שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לצלם בצלם: במאי קולנוע משחקים באלוהים
    יוסי מדמוני מחפש יד מכוונת, דוד וולך מתריס נגד הדת, הדר פרידליך יוצקת חיים בדמויות, ויהונתן אינדורסקי מתפלל בבית הקולנוע. ארבעה במאים, כולם מרקע דתי, שמצאו חלקת אלוהים קטנה מאחורי המצלמה. לכבוד יום כיפור הם כותבים ל-ynet על בריאת עולמות, על אמונה וכפירה, על תשובה ושאלה

    "האמונה ביד מכוונת משתקפת בעבודת הבימוי"

    יוסי מדמוני, 46, גדל בירושלים במשפחה דתית. אחרי לימודיו בבית ספר סם שפיגל, יצר ביחד עם הבמאי דוד אופק את הסדרות "בת ים ניו יורק", "טייק-אווי" ו"מלונומה אהובתי". ב-2003 השניים ביימו את "המנגליסטים". סרטו כבמאי יחיד "בוקר טוב אדון פידלמן" זכה ב-2011 בפסטיבל ירושלים ובפסטיבל קרלובי וארי. לקראת סוף השנה ייצא סרטו החדש "מקום בגן עדן" בכיכובו של אלון אבוטבול, שהשתתף השנה בפסטיבל קרלובי וארי:

     

    "- איזה אקדח אתה רוצה? את זה או את זה? אה, ויש גם את שני אלה שהם משהו אחר לגמרי. מה נראה לך נכון?

    - זה.

    - או.קיי. זה גם מה שאני חשבתי שתאהב. והמשקפיים? כתוב בתסריט שכשהוא נופל אחרי היריה הם נשברים לו. מה יהיה יותר מרשים? זה או זה?

    - לא צריך מרשים. להיפך. צריך פשוט.

    - משהו כמו שיש לך?

    - בדיוק

    - או.קיי. אין בעיה.

    - אתה יודע מה, אפילו יותר פשוטות משלי. שלי, בכל זאת יש להן קצת קטע.

    - או.קיי. טיפה פחות אליפטי אולי.

    - כן..

    - אין בעיה אני אשלח לך משהו באייפון, ותאשר לי.

    - כן. או שלא.. תשלח שתי אופציות.

    - ברור. תמיד אני מביא עוד אופציה.

    - תביא אפילו שלוש-ארבע".

     

    מה נכון? מה מתאים? מה הכי יעבוד? מה הכי יתחבר למה שאני רוצה להגיד, למה שיש לי להגיד על העולם הזה?

    כל פרט הוא חלק מהיצירה הגדולה. הבמאי כאלוהות ששולטת, חורצת גורלות ובוחרת בחירות. זה כן נכון לי, וזה לא. מאות בחירות בכל יום שצריכות להתחבר למשהו קוהרנטי. לכל פרט יש משמעות. ואולי לא.

     

    "- אתה רוצה לשנות פה משהו?

    - לא, נזרום עם מה שיש.

    - זה לא קצת... שונה ממה שכתוב בתסריט? נורא מטופח פה. בתסריט כתוב "מוזנח".

    - לא נורא. זה מה שיש... יש פה משהו אמיתי.

    - או.קיי.

    - טוב... אז את הלוקיישן הזה סגרנו. לא נוגעים בכלום.

    - רגע. לפחות המקום שהוא פוגש אותה. שיהיה פחת צבעוני. אני יכול לצבוע את הגדר הזאת במשהו פחות צועק.

    - עזוב. נלך עם מה שיש.

    - יש איזה סיבה מאחורי זה? שאני אדע מה לעשות עם הלוקיישנים הבאים.

    - אני.. איכשהו נראה לי שנרוויח מזה.. אחרי שנצלם בטח נבין.

    - או.קיי.

    - או שלא."

     

    לגעת בכמה שפחות. להסתדר עם מה שיש לעולם להציע. לא להילחם בכלום. לזרום. העולם יעשה כבר את ההחלטות עבורנו, ואם נדע לקפוץ בזמן על ההזדמנויות שהוא נותן, יצא מזה משהו טוב. לפעמים אפילו לא נבין למה, רק נדע.

     

    יוסי מדמוני בפסטיבל קרלובי וארי עם "מקום בגן עדן" (צילום: Film Servis Karlovy Vary) (צילום: Film Servis Karlovy Vary)
    יוסי מדמוני בפסטיבל קרלובי וארי עם "מקום בגן עדן"(צילום: Film Servis Karlovy Vary)

     

    נולדתי בבית מאמין. לפעמים הרגשתי שאני מתרחק משם. לפעמים מתקרב. פעם חשבתי שיש בעבודה של במאי, בשאיפה שלו לבנות עולם עם סדר וחוקיות, שיקוף של עולם אמוני. אמונה הרי פירושה להאמין שיש יד מכוונת שמסדרת את העולם - גם אם אנחנו לא תמיד מבינים אותה או רואים אותה, היא קיימת. והרצון הזה להאמין בקיומה משתקף בעבודת הבימוי.

     

    אבל אולי הבחירה בבימוי היא דווקא סוג של היעדר אמונה? אולי פיצוי? העולם שלנו הוא הרי כל כך חסר סדר, חסר משמעות, שרירותי, ורק אני הוא זה שאוכל לתקן את הבלאגן וליצור עולם יותר טוב. עולם שהכל בו טבעי ואמיתי מצד אחד, אבל מצד שני יושב בדיוק במשבצת הנכונה.

     

    אבל אם נלך עוד צעד, אולי עצם השאיפה הזו לסדר ולמשמעות היא תמצית האמונה? אדם מחפש משמעות הוא אדם מאמין. פעם חשבתי ככה, אחר כך חשבתי אחרת.

     

    אולי אחראי לזה חברי הטוב דוד אופק, במאי מדהים שתמיד נראה לי הפוך ממני. אני מחפש עוד אופציה ועוד אחת שתתאים יותר טוב למה שיש לי לומר, והוא תמיד נראה כמו מי שמשתדל לעבוד כמה שפחות. כמעט כל דבר שהמציאות זורקת לעברו הוא מקבל בשמחה.

     

    אולי זאת האמונה האמיתית? בטחון מספיק גדול בסדר קוסמי עלום, שאם רק נקשיב לו, יסדר לנו את הכל בסרט? מצד שני אולי זה דווקא סוג של ניהליזם. זלזול מוחלט בכל אפשרות לייצר סדר בכאוס. ויתור מראש.  

     

    מתוך "מקום בגן עדן", סרטו החדש של יוסי מדמוני

     

    הסרט החדש שלי "מקום בגן עדן" הוא סרט על אמונה וכפירה. במרכזו איש שמכר את המקום שלו בגן עדן. על ערש דווי, בנו של האיש, חוזר בתשובה צעיר, מנסה לבטל את החוזה הזה ולהציל את אבא שלו. בסצנת הפתיחה מישהו עומד לירות בגיבור שלי, באבא. באלון אבוטבול.

     

    אז באיזה אקדח לבחור?

     

    באקדח שנראה לי הכי נכון אחרי שראיתי 17 אקדחים אחרים, או באקדח הראשון שראיתי, האקדח שהתחיל את הכל? אם איזה כוח עלום שלח לי אותו, מי אני שאגיד לו לא?

      

    אז איפה אני נמצא?

     

    לפעמים המקצוע הזה שעושים בו סרטים, עם כל הדרכים השונות לעשות אותם, נראה לי כמו מיצוי האמונה; לפעמים להיפך, כמו סוג של כפירה. אבל אולי זו המשמעות של "להאמין", לא להיות בטוח? לפעמים הייתי רוצה להיות בטוח שזה באמת ככה.

     

    "הדת מחפה על דברים, הקולנוע חושף דברים"

    דוד וולך, בן 43, תסריטאי ובמאי "חופשת קיץ" (2007, זוכה פסטיבל טרייבקה). למד בישיבות פוניבז' בבני ברק ובישיבת אדרת אליהו של הרב זילברמן ירושלים, התבגר מהדת כהגדרתו וחי בתל אביב, מלמד קולנוע במכללת ספיר:

     

    "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי, חַגֵּיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ, בְּעַצְּרֹתֵיכֶם... הָסֵר מֵעָלַי, הֲמוֹן שִׁרֶיךָ; וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ, לֹא אֶשְׁמָע". (עמוס ה)

     

    התגובה הראשונה שלי להזמנה לכתוב כאן היתה סירוב ודחייה, ולא בגלל התוכן, כי אני הרי יכול לכתוב משהו וזה יהיה התוכן מצידי. זה ההקשר. זו התמונה - כך אני אוהב לקרוא לזירה כללית של אירוע תכני: "תמונת הדברים". מצבו הכולל של עניין, המחשבה כתחום דרמטי פוסט-פילוסופי.

     

    קטע מתוך "חופשת קיץ" של דוד וולך

     

    והתמונה שעולה ביום כיפור היא השגבת הנושא הדתי, כמו בדיבור על אלוהים, סנטה קלאוס וכו' - הסיבה היחידה שניתן לדבר עליהם ברצינות, למרות הציניות והרשעות (טיפשות היא תמיד רשעות) הגלומים בהם, ובלי מבוכת שטות המתדיינים בה, היא משום השגבת השיחה, כלומר, עניין מעמדי ולא תכני. גם פוליטית ממשית ולא רק בתחום השפה. הדת היא מעמד יותר מאשר תוכן. המעמד הכי תובעני שהיה בהיסטוריה כולה. כל שאר המעמדות לא פולשים אל מותנו, אל חגינו.

     

    התמונה המלאה של המציאות היום כיפורית ברחוב הישראלי - חילוני כדתי - היא יום הכרעה מעמדית של דתיות התובענית תרבותית מעל הישראליות הלא מודעת או הכנועה. הדבר הזה מתאפשר ביום כיפור אותו משגיבים באמצעות דברים "גבוהים" ו"רוחניים". וכל זה בעד איזה סנטה קלאוס וכו'.

     

    יום כיפור הוא יום שחושף את כיעורה של התובענות הדתית-יהודית גם בלבותיהם של החילונים. זה היום שבו ישראל מזריקה לעצמה את הכמות השנתית של סם הכניעה לדתיות ולדתיים. במסווה של מסורתיות לאומית, מתבצע אקט של אלימות עצמית על ידי צום, הורדת ווליום כללי, והכפפת הלייף-סטייל החילוני ללייף-סטייל הדתי. ומחירם האישי והפוליטי רב משנדמה.

     

    דוד וולך. רעב לחופש, לאוכל ולשתייה (צילום: שלומית כרמלי) (צילום: שלומית כרמלי)
    דוד וולך. רעב לחופש, לאוכל ולשתייה(צילום: שלומית כרמלי)

     

    למרות האפקט הבריאותי של דיאטות, אין שום סיבה לצום ביום כיפור או ברמאדן, אלא מסיבות של כניעה דתית. עניינים מסורתיים ותרבותיים לא יכולים לדחוף אדם לצום. מסורת, כמו זהות, היא לא "ערך", היא "יצר" אנושי אותנטי נזיל ומשתנה, ולא עניין מהותני שכפופים לו.

     

    העניין פשוט: כל מה שמשמח ונעים ולא מעורר פחד ובהלה יכול להיחשב מסורת ותרבות. כל מה שמעיק, מבלבל ונטול סמכות עצמית הוא כניעה דתית (כמו ב"אח הגדול" אסור כלום חוץ מחוקי הבית וספר תנ"ך). הרעיונות כולם נולדו לשרת אותנו ולא אנחנו אותם, כולל זהות ותרבות. אני, שאוהב חגים מסורות ותרבויות (עד שאני מסוגל מפטריוטיות יתר לאכול סופגניות בפסח ומצה בפורים), יורד עלי עצב ובדידות ביום כיפור. לראות את הכניעה המוכחשת והמודחקת לדתיות ברחובות תל אביב, שובר לי את הלב.

     

    אז מה בכל זאת עושים עם נוכחות היום הזה מבחינת הווי? ראשית, לא אמרח משהו על לחם ואוכל בעמידה, אלא אערוך סעודה חגיגית. כאדם מקומי יעברו במוחי השתלשלויות מגוונות של היום הזה בהיסטוריה של תרבותי. דווקא ביום המכניע הזה אחגוג את היציאה מחושך לאור, מדתיות לחילוניות, מהיפר-יהודיות ליהודיות נעימה ולא מתבדלת. ואשתדל מתוך אהבה לסביבתי ודאגה לשכמותי לעשות זאת בפרהסיה, כדי להשפיע על הצביון האנושי והחופשי של המדינה.

     

    אסי דיין ואילן גריף ב"חופשת קיץ" של דוד וולך ()
    אסי דיין ואילן גריף ב"חופשת קיץ" של דוד וולך

     

    אזכר בהומור מפרגן בטקסט המקראי שקורא ליום הזה "שבת שבתון", ואולי אוסיף לגפילטע פיש גם חריימה. מתוך רגישות היסטורית, אאכיל דרך פי באופן סמלי את כל הצמים לדורותיהם, שעשו זאת לשווא. גם את צמי הרמאדן עליהם השלום. את הדחף לצום דיאטטי ורחוב נטול מכוניות אדחה ליום עצמאות אולי - יום שבאמת דורש חשבון נפש.

     

    אסלח בליבי לכל מי שפוגע ברגשותיי האתיאיסטים הנוחים לכולם ומשתלט על הפרהסיה בדתיותו הנוחה רק לכפוף לה. אמלל בפי חזנות וטקסטים - לא מתוך בהלה זהותית, אלא בשביל להתרגש מהאנושי שתמיד ביצבץ בערגה תחת הטמטום והרשעות הדתית בצורה של מוזיקה ופיוטים.

     

    אתענג על שפת התפילה (בסביבה נטולת סמכות דתית וכניעה אישית - לא בבית כנסת, ודאי לא אורתודוכסי. מזל שיש יוטיוב ודומיו - גם ביום כיפור), ואחתור תחת טקסט נאיבי, בהומור סלחני שהצטבר אצל המפוקחים בכל הדורות מתוך אהבה לאדם ולתרבותו. כי השפה - יותר ממה שהיא אומרת היא חושפת, יותר ממה שהיא גוררת היא נגררת. ואולי בגלל שאין לי ילדים ותפאורה משפחתית לנהל, ובנסיבות של בדידות אינטלקטואלית ביום הזה, אבדל מן הטועים בשהייה ביתית, אוכל משהו, עישון, סרטים וקריאה.

     

    אני מהרהר על זה: איך התודעה מקדימה וגם מפגרת אחר ההתנהגות? פעם, אפילו בשביל למרוד באמונה הילדית שחונכת בה, היית חייב לדבר בשם אלוהים חדש, נאור יותר וכו' (כאלו, אגב, היו כל דמויות המופת של ההיסטוריה היהודית דתית).

     

    המתח הגדול שהרגשתי בין דתיותי לשעבר לבין משיכתי לקולנוע שייצגה את ההיתחלנות שלי, היתה התרגשות מהמחשבה שהדת מחפה על דברים והקולנוע חושף דברים, הקולנוע חושף את זירת לידת המחשבות ותוצאותיהן - "תמונת הדברים".

     

    וביום הזה שסוגרים עלינו את כל מקורות הדעת והחוויה, אני מוסיף לכם סרט קומי קצר שעשיתי עם דניאל מירן כבר ב-2004, ועכשיו הגיע זמנו לצאת לאור בבכורה יוטיובית כאן.

     

     סרט בבכורה ליום כיפור: "וולבו טוב ליהודים" של דוד וולך ודניאל מירן

     

    "אינני אלוהים בחיי יצירותי"

    הדר פרידליך, כותבת, במאית ועורכת. בת הקיבוץ הדתי שלוחות, בוגרת ביה"ס לקולנוע מעלה. סרטיה: "מועקה" - עיבוד לסיפור "יגון" של צ'כוב, "עבדי השם" - סיפורה של ילדת בת מצווה המפתחת הפרעה נפשית על רקע החינוך הדתי הנוקשה שהיא מקבלת. סרטה הארוך הראשון "עמק תפארת" יצא מוקדם יותר השנה ובמרכזו מייסדת קיבוץ שמוצאת עצמה מיותרת בקיבוץ שמשתנה לה בניגוד לרצונה:

     

    אלוהים קטנה אני, יושבת וכותבת תסריט, מפיחה חיים בדמויות ועולמן, אם בחיי שלי הדברים לא עובדים כרצוני, לפחות כאן. וכך, על כוס תה ועוגה מחליטה, אלו מדמויותיי יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי ישלו ומי יתייסר, מי יעני ומי יעשר. לפתע כמו טיפות אור מחלחלות אל תוכי, הופכות לתמונה, סצנה יפה, אני ממהרת ומקלידה אל המחשב, דמעות עולות בעיני, מי זה שעוזר ושולח אלי? האם אחד מחלקיי שסובב במקומות אחרים? ואולי , אולי זה אתה אלוהי?

     

    כל כך אני נהנית מהכתיבה, לוקח לי זמן לקלוט שאחת מדמויותי מדברת אלי, מבהירה כי אינה טמאה ולכן היא מסרבת במקווה לטבול, ולעניות דעתה מהמושג חטא יש לחדול, ושאדע לי שחטאה היחיד הוא כי החטיאה את מטרתה. מופתעת אני, שוכחת לשאול מה היא מטרתה, ומסרבת לדעתה. אך היא בשלה, ועוד היא מוסיפה שזה טוב לעלילה. מוצאת עצמי מקלידה כרצונה, ולעיני נרקמת עלילה מעט שונה. צחוק על עצמי אני צוחקת, לדמויותיי רצון משלהן, ומכתיבות הן לי את גורלן. ואולי, אולי גם אני כך, אלוהי?

     

    הטריילר של "עמק תפארת" - סרטה הארוך הראשון של הדר פרידליך

      

    כשסיפורי שבכתב הופך לסרט, עושה גם הוא כרצונו. צילום שהיה יפה כל כך כשנהגה כרעיון נראה לפתע מוזר, דמעות שבחזרה זרמו, יבשו לנוכח מצלמה, בעריכה סצנות מחליפות בינהן מקום, חלקן נעלמות. דיאלוגים מתקצרים, מתארכים, משמעותם משנים. כעס רב אני כועסת, לבסוף מבינה, ברגע שנוצרו חיים להם משל עצמם. ואני אלוהי, מרגע שנוצרתי, חיי בידי?

     

    "כן תעביר ותספור ותמנה, ותפקוד נפש כל חי...", מתנגן הפיוט היפה בחדרי לב, בתאים, מרחף במרחבים שבין האטומים, בין מילותיי, בתוך תקיעות שופר המהדהדות מחלון ביתה של אחת מדמויותיי, "... ותחתוך קצבה לכל בריותך, ותכתב את גזר דינם... ". הכזה אתה אלוהי, ואולי זו דמותך שנוצקה ביד אדם, בדמותו?

     

    האם זכר הוא אלוהינו? מחזירה בשאלה דמות בסיפורי, ואחרת נותנת בה מבט מזלזל, הקדוש ברוך הוא אין לו דמות, אין עוד מלבדו.

     

    ואני מקלידה ומקלידה, דוחסת לדמויותי שאלות ונושאים, ועל אלוקים ואלוהים. סליחה, הן אומרות מחמיצות פניהן אלי, אנו יצירת אומנות.

     

    חיוך עולה על פני. אינני אלוהים בחיי יצירותי, ואולי השנה אצליח למלא את הדיבר, וכמותן, גם לי לא יהיה על פני אלוהים אחר.

     

    שנה טובה.

     

    "בית הקולנוע כבית כנסת"

    יהונתן אינדורסקי, 29, גדל בשכונת גבעת שאול בירושלים. בוגר ישיבת פוניבז׳ ובית-הספר סם שפיגל. סרטו "זמן פוניבז׳" מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב 2013, יוצר ותסריטאי (יחד עם אורי אלון) של סדרת הדרמה "שטיסל":

     

    לפני כמעט עשור, בערב חורפי אחד, נקלעתי לסינמטק ירושלים, כמעט במקרה (מקרה, אמרו אצלנו, הוא בגימטרייה אלוהים) להקרנת "נוף בערפל", סרטו של תיאו אנגלופולוס. הייתי צעיר חרדי מבולבל, שזה עתה עזב את ספסלי ישיבת פוניבז', ועוד הרבה לפני שידעתי שאעסוק בקולנוע, מצאתי בין כותלי הסינמטק איזה מפלט. הייתי מגיע כמעט בכל ערב, לראות עוד סרט ועוד אחד, ועוד אחד. סרטים אמריקאיים, וצרפתיים, איראניים, נורבגיים. לעתים רק עם תרגום לאנגלית, שלא ידעתי אז לקרוא.

     

    לא ידעתי בדיוק מה אני מחפש שם. אבל ישבתי וצפיתי בדממה, כאילו זה איזשהו חוב קדוש, ריטואל שחובה לקיימו.

     

    יהונתן אינדורסקי. קולנוע בערפל (צילום: יואב כהן) (צילום: יואב כהן)
    יהונתן אינדורסקי. קולנוע בערפל(צילום: יואב כהן)

     

    באותו ערב, אחרי הצפייה ב"נוף בערפל", פתאום התחוור לי דבר-מה. שני ילדים קטנים שעוזבים את ביתם ויוצאים לחפש את אביהם, שלפי מה שסיפרה להם אמם, שוהה בגרמניה. הילדה, ילקוט כחול על כתפיה, מחזיקה ביד אחיה הקטן, והם עוברים מסע שהוא סיפור נוגע עד הלב, אבל גם סימבול למצב האדם בעולם - החיפוש אחר האב הנעלם, הניסיון לשמוע את שתיקת האלוהים.

     

    אחת הסצנות, בה שני האחים הקטנים, וולה ואלכסנדרוס מצליחים לברוח מתחנת המשטרה בזכות השלג שמתחיל לרדת על רחובות אתונה, הממה אותי. אחד השוטרים מספר לחבריו בתחנה ששלג יורד בחוץ, וכולם יוצאים אל הרחוב להביט בפלא היורד. הם עומדים כולם, כמו בתפילה, דוממים, מביטים למעלה. ואנחנו, היושבים באולם הקולנוע, מביטים בהם המביטים בשלג.

     

    שלג נופל ב"נוף בערפל"

     

    ופתאום, ההבנה על מהותו של הקולנוע כתפילה בציבור, שקטה, דוממת, פנימית, ועל בית הקולנוע כבית כנסת ("ראיתי מושבי בית קולנוע שנחרב, מונחים על מגרש ריק", קראתי אחר כך את השורות שכתב יהודה עמיחי, ונזכרתי כמה דומים כיסאות בתי הקולנוע לכיסאות בבתי הכנסת הספרדים בירושלים).

     

    יעברו מספר שנים, וב-2011 התארח אנגלופולוס, בכבודו ובעצמו, בבית-הספר סם שפיגל בירושלים. הוא הגיע, שקט ומיושב, לבוש בז'קט כחול ואלגנטי, וסיפר לנו, הסטודנטים, על עשיית סרטיו. אחד מהם שאל על "נוף בערפל", האם זהו סרט בעל משמעויות דתיות או אגנוסטיות. אנגלופולוס השתהה לרגע, ליטף ארוכות את ברכי רגליו ואמר שהוא מסתובב בעולם בידיעה שתפקידו של הקולנוע הוא לשאול את השאלות, מתוך הידיעה שלעולם לא נדע את התשובות. 

     

    הערות הבמאי: יהונתן אינדורסקי מספר על יצירת סרטו "זמן פוניבז'"

    הערות הבמאי: יהונתן אינדורסקי מספר על יצירת סרטו "זמן פוניבז'"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אחרי רגע קצר של מחשבה, הוא הוסיף ואמר שאם אנדריי טרקובסקי, הבמאי הרוסי הגדול, היה מביים את הסצנה מ"נוף בערפל", בה יד אבן עצומה נמשית מתוך מי הנהר בסלוניקי - ידו של האלוהים היתה שלמה, ולא שבורה כמו בסרטו של אנגלופולוס.

     

    בשנה שעברה, יומיים אחרי שמת אנגלופולוס בתאונת דרכים, התקיימה באתונה הלווייתו של הבמאי הגדול. אלפי אנשים הגיעו ללוות את ארונו בוואן שוט הארוך והאחרון של חייו. הייתי שם - כמעט במקרה, כמובן - ושמעתי את מחיאות הכפיים השקטות, המרעידות, שהיו איזו מחווה אינסטינקטיבית של המלווים במטריות השחורות, רגע לפני שייטמן הארון באדמה. ביציאה מבית הקברות באתונה, זה היה בין ערביים של יום שישי ופתיתי שלג דקים החלו לרדת על המצבות. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Film Servis Karlovy Vary
    יוסי מדמוני. יש יד מכוונת
    צילום: Film Servis Karlovy Vary
    7 לילות
    מומלצים