב לכל השנה.

     

    מהן המצוות שחייבים בהן בראש השנה?

    א. שמיעת השופר היא המצווה העיקרית בראש השנה, וכפי שהתורה מכנה יום זה - "יום תרועה" (במדבר פרק כט, א), והרבה טעמים והסברים ניתנו למצווה זו. המפורסמים שבהם; לעורר את הלבבות לתשובה, וכדברי הנביא: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!". (עמוס פרק ג, ו). וההסבר השני – תקיעת השופר מבטאת את המלכת ה' למלך על העולם. רעיון זה בא לידי ביטוי רב בתפילות הימים הנוראים בהם אנו חוזרים על הביטוי שה' הוא המלך ואנו נתיניו, ומקבלים את מצוותיו.

     

    ב. צריך להשתדל להגיע לבית הכנסת לשמוע את תקיעות השופר. בבית הכנסת נמצאים אנשים הבקיאים בהלכות תקיעת השופר ובהשמעתם. אולם מי שאינם יכולים להגיע לבית הכנסת, ידאגו שיבואו לביתם בעלי תקיעה וישמעו לפחות שלושים קולות.

     

    ג. לכתחילה אין לאכול לפני התקיעות. ואולם בדורות האחרונים נהגו להקל באכילה מועטת, מכיוון שהתפילה ארוכה וקשה להתכוון ללא אכילה. הנוהגים לאכול, מקדשים אחרי תפילת שחרית, טועמים מעט, וחוזרים להמשך התפילה, לתקיעות ולתפילת מוסף.

     

    ד. אין עונים "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכת השופר, ואסור להפסיק בדיבור עד סוף התקיעות שבסוף תפילת מוסף.

     

    ה. ביום הראשון של ראש השנה נוהגים לקיים מצוות "תשליך". טעמו של מנהג זה הוא לבטא באופן סמלי ניקוי
    החטאים והעברות, על פי הנאמר: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם. (מיכה ז).

     

    טעם נוסף למנהג: יש בו הזכרת זכות אבות, "שכשהלך אברהם אבינו לעקוד את יצחק (ועקדת יצחק בראש השנה היתה), נעשה השטן לפניהם כנהר גדול ונכנסו אברהם ויצחק במים עד צוארם. אמר אברהם אבינו לפני הקב"ה: רבונו של עולם, באו מים עד נפש; אם אני או יצחק בני טובע - על ידי מי יתיחד שמך בעולמך? מיד גער הקב"ה בנהר, וניצול. לפיכך אנחנו הולכים אצל ימים ונהרות להזכיר זכותם שמסרו נפשם על קיום מצוות ה' ובאו עד צוָארם במים". (ספר התודעה)

     

    ו. את מנהג התשליך מקיימים אחרי תפילת מנחה ולפני שקיעת השמש, ונוהגים ללכת למקום מים; ים, נהר, מעיין או באר מים, ולכתחילה רצוי שיהיו בו דגים. במקום שאין מקווה מים, אפשר לעמוד עם הפנים לכיוון הים. אומרים פסוקים ותפילות, כפי המופיע במחזורים, כל עדה לפי מנהגה.

    פורסם לראשונה 03/09/2013 23:56

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שי רוזנצוויג
    הרגע שבו אסור לדבר
    צילום: שי רוזנצוויג
    צילום: shutterstock
    חלות עגולות - מנהג
    צילום: shutterstock
    צילום: shutterstock
    שנה טובה ומתוקה
    צילום: shutterstock
    מומלצים